אולם עדיין התחושה היא שהממסד הציוני והישראלי עשו כל אשר לאל ידם כדי להסתיר ולהשכיח ובכך הוסיפו חטא על פשע. הערפול הזה, למשל, היה אחת הסיבות לרצח של ישראל קסטנר, פעיל הצלה בהונגריה השנוי במחלוקת.
אולם הפרשה הקשה ביותר בנושא זה היא זו שזכתה לכינוי "סחורה תמורת דם". מדובר בהצעתו של אדולף אייכמן ליואל ברנד, חבר ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, ממאי 1944: אמנע השמדה של מיליון יהודי הונגריה ואפוצץ את מחנה ההשמדה באושוויץ, תמורת עשרת אלפי משאיות עמוסות במצרכי מזון.
הפרשה לא נודעה בארץ, עד לעדותו של ברנד במשפט קסטנר. כך סיפר: "שיחה עם אייכמן היא בראשי כמו תקליט גרמופון. הוא פנה אלי במילים קצובות אלה (העד מחקה את המבטא הגרמני): אתה יודע מי אני? אני ביצעתי את הפעולות בגרמניה, באוסטריה, בפולניה, בסלובקיה וכו'. הוטל עלי לבצע את הפעולות בהונגריה. בדקתיך כדי לראות אם יש לך ולג'וינט כוח ביצוע. אני רוצה לעשות איתכם עסק: סחורה בעד דם, דם בעד סחורה. אני מוכן למכור לכם מיליון אחד של יהודים. מה אתם רוצים שאציל - נשים היכולות ללדת, גברים שיכולים להוליד? ילדים, זקנים? תדבר!
"נדהמתי כמו ממהלומה, לא הייתי פוליטיקאי, ועניתי מה שנכנס לי לפה: 'אינני מוסמך להחליט מי יירצח על ידך. אני רוצה להציל את כולם. את העסק אינני מבין, מאין אקח סחורות, הרי החרמתם את הכל? אולי אוכל להשיג כסף מהיהודים כאן, או אולי מידידינו בחו"ל, להציל היהודים'. הוא השיב: 'אם כן, תיסע לחו"ל. תיסע לשוויצריה, תיסע לטורקיה, תיסע לספרד או לאן שאתה רוצה, ותשיג לי את הסחורות'".
ברנד נשלח לאיסטנבול כדי לקדם את העסקה יחד עם בנדי גרוס, שעבד כסוכן עבור כל מי ששילם לו, כולל הגרמנים. אולם כפי שהעידה ההיסטוריה, העסקה לא יצאה לפועל, ויש הטוענים שזאת משום שהוכשלה על ידי הציונים והבריטים. ברנד עצמו הושמץ על ידי היסטוריונים ונרדף על ידי הממסד, עד מותו.
יצא כך שהתגוררתי בילדותי ובנעורי בשכנות למשפחת ברנד, בשכונת יד אליהו בתל אביב. דני, בנם של יואל והנזי, שנולד בתחילת המלחמה בבודפשט ועבר בה את כל המלחמה, היה חבר ילדות שלי. ביקרתי לא אחת בביתם וספגתי את האווירה. על הפרשה שמעתי ממקור ראשון, עוד כשנראה היה שהממסד התאמץ להסתירה ורוב הציבור טרם ידע עליה דבר.
בימים אלה יצא לאור ספרו של דני ברנד "במלכודת הרשע, האדישות והסילוף" (הוצאת ידיעות ספרים). על פי ברנד, הרשע הוא היטלר, האדיש הוא בן־גוריון, ובין המסלפים הוא מציין את פרופ' יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה בעולם.
ברנד אינו היסטוריון מקצועי, ויש לו כמובן מניע אישי להציג את הוריו באור חיובי. הוא בעל תואר ראשון בהנדסה אלקטרונית ותואר שני באמינות אבטחת איכות. הוא שירת כסגן אלוף בצה"ל וכיהן בתפקידים שונים במשרד הביטחון, במשרד החוץ ובכור האטומי בנחל שורק, שם התמחה בזיהוי אי־התאמות בין פתרונות מדומים לצרכים אמיתיים. בשנים האחרונות הוא חקר את הסיפור, ואת הממצאים העלה בספרו.
