שלמה אבוטבול הראה לי את הודעת הוואטסאפ שנשלחה אליו בשבוע האחרון ממחלקת משאבי אנוש במפעל נגב קרמיקה, שבו הוא עובד ב־33 השנים האחרונות: “שלום רב, השארנו עבורך את המכתב על הדלת, אך ראינו שאינך בבית. לנוחיותך שולחת גם בדרך זו, שתהיה שבת רגועה, תודה”. המכתב המצורף לא היה ברכה לרגל סיום חגי תשרי והשבת הנכנסת, אלא הודעה על הפסקת עבודה. פיטורים. “על מה אני אוריד את העצבים ומה זה כבר יעזור?”, אבוטבול אמר כשנפגשנו שלשום בכניסה למפעל בירוחם. “זה לא משהו שנמצא בידיים שלי. את המנהלים לא מעניינים האישה שלי וגם לא הילדים, אלא רק הכסף, כמה ירוויחו בשורה התחתונה. אכפת להם אם אהיה מובטל?”.

מפעל נגב קרמיקה בירוחם היה סגור במנעול בימים האחרונים. ההנהלה החדשה, שנכנסה לפני כמה חודשים לתפקידה, התלוננה על הפסדי ענק מדי חודש שמחייבים, לטענתה, ייעול מיידי. היא נפגשה עם ועד העובדים, הגישה דרישה לפיטורים ומעבר מהסכמים קיבוציים לחוזים אישיים. הוועד לא הגיע להסכמות, ולכן נשלחו בסוף השבוע המכתבים. בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע החליט להקפיא את הפיטורים עד סוף חודש אוקטובר. אולי הצדדים יגיעו לעמק השווה לפני שהוא יחליט עבורם.
 

בינתיים, אין נכנס ואין יוצא. 24 שעות ביממה יושבים עובדים במאהל מחוץ לשערים, משגיחים שמשאיות לא ינסו לשחרר סחורה כשמצבם עוד לא ידוע. בפנים עומדים מאבטחים מטעם ההנהלה כדי לשמור על הסדר והמקום. את המתח בין הצדדים אפשר לחתוך באולר.
 



“יש לי ארבעה ילדים בבית”, סיפר אהרון קריאף בן ה־51, עם ותק של 32 שנות עבודה במפעל. “ילד אחד מובטל, הצעיר סובל ממחלה ורוב המשכורת שלי הולכת על תרופות. 3,200 שקלים בחודש מושקעים בו. אני לא ישן בלילות, מסתובב בבית, חושב על עתידי. אם יפטרו אותי, לאן אלך? מי יקבל אותי בגיל כזה? עם כל הניסיון ומוסר העבודה, מי בכלל יסתכל עלי?”.
 

ליד קריאף ישב ישי לוי בן ה־43, אב לארבעה. הוא יחסית טירון במפעל, רק שבע שנים. “זו כבר הפעם השנייה שבה אני סופג כזו מכה”, הוא אומר. “עבדתי במשך 11 שנה בחברת הסעות, וגם משם פוטרתי. הגעתי למפעל ואמרתי: ‘סוף־סוף מקום מסודר’, ושוב אותו מצב”. שמעון ללוז בן ה־66 הסתכל על הקולגה ומלמל: “אם הייתי צעיר, כבר מזמן הייתי עוזב”. ישי שמע וענה: “לקום עם ארבעה ילדים, לאן בדיוק?”.


עובדי "נגב קרמיקה". צילום: אריאל בשור


אין כסף


נגב קרמיקה העסיק בעבר 220 עובדים. החבר’ה הוותיקים זוכרים ימים יפים, איך היו מעניקים להם דרגות ואיך היו מקבלים העלאות כשהופיעו רווחים במאזנים השנתיים. “פעם היינו יוצאים בכל שנה לחופשה וזה היה יפה ומגבש”, מספר ללוז, שעובד במפעל כבר 45 שנה. “היום כואב לי על הילדים של החבר’ה האלה”. דמעות החלו לרדת מעיניו. “הלוואי שייחרב המפעל הזה, עשו מאיתנו סמרטוטים”. 
 

