הסיפור הזה התחיל ב־1995, כשדניאל הייתה תיכוניסטית בבית הספר ע"ש חיים קוגל בחולון, ושם משפחתה אז היה בכר. "בכיתה י' היה לנו פרויקט מחויבות אישית", היא מספרת. "אני בחרתי להתנדב במעון נווה חנה בחולון, שהיה בעצם מקלט לילדים שהוצאו בצו חירום מהבית. זה היה מבנה בן שתי קומות עם חצר מאוד גדולה. בקומה הראשונה שהו תינוקות מגיל אפס עד שנתיים, ואילו בקומה השנייה היו ילדים מגיל שנתיים עד 5. היו שם הרבה מאוד מיטות, לולים, והייתה שם הרבה מאוד אהבה לילדים מצד הצוות והמתנדבים".
במעון הזה דניאל בעצם פגשה לראשונה את התינוקת מהפוסט. "זו הייתה מעין אהבה ממבט ראשון, ואין לי אפילו הסבר למה", היא מתארת. "התינוקת הייתה בערך בת ארבעה חודשים, התחלתי לטפל בה, לקחת אותה לגינה, החלפתי לה חיתולים וקניתי לה דברים. נוצר בינינו חיבור חזק, ובעצם הפכתי להיות המתנדבת האישית שלה".
"לקחתי אותה להצגות, טיילתי איתה, רחצתי אותה. היא ישבה איתנו בארוחות שישי, יצאה איתנו לטיולים בשבת. הלכנו למסיבות חנוכה בגן שלה, חיפשנו אותה בפורים וצילמנו אותה. היא הייתה קוראת להורים שלי 'אמא ואבא', וכשהיינו מחזירים אותה בלילה למעון לישון, היא הייתה בוכה מאוד. היא כל הזמן חיכתה לי שאבוא. היא הייתה מנשקת ומחבקת הרבה, וכמובן גם אנחנו אותה.
"לי היא הייתה קוראת לפעמים 'אמא' ולפעמים 'לירון', ואנחנו כל הזמן היינו מספרים לה שבקרוב גם לה יהיו אבא ואמא משלה. זו בעצם הייתה מטרת התוכנית: להכשיר אותה למשפחה החדשה שתימצא לה. אמא שלי אפילו הגישה בזמנו בקשת אימוץ, אבל כשהתברר שהילדה עתידה להימסר לאימוץ עם אח ביולוגי, אמי הסירה את הבקשה כדי לאפשר לה לחיות עם אחיה".
דניאל מספרת שהיא נשארה בקשר הדוק עם התינוקת גם אחרי שהסתיימה את המחויבות האישית. "התכוונתי להתגייס קרוב לבית כדי להמשיך להיות איתה", היא אומרת, "אבל עוד טרם הגיוס שלי הודיעו לי שהיא קיבלה משפחה מאמצת".
"אני גם רוצה לסגור מעגל, לדעת שטוב לה, שהיא מאושרת, שביום שנפרדתי ממנה היא קיבלה חיים טובים. יש לה אמא ביולוגית שהיא תהיה או לא תהיה איתה בקשר; יש לה את האמא המאמצת שגידלה אותה; ויש אותי, שהייתי חלק מחייה במשך שלוש שנים. אבל כל ה'זכויות' שלי בעצם לא קיימות. לא קיבלתי מעולם סיוע פסיכולוגי להתמודד עם הדברים, לא קיבלתי עזרה וליווי. רק גידלתי בכל האהבה שיכולתי, ואז 'סיימת את שלך ולהתראות'. לא היה לי שום מידע מה עלה בגורלה. זה נגמר ביום אחד".
במהלך השיחה מספרת דניאל בדמעות שכבר 22 שנים היא מחפשת את אותה ילדה קטנה. "כבר הרבה זמן אני מנסה בכל מיני דרכים למצוא אותה", היא אומרת. "פניתי לשירות למען הילד ביפו ומסרתי מכתב עם כמה תמונות שישימו בתיק האימוץ שלה. יצרתי בעבר קשר עם ילדים שהיו באותו מעון שהיא שהתה בו וניסיתי דרכם להתחקות אחריה, אבל הם היו שם בשנים אחרות ולא הצליחו לעזור לי. הרגשתי שעשיתי את כל המאמצים, אבל הם לא צלחו".
התרעות פיקוד העורף