ביום שישי האחרון, יומיים אחרי ט”ו בשבט, התקבצו משפחות רבות ונטעו שתילי עצים רכים בטיילת ראש צורים שבגוש עציון. למתבונן מבחוץ זה עשוי היה להיראות כמו עוד טקס נטיעות, אחד מני רבים, אבל כאן, על רקע הנוטעים הקטנטנים, בני שנתיים ושלוש, עמדה אם אחת ומחתה דמעה. כאשר אחד האבות קרא את השם “גיל־עד!”, כל הילדים הרימו עיניים גדולות וחייכו.
הטקס יוצא הדופן הזה נערך ב”טיילת הבנים” ע”ש גיל־עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל, שנחטפו ב־12 ביוני 2014 מהטרמפיאדה הסמוכה לטיילת, כשהיו בדרכם הביתה ונרצחו באותו לילה בידי חוטפיהם, מחבלים פלסטינים. במשך כשבועיים וחצי, 18 יום, במסגרת מבצע “שובו אחים”, השקיעה ישראל מאמצים ניכרים בניסיון לאתרם. ב־30 ביוני נמצאו גופותיהם של שלושת הנערים. התקופה הזו השפיעה באופן עמוק ביותר על 22 משפחות, שבחרו לקרוא לילדיהן ע”ש גיל־עד שער. רובן הגיעו ביום שישי האחרון כדי לטעת עצים בטיילת לזכרו.
אחד מהם הוא גיל־עד גוזל, בנם של מיכל ואיתן מבית חורון, שנולד חודשיים לאחר חטיפת שלושת הנערים. “גיל־עד נולד בט”ו באב”, מספרת אמו מיכל. “מאוד התרגשתי מהאחדות, שעלתה חזק מאוד גם במסר ששיגרו המשפחות, גם בתחושה החזקה שהייתה בעם באותם ימים קשים, וגם בט”ו באב עצמו, כשכל הבנות לובשות לבן ויוצאות לחולל בכרמים. קיבלנו השראה גם מגיל־עד עצמו. קראתי עליו קצת וגיליתי שהוא היה אמיץ ושמח כמו השם שלו. זה מאוד מתקשר אצלנו עם התקווה שהבן שלנו יהיה בשמחה תמיד. אנחנו מודים על המתנה שקיבלנו ומקווים שהוא יחיה עד 120. הסיפור של הנערים הוא באמת טרגדיה, אבל מצאנו בזה את הדברים הטובים שאותם רצינו לקחת למשפחה שלנו”.
“באותו לילה שבו הנערים נמצאו, כל אחד מאיתנו החליט לעצמו שאם ייוולד לו בן, הוא ירצה לקרוא לו על שם שלושתם”, מספרת נעמי סווידלר מירושלים, שהייתה גם היא עם משפחתה בטקס הנטיעות. לדבריה, בנה איל גיל־עד נפתלי סווידלר נולד שבועות ספורים לאחר שגופות הנערים התגלו. “באותו ערב דיברנו על זה והחלטנו”. ובעלה דוד מוסיף: “נכון, זאת הייתה תקופה קשה, אבל ההתלכדות של כל העם הייתה ללא תקדים”.
נתי ברונר יוצא דופן בסיפור הזה: הוא היחיד שהכיר את גיל־עד, כשהיה המורה שלו בישיבת מקור חיים בגוש עציון, שבה למד וממנה יצא ביום שבו נחטף. “חוויתי את זה מאוד אינטנסיבי”, מספר ברונר כעת. “לאורך התקופה הזו היה לי קשר עם כל התלמידים בתור מורה שלהם, ולקראת הסוף גם השתתפתי בחיפושים. כשמצאו אותם, הייתי בחמ”ל. באותו זמן הייתה חתונה של אחד מבוגרי הישיבה בכפר עציון ורצתי לחופה כדי לעדכן את הרב דב זינגר, ראש הישיבה. מאז הייתי בקשר הדוק עם משפחת שער.