היו ימים שמשאיות עמדו בתור כדי להוציא סחורה שהייתה עפה מיד אחרי המיון. המוני אנשים רצו להתקבל למשרה, וגם כשהיו ימים קשים, כמו משבר אמיתי שפרץ בשנת 2000, ידעו, לדברי העובדים, לסיים בצורה יפה עם מי שפוטר. “כשביצעו אז הבראה, פיטרו 40 עובדים”, סיפר ללוז, שמסתייע במקל הליכה.

“משום שאני ואשתי עבדנו פה, המנהל החליט שאני אשאר ואשתי, שעבדה במשך 29 שנים, תפוטר. אבל אז הוציאו אנשים בצורה מאוד מכובדת, בכלל לא דומה להיום. תבין, נפצעתי ושברתי רגל. כבר שבעה חודשים אני לא עובד. אף אחד מההנהלה לא בא לשאול אם חסר לי משהו. לא הרימו טלפון. ביקשתי הלוואה של 6,000 שקלים, ומה ענו? אין כסף”.
 

הזמנים השתנו. ללוז זוכר כמה היה צריך פעם עבודה עברית באזור, פועלי צווארון כחול. היום את מה שהם עושים מבצעים בסין ובטורקיה בחצי מחיר. גם בחנויות נגב קרמיקה לא מוכרים רק את תוצרת המפעל. “החנויות עובדות על 80% יבוא”, אומר ישי לוי. “שם נמצאים הרווחים. כאן התהליך יקר ויוצא שלבעל הבית לא שווה. זו הבעיה שלנו והבעיה של הממשלה, שנותנת יד חופשית ליבוא ובכך הורסת מפעלים שלמים”.
 

אבוטבול ביקש להוסיף: “הייבוא הרס כל חלקה טובה. אולי הם חושבים שנוצרת תחרות, אבל בסך הכל הם מתחרים מי יפיל יותר את התעשייה. בטורקיה ובסין רק צריך לפתוח את שערי המפעל, כל חומרי הגלם מגיעים וכוח העבודה זול. אנחנו מייבאים את החומרים והכל יקר: החשמל, הגז”.

ללוז: “אם אצטרך לקנות קרמיקה חדשה, אקנה מיובאת, כי אין לי יכולת לקנות במחירים של תוצרת הארץ”. קריאף הרגיע אותו: “אל תדאג, אם יהיה משבר בטורקיה ובסין, למי יחזרו? אלינו, לייצור”.
 

המפעל החדש והמפואר נבנה לפני כשנתיים, ומכונה על יד העובדים “המפלצת”. דיברו איתם בזמן ההקמה על הגדלת הייצור, על מכשור חדיש. שמעון וחבריו לא שוכחים את טקס ההשקה הגרנדיוזי. “השקיעו בו מאות אלפי שקלים”, קריאף נזכר, “פרסום, זמרים, חברות הפקה, מסוק שצילם. הייתי בטוח שזו הולכת להיות הצלחה אדירה. אמרתי שיש לנו עכשיו עבודה ל־30 שנה”.
 

ללוז מנתח: “בעל הבית לא עשה שיקול דעת נכון, לא הסתכל על מה שקורה בחוץ. למה אתה בונה מפעל כזה גדול כשהשוק מלא בסחורה? אחד מייבא קונטיינר של קרמיקה ומתחיל למכור בזול. פה המחירים גבוהים, ואם יוריד - יפסיד”.

הבעלים החדשים, קרן ויולה ויריב לרנר, השלימו את רכישת המפעל לפני כמה חודשים. מאז הציעו תוכניות הבראה, שכמובן זימנו עוד ישיבה עם הוועד, ושוב לא הגיעו להסכמות. “גם אם המפעל ייפתח שוב, אני לא רואה יותר מדי תקווה”, ישי אומר בייאוש.



