כבר שנים ארוכות מתרחשת בבתי הדיור המוגן ברחבי הארץ תופעה פסולה: בעלי הבתים יכולים לדרוש מבעוד מועד בתנאי חוזי השכירות כי במקרה שהדייר יזדקק למטפל סיעודי בתקופת שהותו בדיור המוגן, הלנתו של המטפל בדירה תישא תוספת תשלום מיוחדת לשכר הדירה. התוספת עשויה להגיע לאלף שקל ויותר מדי חודש, נוסף על עלות הדיור החודשית שמגיעה בחלק מהרשתות לכ־10,000 שקל לדייר מדי חודש ולכספי הפיקדון שהדיירים מפקידים בידי הבתים.
אל ההוצאות הללו יש להוסיף את המשכורת למטפל הסיעודי, שבמקרה הטוב חציה נופל על כתפי הקשיש, משום שהמדינה אינה מעניקה זכאות בחוק הסיעוד ליותר מ־22 שעות שבועיות.
"רובנו מגיעים לדיור מוגן כשאנחנו מתפקדים, אבל בעלי רשתות הבתים יודעים שנזדקן אצלם ומבטיחים את הקופה הקטנה שלהם על הגב שלנו מראש", אומרים דיירים ל"מעריב־השבוע".
אותו חוק הדיור המוגן המחייב את בעלי רשתות בתי האבות להתיר את הלנת המטפלים הצמודים שדייריהם נזקקים להם, מעולם לא מנע מהם עד היום את התשלום הנוסף הזה ואף לא הגביל אותם בסכום המקסימלי שהם רשאים לגבות מהקשישים על הלנת מטפליהם הצמודים. מהעדויות שמגיעות בחודשים האחרונים ל"מעריב־השבוע", נראה כי אין מדובר במקרים בודדים או ברשתות דיור מוגן מסוימות, אלא בנוהג שהשתרש בכל רחבי הארץ.
אברהם בר דוד, יו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן": "כשאנחנו מזדקנים ונאלצים להסתייע בעובד סיעודי שילווה אותו לאורך כל שעות היממה, לסיוע להתרחץ, להתלבש או לבשל, אז מתחילה הבעיה. כל אדם שזקוק לעובד סיעודי של 24 שעות משלם מכיסו אלפי שקלים לחודש, אבל בדיור המוגן, על העלות הזאת נוספת עלות שהולכת לקופת הבית. הבתים לוקחים על עצם הלנת המטפל בין 700 ל־2,000 שקל נוספים לחודש, כל רשת עם המחיר שלה. כששאלתי את אחד מבעלי הבתים מה הרציונל שעומד מאחורי זה, הוא אמר לי 'ככה אני רוצה'. העובד משתמש במים וחשמל שאנחנו בלאו הכי משלמים. התשלום הנוסף לבית האבות הוא רק על עצם השהייה שלו".
"לא הוגן"
זוהי רק חלק מהבעיה. כשבני זוג עוברים לדיור מוגן יחד ואחד מהם הולך לעולמו והשני זקוק למטפל, חלק מבעלי בתי האבות דורשים תשלום כפול מהדייר - עבור הלנת המטפל ועבור מגורי זוג בדירה כפי שהיה קודם לפטירתו של בן הזוג השני - ללא שום הסבר הגיוני. במקרים מסוימים עולה עלות הלנת המטפל עם פטירת בן הזוג, מ־700 ל־1,400 שקל, סתם כך כי אפשר.
יהודית ברוך, דיירת ברשת דיור מוגן באזור כפר סבא, מספרת ל"מעריב־השבוע": "אני אלמנה 13 שנים, ולפני חמש שנים החלטתי בעצת בתי לעבור לכאן. ככל שחולפות השנים אני זקוקה ליותר עזרה ויש לי מטפלת צמודה שמסייעת לי להתרחץ ולבשל. מתוך 11,000 שקל לחודש, אני משלמת כמעט 1,300 שקל לבית רק על עצם העובדה שיש לי מטפלת. לא הוגן שאני ואנשים שמצבם קשה משלי עומדים לבד מול בעלי הבתים והמדינה לא מתערבת. אחרי הכל עבדנו ושילמנו מסים כל חיינו". "מצד אחד", מוסיפה ברוך, "אני לא הייתי מחליפה את מה שאני מקבלת כאן - חברה והעשרה, בחיים בודדים בבית, כי בדידות מביאה לדיכאון וחולי; אבל מצד שני לא ייתכן שבעלי רשתות הבתים ינצלו את העובדה שאנשים מבוגרים מבקשים גם להזדקן בכבוד ולא רק לבד, ויראו במי שעבד קשה כל חייו בשביל הכסף שלו פרה חולבת דווקא כשאנחנו הופכים לאנשים תלויים וחלשים יותר".