"בזמן אמת היו הורי אהודים ביותר על הפליטים בהונגריה ועל הנהגת המחתרת, ועשרות אלפים ניצלו בזכותם. מקץ 30 שנה הם הוצגו על ידי פרופ' באואר כאנשים בלתי ראויים ועל ידי פרופ' שלמה אהרונסון כאויבי הציבור ממש. מומחים אחרים נעו בין שני קצוות אלה. מסיבות אישיות וגם על פי התמחותי, ביקשתי להבין איך נוצר הפער".
"לפני כעשר שנים פרופ' באואר הרצה במכללת ספיר על אירועים ששינו את פני המאה ה־20. נסעתי לשם לשמוע את הרצאתו על שליחותו של יואל ברנד. הוא הילל את ישראל קסטנר, שכידוע נרצח על רקע אירועים בהונגריה של אז, והשמיץ את 'יואל ברנד הקטן ובנדי גרוס המנוול'. אחרי שסיים, שאלתי אותו במה זכו שני השליחים בפרשת 'סחורה תמורת דם' לתארים מחמיאים אלה. לא הייתה תשובה בפיו. זה הדליק אצלי נורה אדומה. האיש הנכבד הזה והאסכולה שהקים עושים מאמץ יזום לפגוע בדימוי של הורי, בעוד המציאות בהונגריה הייתה הפוכה.
"כשהתחלתי לחקור, פניתי לפרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של 'יד ושם'. היא, שהכירה את הורי באופן אישי, אמרה לי: 'שלא תעז להיכנס לנושא'. שאלתי את עצמי: למה היא מתכוונת? מה כל כך מסוכן בנושא? אזהרתה דווקא עודדה אותי להיכנס ולחקור".
"המניע הראשון בא לידי ביטוי במסמך של מקסימיליאן אפולינרי הרטגלס, המזכיר המדיני של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, שבראשו עמד יצחק גרינבוים. הרטגלס יהיה לימים המנכ"ל הראשון של משרד הפנים, בראשותו של השר גרינבוים.
"במסמך כתוב בין היתר שיש 'להשתדל להציל בראש ובראשונה את אלו שיכולים להביא תועלת לארץ ישראל וליהדות... אם ביכולתנו להציל רק עשרת אלפים איש, וצריכים אנו להציל 50 אלף שיהיו לתועלת לבניין הארץ ותחיית העם, ומאידך יש מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה, ובמקרה הכי טוב יהיו אלמנט אדיש, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים שאפשר להצילם מבין ה־50 אלף. על אף התלונות והתחנונים של המיליון'. הצלת יהודים לא רק שלא עניינה את בן־גוריון וחבריו, אלא הם פחדו ממנה, שמא תימצא ארץ אחרת שתקלוט את הניצולים, והציונות תפסיד.
"הטיפול הרשלני של אנשי הסוכנות היהודית באבי ובשליחותו מוכיח שהם לא עשו דבר כדי לאפשר את הצלחתה. ההיסטוריונים טענו שאייכמן לא התכוון ברצינות בהצעתו ושבכל מקרה לא היה סיכוי לממשה. זאת שטות גמורה. תמיד יש סיכוי, ולעולם אסור לוותר על המאמץ, אם הנושא חשוב באמת. כל המפעל הציוני הצליח בגלל התובנה זאת".
"מסתבר שכבר מ–1942, בעיקר לנוכח הקשיים בחזית ברית המועצות, הבין הימלר שהיטלר מוביל את גרמניה לאסון. הוא רקם תוכנית להגיע להסדר עם ארה"ב ובריטניה, לחסל את היטלר, לשלוט בגרמניה ולהכריע בשדה הקרב את ברית המועצות. לתוכנית זאת היה אז אומנם סיכוי קטן, אבל היה בה הרבה היגיון. הרי ארצות הברית ובריטניה ראו בקומוניזם הסובייטי איום על ארצותיהם".
