"כולם מסביבי ידעו ולא עשו כלום", אומרת ליאור, שעברה כילדה פגיעה מינית במשפחתה. "נתקלתי אז בתגובה קיבוצית טיפוסית שמה שקורה בתוך המשפחה - זה לא באחריות הקהילה. הקמפיין הזה חשוב מאוד ברמה החברתית כי הוא נותן גב. הרי מאוד קשה לדווח מחוץ למערכת החינוכית, כי אם אני מדווחת על השכנים, אף אחד לא יודה לי, אלא פתחתי חזית עם השכן. מצד שני, אני מכירה אנשים שחובת הדיווח עשתה להם יותר רע כי אם אין את המערכת המשקמת, חובת הדיווח רק שוברת את המבנה הקיים בלי לבנות וזה יותר גרוע מאשר לא לדווח".

"זה חמור בעיניי שרוב האנשים עדיין שבויים בקשר שתיקה", אומרת גם סלעית. רק לאחרונה החליטה להיחשף כדי להעלות את המודעות לחשיבות הדיווח. כשהייתה בת 7, עברה סלעית הטרדה מינית מצד חבר של אביה, שלדבריה, נגע בה במקומות אינטימיים. במושב הקטן שבו גדלה, הנגיעות האסורות נראו לה חלק מהשגרה. "הזדמנויות לא היו חסרות”, היא מספרת כעת.

רק כשחברתה של סלעית העירה לה שזה מוזר, היא סיפרה לאמה על מה שהיא עוברת. "למזלי, נחשבתי ילדה אמינה ותלמידה טובה אז האמינו לי, אבל קשה לי לחשוב מה היה קורה אם איש לא היה בא לעזרתי ולא הייתי מקבלת את הטיפול והתמיכה שבזכותם נפסקו הנגיעות", היא מספרת. "כיום אני אם לשלוש בנות ורוצה להאמין שאם יקרה להן משהו, אנשים ידעו שהם חייבים לספר למישהו ולקחת אחריות על מה שהם רואים".





בעקבות תת־הדיווח של מקרי התעללות, יצא בימים אלה מיזם מהל"ב (מניעת התעללות בילדים), בשיתוף המועצה לשלום הילד ומכון "חרוב", בקמפיין הסברה שנועד להעלות את המודעות לתופעת ההתעללות בילדים והזנחתם ולחשיבות חובת הדיווח במקרים אלו. במרכז הקמפיין עומד סרטון, שמופץ בימים אלה ומציג את הלבטים של אדם שהיה עד להתעללות - משלב ההיסוס וההכחשה ועד לשיחה שתציל את חייו של הילד.

הקמפיין מתבסס על נתונים שעלו ממחקרים רחבי היקף מהשנים האחרונות. לפי נתוני המועצה לשלום הילד, אחד מכל חמישה ילדים בישראל עובר התעללות או הזנחה בידי מבוגר. כמו כן, לפי המחקרים, מספר הפגיעות בילדים קפצו פי שניים משנת 2000, בעוד שמספר הדיווחים עוד רחוק מלהגיע ליותר מ־10% מכלל המקרים המוכרים לרשויות.



כתוצאה מכך, במכון חרוב, המכשיר אנשי מקצוע לטיפול בהתעללות בילדים, ביקשו לבדוק מדוע, למרות החוק המחייב, כל כך קשה לאנשים לדווח. על פי סקר שערך המכון, בשיתוף המועצה לשלום הילד ובעזרת "פאנל פרויקט המדגם", 35% מהנשאלים דיווחו שהיו עדים למקרה התעללות בילד או חושדים בו. כ־60% מהם לא דיווחו על כך לרשויות. 55% מהנשאלים לא ידעו שיש חובת דיווח בחוק שחלה על כל אדם. כשהנחקרים נשאלו מדוע לא ידווחו, הסיבה הנפוצה ביותר (53%) הייתה: "אני לא בטוח שזה נחשב להתעללות או הזנחה שמחייבת דיווח".

אלא שלפי הסקר, מתברר שאנשים נמנעים מלדווח גם מסיבות של חוסר אמון במערכת. 43% מהנשאלים בסקר טענו כי הם חוששים לפגוע יותר בילד אם ידווחו עליו. מנגד, 21% טענו כי דיווח הוא אחריותם הבלעדית של אנשי המקצוע, ולא מעניין אותם להתערב.