 אין אוויר



ירוחם והסביבה זקוקות למפעלים כמו נגב קרמיקה, שמשאירים אנשים לגור שם, כמעט שעתיים נסיעה מתל אביב, אמצע המדבר. אבוטבול התמקם עם משפחתו בעיר מיד אחרי שעלה ארצה ממרוקו. הוא מכיר עבודה קשה מאז שהתקבל למפעל. “אני עובד במכבשים”, הוא סיפר. “תבוא לשם ביולי־אוגוסט ולא תוכל לנשום. אתה מרגיש את החום, מזיע עד הגרביים, שלא לדבר על האבק שפוגע בבריאות. אבל אין ברירה, זו הפרנסה ואתה לא מעניין אף אחד. אתה כמו עבד”.
 

אבוטבול סיפר שבנו עבד במפעל בעבר, נסע לחצי שנה לארצות הברית וכשחזר שקל לנסות את מזלו שוב. “אמרתי לו ‘דיר באלאק, אין לך מה לחפש כאן, יש לך אחלה תעודת בגרות, נצל אותה’”, הוא מספר. “הוא סיים שנתיים של לימודי הנדסת חשמל, והיום עובד באינטל. אחלה מקום”.
 

בבית המשפט, ההנהלה טענה להפסדים עצומים מדי חודש, ומנגד משכורות גבוהות שמחייבות קיצוצים. אבוטבול אמר שאחרי 33 שנות ותק הוא מסתפק בתלוש של 7,500 שקלים בחודש. 
 

“נכנסתי לא מזמן לסופר”, סיפר קריאף. “יצאתי עם שקית וחצי שעלתה לי 750 שקל. היו שנים שהייתי ממלא בסכום הזה ארבע עגלות. הכל יקר. במצב שאנחנו נמצאים זה עוד יותר גרוע. בני החייל מגיע מהצבא, לא תיתן לו כסף, קצת אוכל? אם המשבר יימשך עוד חודשיים, לא יודע מה יהיה".
 

אבוטבול הציג את תחזיתו הקודרת: “אנשים לא יקבלו משכורת חודשיים ולא יהיה להם בשביל מה להתקרב לבנק. חושב שהם פראיירים? אדוני, הלכה המסגרת. לא יכבדו משכנתה, הוראות קבע”.
 

מישהו מהיושבים סיפר שהמצב חיסל את האווירה במפעל, שבעבר כונה “משפחת נגב”. אין כמעט צחוקים, ואפילו נרשמה מתיחות בין העובדים לגבי הצעד הבא שהם צריכים לנקוט. יעקב צרפתי, יו”ר ועד העובדים, הגיע רגע לפני שעלה להסעה בדרך לדיון בכנסת. לא נראו על פניו רוח קרב או אור בקצה המנהרה. “מצב הרוח שלנו גרוע מאוד”, הודה. “לא יודע כמה פוליטיקאים מסוגלים לעזור, אבל נקווה”.
 

דווקא העובדים הרגישו מהצד בכתף תומכת. אזרחים שלחו למאהל שתייה ועוגיות, ח"כ עמיר פרץ בא לתמוך, ראשי הערים ירוחם ודימונה נעמדו מאחוריהם, אבל עושה רושם שאם לא היום, אז מחרתיים. נגב קרמיקה הוא סמל לסיום תקופה – לא עוד הפועל העברי שיוצא מביתו בשרוולים מופשלים כדי להביא לחם שחור, חלב וביצים. 
 

“היום אין רגש, הכל על אוטומט”, הסביר קריאף. “אני מכיר כמה משפחות שהעבודה כאן היא מרכז עולמן. תוציא אותן, והן יירדו מתחת לקו העוני. חבל, ממש חבל”.