מדינת ישראל נבנתה על גלי עלייה מיום שקמה ומעודדת עד היום עלייה לישראל. נציגי הסוכנות היהודית פזורים בכל העולם, תמונות של עולים חדשים עדיין מופיעות בעיתונים, וגלי עלייה עודם זוכים לתהודה באמצעי התקשורת. אלא שנראה שלאחר ששמחת העלייה שוככת, רבים מהעולים, אחוז גדול מהם ממדינות אנגלוסקסיות כמו ארצות הברית, בריטניה וקנדה, לא מצליחים להסתגל למציאות הישראלית ונאלצים לשוב למדינות מוצאם.

"אני כבר על מזוודות", מודה גיל, בשנות ה־30 לחייו, לאחר שלוש שנים שבהן חי בישראל. "התייאשתי. מזלי שהגעתי לבד, וכך אני יכול גם לחזור יחסית בקלות, כלומר למצוא שוב בית ועבודה. מובן שההפסד הכספי של הניסיון לעלות היה עצום, אבל לפחות אני יכול לחזור. יש משפחות שהיו מתות לחזור ולא יכולות".



גיל, צעיר משכיל ממערב ארצות הברית, שגדל בבית שהוא מגדיר "חילוני אבל עם זיקה לישראל", ביקר בארץ כמה פעמים עד שבגיל 30 החליט לעלות. "מדינת ישראל אומרת לנו כל הזמן שזה הבית, אבל בפועל קשה מאוד להשתלב כאן היום", הוא אומר. "באיזשהו שלב הרגשתי מצוקה כל כך קשה, עד שהחלטתי לוותר. אני מעדיף לחיות ולא למות, למרות שאני אוהב מאוד את ישראל".



מתקשים לעזוב

גיל לא לבד. בקבוצת פייסבוק הנקראת KeepOlim, שהקים ליאמי לורנס, קומיקאי ואיש תקשורת שעלה לפני כשלוש שנים מלוס אנג'לס, חברים כיום כ־35 אלף איש. "יש אצלנו לא רק דוברי אנגלית, אלא עולים מכל התפוצות", מספר לורנס. "אומנם הקבוצה מתנהלת באנגלית, אבל באירועים שאנחנו עורכים יש ייצוג לכל העליות".



לאורך שלוש השנים מאז נוסדה הפכה הקבוצה לעמותה שאותה מנהל לורנס, במטרה לסייע לעולים ככל האפשר. בקבוצה של לורנס יש לא מעט פוסטים כואבים שמתארים, בין היתר, את הקושי במציאת עבודה ובהתמודדות עם הביורוקרטיה בעברית.



"יותר מ־170 חברים שלי עזבו את ישראל בשנתיים האחרונות לאחר עלייה לא מוצלחת", מספר לורנס. למרבה הפלא, אלו גם עולים ממדינות מבוססות, בעלי מקצועות, משכילים, שמוצאים עצמם חווים התמודדות קשה יותר מכל מה שדמיינו לעצמם.

עולים חדשים. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90



לורנס מספר שהגיע לפת לחם בעקבות עלייתו לישראל: "בלוס אנג'לס עבדתי בדוברות ותקשורת, והסבירו לי שלא תהיה לי שום בעיה למצוא כאן עבודה. אבל אז הגעתי למצב שהשכנים שלי האכילו אותי, וההורים שלי נחלצו לסייע כלכלית. המשבר שלי הביא אותי להקים את הקבוצה בפייסבוק ואת העמותה ולמרות הכל, אני לא מצטער שעליתי. אני מרגיש שהייעוד שלי היום הוא לעזור לאחרים".



"ביקרנו בישראל פעמים רבות לפני העלייה ואהבנו אותה מאוד", אומר קית', שעלה לישראל לפני שש וחצי שנים. "הגענו לכאן מבריטניה, עם כסף ורצון להקים כאן בית, אבל זה פשוט בלתי אפשרי. בכל מקום שהלכנו אליו - לבנק, לקופת חולים, לחברת הטלפון הסלולרי - החתימו אותנו על חוזים בעברית, בלי להסביר ותוך כדי העמדת פנים שזה הדבר הכי טוב עבורנו. רק לאחר חודשים ארוכים גילינו שגובים מאיתנו בכל מקום עמלות וסכומים בלתי אפשריים, שלא לדבר על שורה של פעולות שהבנק הרשה לעצמו לבצע בחשבון שלנו בלי לשאול אותנו. התחושה שלנו הייתה שבכל מקום מנסים לדפוק את מי שלא דובר את השפה, ואין לנו דרך להתגונן כי אנחנו לא מדברים או קוראים עברית טוב מספיק כדי להבין. הביורוקרטיה והשחיתות - זה מה שהרס אותנו".



