לוינוביץ מספרת שלא רק מבוגרים בוחרים ליטול חלק ביוזמה הזו. "משפחות שלמות מצטרפות", היא אומרת, "וגם בתי ספר שלחו לנו תמונות וכתבו שארגנו פלאפל לכל התלמידים באותו יום. התמונות הענקיות של בתי הספר מאוד שימחו אותנו. הפרויקט קיבל עשרות אלפי צפיות ואלפי שיתופים בפייסבוק. אנשים מאוד מתחברים לזה. כיף לאנשים להיות שותפים ליוזמה כזו, כי זה מחויך. המטרה שלנו היא שאנשים יכירו את הסיפור של ניצולי השואה גם בזווית האופטימית, שתהיה גם דרך חיובית להסתכל על הדברים. דוגו הוא אדם מאוד אופטימי, עם המון חוש הומור, וזה לא מקרה שהוא בחר ככה לציין את היום הזה. אנחנו רוצים שיכירו את ניצולי השואה לא רק כאנשים מסכנים שאין להם כסף והמקרר שלהם ריק. יש להם גם עוצמות. שירות בתי הסוהר, למשל, בעקבות ביקור שלהם אצלנו והחשיפה לתערוכה, מתכוון השנה בכל יחידות שב"ס להגיש פלאפל ב־18 בינואר, ובדרך זו להיות שותף לפרויקט".
לייטנר, נשוי ואב לשתי בנות, סב לעשרה נכדים וסבא רבא ל־21 נינים, מתגורר בניר גלים. במשך שנים הוא עבד כמנהל חשבונות, ועדיין מתעקש להמשיך לעבוד כמה שעות ביום. "נולדתי בהונגריה, וב־1944, בחג השבועות, הגענו לבירקנאו", הוא מספר. "הייתי בן 14, והגעתי לשם עם אמי, אבי, אחי הגדול בן ה־16 וחצי ושתי אחיותיי, בנות 12.5 ו־9.5. לא עברו שעתיים־שלוש, ואמא שלי והאחיות כבר לא היו בחיים. נשארנו אני, אבא שלי ואחי. הצלחנו לעבור את הסלקציה הראשונה. לקחו אותנו לבית המרחץ, שם הורידו מאיתנו הכל והשאירו רק נעליים. אחרי זה עשו שוב סלקציה ובחרו מי יכול לצאת לעבודה. אבא שלי ואחי יצאו לעבודה. לי לא נתנו. הם הגיעו למחנה ריכוז בוכנוואלד, ועבדו מאוד קשה בבית חרושת לתחמושת. אבא שלי נפל במהלך העבודה, ההמון דרס אותו ובסוף ירו בו. אחי הצליח לשרוד. אני נשארתי לבד בבירקנאו עם עוד 4,000 ילדים, ביניהם 30 ילדים שהיו בכיתה שלי. למזלי, חיפשו 20 ילדים לנקות בתי שימוש, והתקבלתי. זו נחשבה העבודה הכי טובה".
"זה לזכר אמא שלי. אני אוכל את הלחמניות שהיא סיפרה לי עליהן. אני גם מרגיש שעם ישראל חי. על היד יש לי שני מספרים, ועכשיו אני אוכל שתי מנות פלאפל".
לרוזנבלום יש שלושה ילדים, והגדולה בת 5. למרות גילה הצעיר, היא החליטה להסביר לה בעדינות במה מדובר. "אמרתי לילדה שדוגו כילד היה מאוד רעב, ושהיום אנחנו חוגגים את זה שהוא נמצא בישראל עם המשפחה שלו והצאצאים", היא מספרת. "אני חושבת שגם לנו, המבוגרים, זו מעין תזכורת וגם הכרת הטוב על המקום שלנו. זו בעיניי גם באיזשהו מקום הנצחה, במיוחד כיום כשדור הניצולים הולך ונעלם. חשוב שנמצא את הדברים הסמליים שאנחנו יכולים לעשות כדי להתחבר למקומות האלה. אני יכולה לעצור לרגע בחיי היומיום שלי, להיזכר, להוקיר ובאמת להודות על המקום שבו אני נמצאת. זה נראה לי אחד הדברים החזקים במבצע הזה. דוגו אומר: 'הנה, תראו איפה אני היום במקום של ניצחון', ובעיניי זה מסר שעם ישראל הוא עוצמתי וחזק".
התרעות פיקוד העורף