"גישושיו הזהירים לא נשאו פרי. במחצית 1944 היה ברור לרוב מקבלי ההחלטות בגרמניה שמדינתם תובס. אז רקם הימלר את תוכנית 'סחורה תמורת דם', לא בשביל להציל יהודים, שאותם עד אז השמיד בהתלהבות. לא בשביל לקבל עשרת אלפים משאיות, שלא היו משנות את פני המערכה, אלא כדי לקבל לגיטימציה אצל היטלר לקיים מגע עם המערב, ומתוך אמונה של רבים שיהודים שולטים בעולם ולפחות בארצות הברית, והם יעשו הכל כדי להשפיע על הממשל האמריקאי, לפחות להיכנס למשא ומתן. כך באמצעות היהודים הוא יגיע לאמריקאים ויממש את תוכניתו. מיליון יהודים היו בעיניו סחורה לא תמורת משאיות, אלא תמורת סדר חדש בעולם".
כל הנתונים מלמדים שב–1944 לא היה לכך סיכוי. המחקר מלמד שעל המגעים של הימלר דיווחו האמריקאים לסובייטים, ומכל מקום היה קונצנזוס בין שלושת הגדולים, פרנקלין רוזוולט, ווינסטון צ'רצ'יל ויוסיף סטלין, שאת גרמניה הנאצית יש להכניע ללא תנאי, ואת הנאציזם יש להשמיד.
"ייתכן. אבל אם היה מתקיים משא ומתן לשם משא ומתן, היינו מרוויחים זמן. הכשלת השליחות בעודה באִבה גרמה למשלוח של 12 אלף יהודים מדי יום לאושוויץ. יכולנו להציל לא מיליון, כי אם מאה אלף, וזה כמעט פי 60 מניצולי רכבת המכובדים של קסטנר.
"ויש חלופה אחרת: אייכמן קבע שאם יקבל מקדמה של אלף משאיות, הוא ישחרר מיד מאה אלף יהודים. מספר כזה של משאיות לא היה משנה את המצב בחזית, ומאה אלף יהודים היו ניצלים. ייתכן שבלחץ של יהודי ארצות הברית ניתן היה להשיג הסכמה אמריקאית לכך".
"מדוע בחר אייכמן באבי ולא בקסטנר, למשל? לא ברור", ממשיך ברנד לתהות. "המשמיצים טענו בין היתר, שהשליחות נכשלה בגלל אישיותו והרקע של אבי, אך לא הסבירו מה היה פגום באישיותו. מכל מקום אבי הביא את ההצעה לדיון בוועד ההצלה בבודפשט, שם הוחלט לקבלהּ. הוחלט גם שאת ההצעה ימסור אבי לראש משלחת ההצלה של הסוכנות באיסטנבול. אייכמן צירף לאבי את בנדי גרוס, ששירת כבלדר בין הונגריה לטורקיה, ושירת גם את האס־אס, גם את השירות החשאי ההונגרי וגם את הסוכנות היהודית.
"נשלח מברק למשלחת ההצלה של הסוכנות באיסטנבול, על שאבי מתכוון להגיע לשם בשליחות חשובה ויש להכין עבורו ויזה, והם השיבו במברק שיגיע. הגרמנים ארגנו את הטיסה, אך באיסטנבול לא רק שאיש לא חיכה לו בשדה התעופה, אלא שגם לא הוכנה לו אשרת כניסה למדינה. אלמלא ארגן לו גרוס בקשריו אשרת כניסה, היה עליו לשוב מיד להונגריה. די בכך בלבד כדי ללמד על כוונות ראשי הסוכנות ועל מהלכיהם.
"אבא הגיע למשרד של משלחת ההצלה והתברר לו שהמידע על שליחותו הועבר לשלטונות הבריטיים, ובכך נסתם הגולל על השליחות. כי הדבר האחרון שהבריטים רצו זה לקבל מיליון יהודים לארץ ישראל. איש הג'וינט לא הגיע מליסבון. אבא ביקש להיפגש עם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת, אך הלה לא הצליח להגיע לטורקיה, והזמין את אבא לחלב שבסוריה, שם שלטו הבריטים. בלית ברירה נסע אבא ברכבת לחלב, אף על פי שאנשי אגודת ישראל והמפלגה הרוויזיוניסטית הזהירו אותו שהוא יוסגר לבריטים.