בעוד בתו של קית' כבר חזרה לבריטניה, הוא ושאר משפחתו מתקשים לעזוב בהיעדר משאבים כלכליים להתחיל מחדש במדינת מוצאם. כמו כן, בעקבות חובות כספיים שאליהם נקלע קית', שהגיע ארצה עם הון עצמי, הוטל עליו צו איסור יציאה מהארץ. "אני ואשתי מצטערים על העלייה לישראל, אבל איננו יכולים לחזור הביתה כרגע", הוא אומר. "אומרים לנו לעלות ושישראל רוצה עולים, אבל כשאנחנו מגיעים - אנחנו לבד בהתמודדות הזו. היום אני יודע שמי שרוצה לעלות לישראל, כדאי שיכין מראש, בשביל ההתחלה, סכום כסף גדול הרבה יותר ממה שהוא חושב שצריך, ויידע שהוא עומד לפני התמודדות קשה מאוד ואורח חיים שונה בתכלית ממה שהוא רגיל אליו".



נטל על חברים
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2016, מאז קום המדינה עלו לישראל כ־3.2 מיליון עולים, כ־43% מתוכם מאז שנת 1990. בשנת 2016 עלו כ־26 אלף עולים, 7% פחות מאשר בשנת 2015. מכלל העולים ב־2016, 57% הגיעו מברית המועצות לשעבר, בעיקר מרוסיה ומאוקראינה, 17% הגיעו מצרפת ו־11% הגיעו מארצות הברית. לפי נתוני משרד הקליטה, בשנת 2017 עלו ארצה כ־29 אלף עולים חדשים מכל העולם, בעוד מקנדה עלו קצת יותר עולים ביחס לשנה שעברה  ומארצות הברית ומבריטניה עלו פחות מאשר אשתקד.

עולים חדשים מצרפת. צילום: הקרן לידידות



"גדלתי במדינה שבה הרבה יהודים לא מזדהים כיהודים בגלל מה שעברנו בשואה, אבל אני והמשפחה שלי דווקא שותפים בקהילה. למדתי בבית ספר יהודי והשתתפתי בפעילויות של הסוכנות ושל הקהילה כאן, והיה לי די ברור שאני רוצה עתיד יהודי וחשוב לי גם להתחתן עם יהודי. לכן החלטתי לעלות לישראל", אומרת אמה, שכבר הספיקה לשוב לביתה באחת ממדינות אירופה. "השלמתי במדינה שלי לימודי תואר שני, ואני דוברת אנגלית וגם עברית סבירה. העלייה שלי הייתה השפלה קשה. אם במדינת המוצא שלי אנחנו חוששים להיות מזוהים כיהודים, בישראל להיות מזוהה כעולה חדש זה לפעמים גרוע יותר. השאלות על המבטא, התהייה אם אני יהודייה, הפקפוק בתעודות ההשכלה שלי - זה היה נורא. אולי אם הייתי מהגרת למדינה זרה, לא הייתי לוקחת ללב כל כך, אבל זו אמורה להיות המדינה שלי. למה המדינה והסוכנות משקיעים המון כסף בשליחי עלייה ובפעילות עלייה אם בסוף היחס כאן נורא כל כך? הרגשתי גם שאין לי למי לפנות לעזרה, מלבד לחברים שעלו לפני, וכמה כבר אפשר להיות נטל על חברים?"



בעוד במשרד הקליטה מציגים נתונים שלפיהם 10%־%12 מהעולים חוזרים למדינות מוצאם, לורנס טוען כי הנתונים שהוא רואה בשטח ודאי גבוהים יותר. "ההערכה שלנו היא שכ־%25 מהעולים עוזבים", הוא אומר. "הרי אף אחד לא מרים טלפון למשרד הקליטה או לסוכנות היהודית ומעדכן אותם שהוא עוזב, ולכן לדעתי הנתונים הרשמיים מוטעים. אם כל גופי העלייה היו עושים את העבודה שלהם, לא היינו רואים עולים חסרי בית או רעבים".



