היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים יצוין ברחבי העולם בשבת הקרובה, ובכנסת יציינו כבר היום (שלישי) את יום המודעות בסדרה של דיונים. בתוך כך מפרסם הבוקר ארגון הנשים ויצו את נתוני מדד האלימות השנתי, החושף שורה של כשלים בטיפול דווקא בילדים החשופים לאלימות ובגברים האלימים עצמם.



על הכשלים הללו יכולות להצביע טוב מכל דוח הנשים המוכות עצמן, שנאלצו להימלט יחד עם ילדיהן הקטנים מאימת אלימות בן הזוג. אחת מהן היא ר', שלפני ארבע שנים השתחררה ממקלט של ויצו שאליו הופנתה על ידי עובדת סוציאלית שעמה יצרה קשר יועצת בית הספר של בתה, לאחר שזו סיפרה כי אביה מכה אותה, את אחותה הקטנה, שהיתה אז רק בת 4, ואת אמה.



"לעקור חיים שלמים ולברוח זה הדבר הכי קשה בעולם", מספרת ר' ל"מעריב־השבוע". זה אומר להתנתק מלימודים, מעבודה, מחברים. לבעלי היה אקדח ברישיון ולא יכולתי לדעת מתי הוא יחצה את הגבול ופשוט ידפוק לי כדור בראש, למשל אם עברתי ליד הטלוויזיה והפרעתי לו, או שלא היה לדעתו מספיק אוכל בבית. פחדתי על הבנות הקטנות. לא יכולתי לתת לו לרחוץ את הבת הקטנה, כי הוא היה מקלח אותה כמו חיה. אם היא היתה עושה לו יותר מדי רעש, הוא פשוט היה מכה אותה. אף אחד לא רצה להאמין לי, אפילו המשפחה שלי לא הבינה עד כמה המצב חמור. הוא איש עסקים מצליח, חיינו ברווחה כלכלית, וממני ציפו כולם לנסות להסתדר איתו. להתגרש הוא לא היה מוכן בשום אופן, והוא גם לא פחד שאתלונן במשטרה, פשוט המשיך בשלו. חייתי בכלוב של זהב, אבל האינסטינקט להציל את הבנות היה גדול יותר".



את המעטפת הטיפולית במקלט של ויצו מגדירה ר' "מדהימה" והיא מוסיפה: "פגשתי שם נשים שלא ייאמן שהיו מוכות, נשים מצליחות ומשכילות. אבל כשאת יוצאת ממקלט, את לבד, אם לא היתה לי המשפחה שהתגייסה וחברות טובות, לא הייתי שורדת. לא לכולן יש את זה. לשירותי הרווחה אין מספיק יכולת או רצון אמיתי לעזור, השיקום האמיתי תלוי רק בך ואני נלחמת כבר ארבע שנים. השלמתי לימודים, חזרתי לעבוד, ואני מצליחה להחזיק מעמד. להתחתן כנראה לא אתחתן כבר לעולם. כל עוד אני מגדלת ילדים, לא אחשוף אותן לסיכון הזה שוב".



מקלט ויצו לנשים מוכות, צילום: כפיר סיוון
מקלט ויצו לנשים מוכות, צילום: כפיר סיוון



כשהבית הופך לבית סוהר



החשש שהוביל את ר' למקלט לפני ארבע שנים מוצק ומעוגן בנתוני מדד האלימות הקשים של ויצו, על פי נתונים הנאספים ומרוכזים מכלל רשויות המדינה. 17 נשים נרצחו השנה על רקע אלימות במשפחה. ויותר מ־12 אלף נשים נפגעות אלימות טופלו ברשויות ובמקלטים. עם זאת, מתוך 103 מרכזים לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה הפועלים בישראל, רק ב־20 מהם מטפלים בילדים, רק רבע מהמטופלים במרכזים לטיפול באלימות במשפחה הם גברים ורק 9% מהמטופלים הם ילדים ממשפחות שבהן קיימת אלימות.



זאת ועוד: במהלך השנה שהו ב־14 המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן ברחבי הארץ 723 נשים ו־910 ילדים, אבל רק 7% מהם הועברו לתוכניות שיקום. 39 נשים ו־ 72 ילדים שהו ב־12 דירות מעבר במימון משרד הרווחה שבהן ניתן טיפול המשכי לנשים. 11 נשים ו־24 ילדים שהו בשש דירות נוספות במימון עמותות.



לפי הערכות גורמי רווחה, בישראל חיות כיום כ־ 200 אלף נשים מוכות, וכחצי מיליון ילדים עדים לאלימות. במעגל האלימות כלואים כמיליון נשים, גברים וילדים. האבסורד הזועק לשמיים מסיפורה של ר' הוא העובדה שבתה הגדולה הועברה על ידי רשויות הרווחה לחזקתו של האב המכה לאחר שהיא עצמה גילתה סימני אלימות כלפי אחותה הקטנה בשנים שלאחר היציאה מהמקלט וגירושי ההורים.



זוהי מגמה שחוזרת על עצמה בילדים שנחשפו לאלימות בבית. גם אחד מבניה הגדולים של ר' הכה אותה פעם, עוד לפני שעזבה את הבית. "מצפים ממך לתעד, להיות חוקר פרטי, להביא הוכחות, כשכל מה שיש לך בראש זה להגן על הילדים שלך" אומרת ר' בצער.



עוד עולה מנתוני המדד של ויצו כי כחצי מיליון ילדים בישראל חשופים לאלימות, אבל רק חצי אחוז מהם מטופלים - פחות מ־2,000 ילדים. "אני רוצה לומר לכל אשה שנמצאת במצב שבו הייתי - קומי ותלכי עם הילדים", מוסיפה ר'. "אל תישארי רגע במקום כזה כשהבית הופך לבית סוהר ולמקום לא בטוח".


הנתונים המלאים יוצגו מחר בכנס ויצו השנתי לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים, שבו תיערך גם עצרת זיכרון לנשים שנרצחו. יו"ר ויצו ישראל גילה אשרת אומרת על נתוני המדד: "נחשפת בפנינו תמונה מטרידה אשר לטיפול בתופעת האלימות במשפחה, ובייחוד בילדים החשופים לאלימות בבית. הילדים האלה שקופים. אין תהליכי איתור מובנים במערכות החינוך, אין תוכניות טיפול ומניעה, וכל אלה מותירים חלל עצום שתורם להחרפת התופעה. הנתונים חייבים להוות קריאת השכמה לממשלה ליישום מיידי של התכנית הלאומית למאבק באלימות כלפי נשים שאושרה ביולי האחרון וטרם הוזרמו התקציבים להפעלתה". 



יו"רית ויצו ישראל, גילה אושרה, צילום: כפיר מאיר
יו"רית ויצו ישראל, גילה אושרה, צילום: כפיר מאיר