"בחלב שוחח אבא במשך יום שלם עם שרת וסיפר לו על ההצעה, על מצבם של יהודי בודפשט ועל ההשמדה באושוויץ. אחר כך הוא הוסגר לבריטים, נשלח לקהיר, נחקר כמה ימים בתנאים נוחים אבל נמנעה ממנו האפשרות לשוב להונגריה. במחאה על כך הוא החל לשבות רעב. במהלך מעצרו הוא הוזמן לארוחה עם פקיד בריטי בכיר ששאל: 'מה אני אעשה עם מיליון יהודים? איפה אני אשים אותם?'. אחרי חודשים אחדים רצחו שליחי אצ"ל ולח"י את הלורד מוין מתוך הנחה שזה היה אותו פקיד.
"המודיעין הבריטי הדליף את המידע ל־BBC, והסיפור שודר באופן מעוות. ה'טיימס' הלונדוני כינה את הסיפור כ'אחד הנתעבים' ביותר שהמלחמה סיפקה. הסיכוי להציל יהודים בדרך הזאת נקבר סופית.
"אחרי חודשים אחדים שחררו אותו הבריטים, אסרו עליו לחזור להונגריה, ושלחו אותו לארץ ישראל. אבא ביקש להיפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית, פרופ' חיים ויצמן, ולא נענה. את הפרשיות האלה התאמץ הממסד של בן־גוריון להסתיר, והצליח במשימה, עד משפט קסטנר שהחל ב–1954 והתגלגל עד הרצח ב–1957".
חבר ילדותי דני ברנד עשה שירות גדול לתרבות בישראל. ספרו, שבוודאי יעניין רבים, לפחות את הניצולים שעדיין חיים בתוכנו וכן את בני הדור השני והשלישי לשואה, חושף פרק חשוב ובעל משמעות בהיסטוריה של העם היהודי.
"אם פעולות העזרה וההצלה מצטמצמות נגד רצוננו לעבודה פילנתרופית ומקיפות רק מספר מוגבל של אנשים ומשום כך שוב עומדת בשורה הראשונה הגישה לעניין מנקודת מבט הפתרון הציוני של הבעיה היהודית, מתעוררת בכלל השאלה, היכולות להיות פעולות צנועות אלו פילנתרופיות במאה אחוז, זאת אומרת, בלי להבדיל בין טיב האנשים שלהם מוגשת העזרה, כלומר לתת לכל אחד שזקוק להן? האין לתת לפעולה זו אופי ציוני–לאומי ולהשתדל להציל בראש ובראשונה את אלה שיכולים להביא תועלת לארץ ישראל וליהדות?
"אני מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות, אולם לדאבוני עלינו להגיד שאם ביכולתנו להציל רק עשרת אלפים איש וצריכים אנו להציל 50 אלף, שיהיו לתועלת לבניין הארץ ולתחיית העם, ומאידך יש לנו מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה ובמקרה הכי טוב יהיו אלמנט אדיש, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים שאפשר להצילם מבין ה־50 אלף - על אף התלונות והתחנונים של המיליון. אני מתנחם בזה שאי–אפשר יהיה להגשים את העיקרון הקשה הזה במאה אחוז והמיליון ההוא יקבל גם כן מה שהוא. אל–נא יקבל יותר מדי!".
תגובתו של פרופ' יהודה באואר: "יש לכבד את רצונו הטבעי של סא"ל דני ברנד להגן על שמו הטוב של אביו. גם אין לי שום טענה על כך שהוא משמיץ אותי על מחקרי וממצאי - זו זכותו המלאה. אגב, זה לא הדדי. כתבתי על יואל ברנד מה שמצאתי בתיעוד, וזה כלל לא רק ביקורת, אלא גם, ומבחינתי בעיקר, ציון עובדת גבורתו האישית. ברנד היה, לדעתי, הרפתקן מטבעו (קומוניסט לשעבר, נוסע בכל העולם), והוא השתמש בכישוריו אלה כדי להציל יהודים.
"דבריו של בנו, הן בספרו והן בראיון ל'מעריב', הם תערובת של עובדות (הוא לא טרח לציין שרוב הדברים שהוא כותב כלולים בספרי) וטעויות המתבססות על דעות שרווחו ורווחות בציבור בכלל ובציבור המתמעט של ניצולים (וצאצאיהם) עד היום.
