בפנייתו לבקשת החנינה טוען אזריה: "למשפט צדק, לצערי הרב, לא זכיתי - זאת תחושתי ושום דבר לא יכול לשנות אותה. מכל מקום, את מידת החסד והרחמים שהיא תמצית מוסד החנינה מבקש אני בפנייה זאת אליך". אזריה כותב בהמשך מכתב החנינה: "אני קורא ושומע את התגובות בקשר להחלטתי, שלא להביא חרטה על הירי במחבל. זה לא מדויק. אילו הייתי יודע בוודאות, באותן שניות מתוחות בזירה, שהמחבל אינו ממולכד, לא הייתי יורה, חד וחלק.
לכן ובדיעבד בלבד הירי במחבל היה טעות מבצעית.
"לעומת זאת מלכתחילה, די להביט בסרטי הווידאו המתעדים את הרגעים הללו - לא הסרטים ה"אלימים" של ארגון בצלם אלא התיעוד שהופץ בידי האזרחים כדי לחוש את מה שאירע שם - זעקות של רבים כי המחבל ממולכד, חי ומהווה סכנה", טוען עוד אזריה בפנייתו - "ומה מצפים מלוחם צה"ל, שאומן לנטרל סכנה? האם יש משמעות לדקות האחדות הבודדות שחלפו מרגע שהמחבלים הסתערו על הכוח ועד לרגע שבו הגעתי כחובש לסייע כאשר האירוע מתמשך וגם ברגעים בהם נכחתי בזירה נשמעו ללא הרף הצעקות המזהירות מפני הסכנה הנשקפת מהמחבל? האם הייתי צריך לקחת את הסיכון כאשר הוא זז, על אף שהיה ירוי על הארץ ולאפשר סכנה לכוח, לאזרחים?".
"ואם כפי שחשדתי וזעקו כולם היה עליו מטען ואיש לא היה פועל וחלילה היינו קוברים מספר לא יודע של לוחמים, כולל אותי, האם זאת הייתה תוצאה רצויה? האם אז לא הייתה נשאלת השאלה, מדוע אף חייל לא פעל כפי הנדרש ונטרל סכנה?".
אזריה כותב עוד בפנייתו: "אבל המשפט מאחורינו כבוד הנשיא. קיבלתי את הדין. אני יושב בכלא, רחוק מהמשפחה, מבודד מהעולם, האמן לי שאני יושב וחושב רבות על הנסיבות: חייל ישראלי שחירותו נשללה ממנו, כי פעל נגד בני עוולה, אשר באו לשפוך דם יהודי. גדלתי על ערכים נעלים - קדושת החיים וכיבוד כל אדם באשר הוא. גדלתי בעיר מעורבת. הייתי מעורב בפעילות רבות, בהן היו מעורבים חפים מפשע - מעולם לא פגעתי באיש, זאת לא דרכי, לא הדרך שלמדתי בבית אבא".
בהמשך פנייתו מציין אזריה את המכה הקשה לדבריו שספגה משפחתו מאז מעצרו ביום הירי ומזכיר שאביו לקה בשבץ מוחי, אימו השילה עשרות קילוגרמים ממשקלה והפכה חלשה, עצובה, סובלת מהתמוטטויות לעיתים קרובות. הוא מוסיף שחייהם של שתי אחיותיו ואחיו כבר לא כפי שהיו. אזריה טוען עוד שהסיקור התקשורתי הנרחב שלדבריו היה ברובו שלילי, החודשים בהם נעדר מהבית בשל המעצר, המשפט וההרשעה - כל אלה שינו את חייו לתמיד ושינו את חיי משפחתו.
"כבר לא נהיה לעולם אותה משפחת אזריה מרמלה", כתב, "אני סבור כי עונש כבד נפל עלינו, גם מבלי שארצה את כל תקופת המאסר שנגזרה עלי. זאת העת לרחמים. אני מבקש לשוב אל חיק משפחתי, לסייע באיחוי השברים, לסייע להורי לשוב לחייהם הקודמים, לנסות לשקם את עצמי אחרי החוויה הקשה הזאת שנחתה עלינו, בשל החלטתי לשרת את ארצי - מולדתי בנאמנות".
אזריה כותב עוד: "אני גאה על כך ששירתי כלוחם, חובש פלוגתי וגם קשר בחטיבת כפיר, ואף זכיתי לכך שציינו אותי כחייל מצטיין גדודי, לא בכדי קראתי לאחרונה לבני הנוער לא להסיק מסקנות ממה שקרה לי, לא לוותר על הזכות לשרת את המולדת כמיטב יכולתם, להתגייס בחדווה, לשאוף ולהגיע הכי רחוק שרק אפשר, למען העם ולמען הארץ הקדושה שזכינו לחיות בה. כאדם מאמין אני גם סבור שהכל מעת השם. זה מה שנגזר עלי משמים".
"אני מאמין שדי לי במה שעברנו משפחתי ואני. אני מבקש בכל לשון של בקשה לשקול בכובד ראש ולקחת את מכלול הנסיבות - ולסיים את שהותי בכלא ולשוב אל חיק משפחתי. הפעל נא את מידת החסד והרחמים, ראה נא לנגד עיניך את אימי ואבי, את אחותי ואחי, זכור נא את כל הנסיבות במלואן בבואך לקבל החלטה".
התרעות פיקוד העורף