לדברי ברונר, זה לא היה לו ברור שבנו ייקרא גיל־עד, “אבל זה ישב איפשהו מאחורה”. “לא חשבנו על שם במהלך ההריון”, מספרת אשתו יעל. “אבל בבוקר הברית נתי שאל אותי אם אני מתחברת לשם גיל־עד מהמקום של שמחה לעד. מובן שהסכמתי, וזה באמת הילד הכי שמח שאני מכירה”, היא אומרת בעודה מביטה בבנה בן השנה ותשעה חודשים עודר באדמת גוש עציון.
ממשיכים את דרכו
סיפור מעניין עם הסבר מרגש יש לאביעד ולשני יצחקי מכפר אלדד. לבני הזוג נולדה שלישיית בנים לפני שנה וארבעה חודשים, והם קראו להם נדב, יאיר וגיל־עד. “לאורך התקופה ממש התאהבנו בדמותה של בת גלים שער, אמו של גיל־עד, שהכרנו כמו כל עם ישראל דרך התקשורת”, מספר אביעד. “אבל מעבר לזה, ראיתי את גיל־עד עצמו שבוע לפני שנרצח, כשהגיע לבית הספר שבו עבדתי בשביל לפגוש את אחת המורות, שעברה תאונה, והוא, כחובש, נחלץ לעזרתה".
לדברי אביעד, כשגילו ששני נושאת ברחמה שלושה בנים, חשבו לקרוא להם על שם שלושת הנערים. “אבל אז החלטנו שזה יותר מדי”, הוא אומר. “אצלנו, מעבר לשם גיל־עד שהמשמעות שלו ברורה, יש גם הסבר נוסף: ג’ לעד, כלומר – שלושה לעד, השלישייה שלנו, שתישאר ביחד לנצח”.
איתן ושירה מרטין הגיעו מרעננה לטקס המרגש, כשבנם גיל־עד, בן חמישה חודשים, מתבונן בעניין בהתרחשות. “אחד הדברים הכי חזקים שאיחדו את כולם באותם ימים הייתה העובדה שכל אחד חשב על הבן שלו, אחיו, אחיינו או קרוב אחר שחוזר מבית הספר הביתה, וכל אחד התפלל שהנערים יחזרו בשלום מתוך הזדהות עמוקה”, מספר איתן. “מאוד התחברנו לשם גיל־עד ולהרגשה שליוותה אותנו בתקופה ההיא ורצינו לחבר שם להרגשה. אז כבר היה לנו שם ראשון לילד שנולד, אבל רצינו עוד שם. לילה לפני הברית עצרנו רגע וקראנו קצת על גיל־עד שער. אז גילינו שהשם השני שלו היה מיכאל. זה היה ברור לנו שזה יהיה השם השני גם של גיל־עד שלנו.
הילה וצורי אביבי מהיישוב קידה בחרו לקרוא לאחד מחמשת ילדיהם גיל־עד אהוביה. “ההריון הפרטי שלנו התחיל בצורה לא פשוטה והילד הגיע לעולם בתוך אירועי 'שובו אחים' וצוק איתן”, אומרת הילה. “אלו היו ימים שבהם התפללנו מעומק לבנו על שובם בשלום של גיל־עד, נפתלי ואיל והרגשנו מהו כוחה של תפילה וחוזק של אומה. בימים הקשים האלה הלכו ונפתחו בפנינו עוצמתן של שלוש המשפחות ומתוך כך עוצמתו של עם שלם. צמחה הבנה אמיתית שיש כאן משהו הרבה יותר חזק שנמצא מתחת. כוח חיים שמפכה כמו האילן בימי ט”ו בשבט. נקודת האור היא בהתבוננות קדימה למקום הרחב יותר: אל הנצח שלנו כעם, אל הנצחיות של השמחה, הגיל־עדיות, ומשם לשאוב כוח”.