"ההאשמה נגד בן–גוריון מוטעית מיסודה, וטיפל בכך על סמך יומניו של בן־גוריון ותיעוד נרחב, עמיתי טוביה פרילינג, בספרו 'חץ בערפל'. בן־גוריון היה מודע לחוסר האונים המוחלט של יהודים, הן בארץ והן בארצות הברית, להשפיע על מדיניות המעצמות, אבל פעל דווקא בעניין שליחות ברנד ככל יכולתו כדי לא לתת לשום אפשרות, דמיונית ככל שתהיה, לחלוף.
"דני ברנד מנסח נכון את מגמתו של הימלר להגיע למו"מ עם מעצמות המערב, אם כי הקטע על רצונו של הימלר לרצוח את היטלר ולהשתלט על גרמניה הוא פרי דמיונו. הדרישות הקונקרטיות של אייכמן היו פרי יוזמתו, לא הוראה של הימלר. המברק מבודפשט על בואו של ברנד דרש פגישה עם 'חיים', והכוונה הייתה לחיים ויצמן. התשובה התייחסה לחיים ברלס, ראש המשלחת לאיסטנבול. טיסות בין ארצות שונות בעת המלחמה היו תלויות ברצונן הטוב של רשויות בנות הברית.
"הזעם של ברנד על כך שלא חיכו לו בשדה התעופה ושלא הייתה לו ויזה, מובן, אבל מוכיח עד כמה ברנד היה מרוחק מהמציאות. המשלחת של הסוכנות לא יכלה לספק שום ויזות לאיש, וגם לא הייתה לה גישה למטוס גרמני שנחת בשדה התעופה. שלטונות טורקיה דאגו לכך. יואל ברנד מסר את עדותו, כפי שבנו כותב, וכשהתברר לו שלא יפגוש את ויצמן, או את שוורץ, נציג הג'וינט, ביקש שלא יחזירו אותו להונגריה - על כך יש תיעוד אמין.
"בסופו של דבר שוכנע ברנד שאין מנוס ויצטרך לחזור, כי הבריטים סירבו תחילה לתת לו לנסוע לארץ ישראל ולהיפגש עם ראשי הסוכנות. בהשתדלות אינטנסיבית הצליחו בן־גוריון ושרת לשכנע את הבריטים - הממשל ומחלקת המודיעין - לאפשר לברנד לבוא לסוריה שם פגש את שרת. בניגוד להבטחותיהם, ולמרות מחאת הסוכנות, הוא נלקח (לא נמסר) על ידי הבריטים לקהיר. אני הקטן מצאתי את הפרוטוקולים של החקירות של ברנד וגרוס (שהיה רמאי קטן וסוחר שטיחים, שעמד נגדו צו מעצר הונגרי, ולכן הפך לשליח של האס־אס לאיסטנבול). ברנד לא נפגש עם הלורד מוין, אלא עם קצין הממונה על החקירות שאת שמו לא הצלחתי לברר.
"מוין תמך בחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, ונפגש עוד באוגוסט 1943 בקהיר עם שרת וניסה לשכנע אותו לקבל מדינה יהודית בחלק מן הארץ. שרת נאלץ לסרב, כי הסוכנות דרשה אז את כל ארץ ישראל המערבית כדי להקים בה 'קהילייה' יהודית. בן־גוריון ושרת ניסו להציל את השליחות, ושרת נסע ללונדון, שם נפגש עם שר החוץ אידן וניסה לשכנע אותו לנהל משא ומתן כדי להציל יהודים בינתיים. אידן סירב.
"אפשר לפרט עוד: הכרתי את הנזי ברנד וראיינתי אותה, אבל היא סירבה בצורה חד־משמעית שאכתוב או אקליט, כך שהראיון הוא חסר כל ערך. נכון הוא, לדעתי, שהיא הגיבורה האמיתית: היא הייתה זו שדחפה את קסטנר לכל פעולותיו, היא הייתה זו שעונתה על ידי ההונגרים (ולא קסטנר) ועמדה מאחורי בעלה גם כשלא חייתה איתו. מישהו צריך פעם לאסוף את השברים ולכתוב עליה ביוגרפיה. אני מאחל לבנו של ברנד כל טוב. הוא קורא לי 'מר שואה'. אינני בטוח שהוא מתכוון להחמיא לי, אבל אם כן, אני מודה לו. לא מגיע לי".
התרעות פיקוד העורף