נותנים גב

חוק חובת הדיווח על עבירות אלימות, הזנחה והתעללות בילדים נחקק ב־1989, עוד טרם חתימת האו"ם על אמנת זכויות הילד, בעקבות מותה של הילדה מורן דנמיאס בת ה־3 לאחר התעללות קשה שעברה במשך חודשים מצד הדוד שלה.

"חוק חובת הדיווח נועד לחייב את החברה בכלל ואת אנשי המקצוע והמשפחה בפרט לשבור את קשר ההכחשה והשתיקה סביב התעללות בילדים", אומרת ענת אופיר, מנהלת המיזם "מהל"ב" במכון "חרוב". "על פי החוק, כל אדם, גם אם אינו אחראי ישיר על אותו ילד וגם אם הוא זר ברחוב, חייב לדווח על מקרה שהיה עד לו. עונש המאסר על אי־דיווח הוא עד שלושה חודשי מאסר בפועל. כאשר מדובר באיש האחראי על הילד כמו הורה או מחנך, העונש הוא עד שישה חודשי מאסר. רוב המקרים בפועל אינם ידועים לרשויות, ופה נכנסת אחריות הציבור לגלות ערנות ולדווח".



"דיווח מאפשר טיפול", מבהיר אשר בן אריה, מנהל מכון "חרוב". "איש לא נהיה יותר אלים כלפי הילד מפני שדיווחו עליו. בדומה לאמונה של האישה המוכה שאם היא תהיה בסדר - בעלה לא ירביץ לה, זה לא מחזיק מים. הדרך היחידה להפסיק את המעגל היא לדווח. איתור ילדים שנפגעים מהתעללות הוא אתגר מורכב, בעיקר משום שלרוב מקרי ההתעללות מתרחשים בחדרי־חדרים, אך ישנם סימנים שקל לזהות".

אז מדוע בכל זאת אנשים לא מדווחים?
"אנשים מעדיפים להתעלם, ולא סתם. מדובר במנגנון הגנה שמקשה עלינו לראות מה קורה סביבנו. אדם יעדיף לסובב את מבטו ולא לקשר את עצמו לדברים שהם לא נעימים. ההכחשה העצמית היא אחת הסיבות שיצאנו בקמפיין הזה. הכי קל להגיד שזה קורה רק אצל החרדים או העניים, ומה יש להתעסק עם המשוגעים האלה, אבל גם אם התעללות פיזית נוטה להיות נפוצה יותר בשכבות סוציו־אקונומיות נמוכות יותר, הרי שלפגיעות מיניות, למשל, אין העדפה כלכלית והתעללות נפשית או הזנחה קורות דווקא בשכבות גבוהות יותר של האוכלוסייה".

תוכנית לאומית

למרות ההשלכות שעלולות להיות לו, בן אריה עדיין מאמין בחשיבות הדיווח. "ראשית, הדיווח הוא אנונימי", הוא אומר. "מי שמגיע לבית המשפחה או לבית הספר שבו חושדים בפגיעה הוא עובד סוציאלי המוסמך לבחון את הילד. בנוסף, הרבה ממי שחושש לדווח סבור שבגללו הילד יוצא מהבית, אך בפועל אחוז מאוד קטן נאלץ לצאת מהבית, בעיקר מחשש לפגיעות מיניות. כתוצאה מכל דיווח אפשר לשפר את מצבו של הילד באופן דרמטי.

עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד אמרה: "לדבריה, לאחר הדיווח, ובמקרה הצורך, הילד מופנה למרכזי הגנה הפזורים ברחבי הארץ, שהוקמו בשנים האחרונות (ובהם במכון "חרוב"), ויש בכוחם להעניק מענה הוליסטי ושלם לילד כדי להקל עליו בתהליך הטיפול. "מדובר בתפיסה חדשנית מהמתקדמות בעולם", אומרת וינדמן. "עם זאת, יש מה לתקן בחקיקה. המספרים שיש בידינו הם רק קצה הקרחון, וזוהי בעיה לאומית. לכן יש לפעול ברמה הלאומית ולהקצות את המשאבים המתאימים. מנגד, גם על כולנו, כחברה, מוטלת האחריות החוקית והמוסרית לפנות לעזרה ולדווח למען הילדים שלא יכולים להגן על עצמם או להתלונן. שיחה אחת יכולה לשנות ואף להציל חיים של ילד”.