ויש גם מי שהעניקו לילדיהם שם בהשראתו של גיל־עד ומשפחתו. “כשהייתי בהריון רציתי לקרוא לילד שייוולד לנו בשם שקשור לאירועים שקרו, שהיו כל כך משמעותיים לעם ישראל”, מספרת גם נעמי פיינמסר מיד בנימין, שקראה לבנה נדב, על שם רוח ההתנדבות של משפחת שער. “הייתי עדה לכל הפרויקטים המדהימים שמשפחת שער עשתה לאיחוד עם ישראל ולהתנדבות, וזה דיבר אלי מאוד. מאז, כשאנחנו מתנדבים או עושים משהו למען החיילים, אנחנו חושבים על גיל־עד, על הנדיבות והנתינה שלו, ואז עושים את זה בשמו וממשיכים את דרכו”.
להסתכל קדימה
מי שעמדה מאחורי ארגון טקס הנטיעות, לצד המועצה האזורית גוש עציון, היא בת גלים שער, אמו של גיל־עד ז”ל. “בסופו של דבר החיבור לצמיחה, להמשכיות, זה מה שנותן לנו כוח”, היא אומרת. “צריך להסתכל קדימה, אחרת שוקעים בכאב. כן, מאוד קשה לי לנסוע הנה, אבל לא בגלל זה אני לא אסע. זה כואב כל הזמן, ואני מרגישה את החיסרון כל הזמן. משתדלים ללמוד לחיות עם זה, להסתכל על מה שיש, להיות בעשייה חיובית, אבל אני לא תמיד מצליחה. אפילו אירוע כזה הוא מורכב בשבילי, כי הוא מעצים את החיסרון של גיל־עד. אבל כל הזמן אנחנו לוקחים את הכאב הזה ואת מה שהיה ועושים איתו דברים טובים. מרגשות אותי המשפחות שלא הכירו אותו וקראו לילד שלהן על שם הילד שלי. זה החיבור העמוק של אנשים בעם שלנו. זה מאוד ייחודי לעם ישראל: להתחבר, להתקרב. בסופו של דבר מה שמחבר בינינו זה המורשת והערכים”.
בת גלים ואופיר שער מייחסים משמעות רבה למעשה הנטיעה. “רש”י שואל: למה דווקא בתקופה זו חוגגים את ראש השנה לאילנות, כשהעץ נראה חשוף, ללא פרחים ופירות?” אומר אופיר שער, אביו של גיל־עד ז”ל. “ורש”י עונה: ‘כי זו התקופה שבה השרף עלה באילנות’. השרף הוא נוזל פנימי הזורם בעורקי העץ שפורץ החוצה. אנחנו צריכים לשים את הדגש על העניין הזה, על הפנימיות, ולא רק על החיצוניות. הפאר יבוא, אבל הוא מתחיל מהשורש. לא פחות חשוב מזה – יש כאן תהליך של צמיחה. כמו ילד, אנחנו נוטעים עץ ומתחילים תהליך. בת גלים ואני רוצים לשלוח חיבוק חם ואוהב לכל המשפחות. אנחנו פותחים את זרועותינו להיות איתכן ועם ילדיכן. ההנצחה הזאת מרגשת כי היא מחוברת לטבע החי, הנושם, הדינמי”.
“זה מאוד מרגש שנולדנו באדמה הזאת, שאנחנו חלק ממנה, ולעתים אנחנו נדרשים לשוב אליה שלא בעת ולא ברצון, אבל היא מחיה אותנו ואנחנו ניטע בה ונבנה בה וניבנה ממנה”, אמר שלמה נאמן, ראש המועצה האזורית גוש עציון שנכח בטקס.
“מה שמדהים הוא שהגיעו הנה היום משפחות שאת חלקן משפחת שער בכלל לא הכירה לפני כן”, מספרת בהתרגשות שני סימקוביץ, מארגנת האירוע מטעם קרן גוש עציון. “אנחנו יודעים על 22 משפחות, מתוכן שלוש בחו"ל, ואפילו בת אחת שנקראת גילי על שם גיל־עד”.