כדי לנסות ולהקל את מצוקתם של העולים, לורנס ושותפו להקמת העמותה, עו"ד צביקה גרייבר, מפעילים את המיזם No Oleh Alone, המשדך בפסח ובראש השנה עולים בודדים למשפחות ישראליות. בעוד כמה חודשים הם אף צפויים להתחיל להפעיל קבוצות תמיכה לעולים וקו חם למצוקה נפשית בכל השפות. "אין קו קבוע לתמיכה שפועל סביב השעון באנגלית או בשפות אחרות", אומר לורנס. "ההתמודדות כאן היא קשה מאוד. אלו לא רק הביורוקרטיה והקשיים במציאת עבודה, זו בעיקר הבדידות".

רגע לאחר הנחיתה. צילום: בן קלמר



"דווקא החינוך פה בסדר גמור, וגם הטיפול הרפואי טוב, ועדיין מאוד לא קל כאן", אומרת מצדה לורן, שעלתה ארצה לפני יותר מעשור מארצות הברית, התחתנה כאן והביאה לעולם את ילדיה. "אבל למצוא פה עבודה מעל גיל 40, למשל, זה כמעט בלתי אפשרי. יש בישראל אפליה כלפי עובדים מבוגרים. גם שוק השכירות כאן הוא בלתי אפשרי מבחינת מחיר. אלו בעיות שלא רק עולים חדשים מתמודדים איתן, אבל ההתמודדות שלנו קשה יותר. אני לא מצטערת על העלייה שלי, אבל אני מייעצת לעולים מבוגרים מ־40 לשקול שוב אם כדאי להם לעלות לישראל, בעיקר בגלל התעסוקה. מצד שני, טוב יותר לגדל כאן ילדים מאשר בארצות הברית בגלל מערכת החינוך המצוינת. אם המדינה הייתה משכילה לייצר דיור להשכרה מפוקחת במחירים סבירים, גם העולים וגם הישראלים היו נהנים מכך".
 
מהסוכנות היהודית נמסר בתגובה: "שליחי הסוכנות היהודית מונחים דרך קבע להקפיד על הצגת מידע מקצועי ומדויק על תהליך הקליטה בארץ, כולל אפשרויות דיור, תעסוקה ולימודים. נציגי הסוכנות מלווים עולים בודדים בתהליך הקליטה הראשוני, אם כי האחריות הכוללת לתהליכי הקליטה בישראל היא באחריות משרד הקליטה. הסוכנות היהודית פועלת לסייע לממשלה בתוכניות לשילוב עולים בתעסוקה ובאולפנים ללימוד עברית, במטרה להקל על העולים בצעדיהם הראשונים בארץ ולסייע להם בהשתלבות בחיים עצמאיים. משרד העלייה והקליטה מפעיל מוקדי סיוע נפשי ותמיכה לעולים בשפות שונות. לגבי מספרי העולים החוזרים: על בסיס נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והמדען הראשי במשרד הקליטה, מדובר על ממוצע של 10% לערך. על סמך אילו נתונים הם קובעים שמדובר ב־%25? על פני איזו תקופה? תחושות המבוססות על מדגם אקראי אינן יכולות לשמש בסיס לדיון במספרים”.



ממשרד העלייה והקליטה נמסר בתגובה: "משרד העלייה והקליטה פועל בתחום עידוד העלייה ומרחיב את פעילותו בתחום משנה לשנה. משרד העלייה והקליטה מקיים שיתוף פעולה מלא עם עמותת KeepOlim ובמסגרת זאת התקיימו פגישות עבודה. נוסף לכך קיים ממשק עבודה זמין מול העמותה לכל פנייה באשר היא. אחוזי העזיבה הם נתון שמורכב למדוד אותו, והשאלה המרכזית היא לאיזו תקופת שהייה בחו"ל יש להתייחס כעזיבה. בעולם הגלובלי יש לא מעט עולים שממשיכים בעסקים או בעבודה בחו"ל ונוסעים לפרקי זמן לא מבוטלים וחוזרים לכאן. חשוב לציין את השתתפות המשרד במסגרת התוכנית הלאומית למניעת התאבדות בהובלת משרד הבריאות, תוך סיוע בהתאמת ההתערבויות למאפיינים ולצרכים של אוכלוסיות העולים השונות וקשר עם היחידה למניעת אובדנות שהוקמה במשרד הבריאות בעקבות החלטת הממשלה על הפעלת התוכנית הלאומית. המשרד השתתף בדיונים עם המועצה הלאומית לאובדנות ונמצא בהובלה משותפת של תת־ועדה בנושא אסטרטגיות להפחתת התאבדויות בקרב עולים. הוועדה הגישה את המלצותיה למנכ"ל משרד הבריאות".