"מבחינתי לעשות הסברה למען ישראל, ובכלל להיות פרו־ישראלי, זה לספר לאנשים את האמת על מדינת ישראל”, אומר סופטנו רקסיט, 19.5, סטודנט שנה א’ לפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שנולד בדאקה שבבנגלדש. “זה גם כולל בניית גשרים בין אנשים כדי לפתור את הבעיות שלהם דרך שיח אמיתי ולא דרך שיח של שנאה. בעיניי, להיות פרו־ישראלי לא אומר שאי אפשר להיות גם פרו־פלסטיני, לנסות ליצור פלטפורמה חזקה שעל בסיסה אנשים יוכלו לעבוד ביחד כדי להשיג שלום”.
רקסיט חבר בתנועת Students Supporting Israel, המובלת על ידי סטודנטים בשביל סטודנטים, פועלת בקמפוסים ברחבי העולם ומטרתה להשמיע קול פרו־ישראלי. את התנועה הקימו ולריה חזין ואילן סינלניקוב, אחים סטודנטים שנולדו ברחובות ועברו להתגורר במינסוטה בילדותם. היוזמה יצאה לדרך ב־2012, כשהשניים נחשפו לשבוע האפרטהייד שצוין באוניברסיטת מינסוטה, וכיום פעילים במסגרתה 50 סניפים בארצות הברית, קנדה, אירופה וישראל. זוהי התנועה הפרו־ישראלית הגדולה ביותר שמוגדרת grassroots, משמע אין “הוראות מלמעלה” והסטודנטים בשטח פועלים על פי שיקול דעתם.
"הגנה על ישראל היא כפירה"
בנגלדש היא אחת מ־29 המדינות החברות באו”ם שעדיין לא מכירות בישראל כמדינה, ובאופן רשמי היא אוסרת על אזרחיה לבקר בישראל. לכן התגלגלותו של רקסיט, שאמור גדל בה, לעמדת המסבירן הייתה מאוד לא צפויה. “בסמסטר שעבר אירחה התנועה את מלכת היופי לשעבר, טיטי איינאו, ששיתפה את הסטודנטים בסיפור החיים שלה”, מספר רקסיט. “באותו יום קבוצת סטודנטים אחרת באוניברסיטה אירחה גזען התמך בעליונות הגזע הלבן עם שירים אנטישמיים עם מילים כמו ‘ישראל מדינת טרור’. התגובה מלאת השנאה והמרושעת הזו הפתיעה אותי. חבריי, הפעילים בתנועה, סיפרו לי שזה דבר די נפוץ בקמפוס. באותו לילה הבנתי שאני צריך להיות חלק מהתנועה”.
“הדבר שהכי קשה לי בעמידה נגד המתנגדים לישראל הוא הרגשות האנטי־ישראליים הקיצוניים בבנגלדש”, מספר רקסיט, שאביו היה עורך החדשות הראשי בעיתון המוביל במדינה, ואמו מלמדת מדעי המדינה בתיכון. “התרבות האנטי־ישראלית התפתחה ותוחזקה זמן רב כל כך שהאזרחים רואים את ישראל כמדינה מרשעת. הגנה על ישראל באופן פומבי, או אפילו אמירת דברים חיוביים על ישראל, נחשבת כפירה”.
ולמרות זאת, הוא פועל במרץ. למשל, ב”שבוע השחרור העברי”, המאורגן על ידי התנועה, חוגגים הפעילים את התרבות וההיסטוריה היהודית ואת הקשר הנצחי בין העם היהודי למולדתו. “דגלי ישראל ותצוגות גדולות על ההיסטוריה היהודית והישראלית מוצגים בשדרה המרכזית של האוניברסיטה”, הוא מספר. “יצא לי לדבר עם הרבה סטודנטים, וחבורה של תלמידי תיכון מישראל ביקרה אותנו ובסוף שרנו ביחד את ‘התקווה’. אני מבין למה קשה למדוד בצורה מדויקת את היעילות של הסברה באוניברסיטאות, אבל אני רואה פחות ופחות אנשים שצורחים שטויות צבועות ואנטישמיות ובאמת מנהלים דיון מתורבת על אפיקים לשלום. אי אפשר לא להרגיש את רוחות השינוי”.
רקסיט פועל גם מחוץ לגבולות האוניברסיטה, ובזכות אזרחות נוספת, הצליח אפילו לבקר בארץ. “אחרי הטיול הזה אני בטוח יותר מתמיד שזה לחלוטין לא מוסרי ולא אתי להכחיש את הקשר ההיסטורי, התרבותי והצודק של העם היהודי לארץ ישראל”, הוא אומר. “זה המסר שאני רוצה לקדם באוניברסיטה. הפעילות בתנועה הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתה לי אינטראקציה עם ישראלים. יש הרבה פנים מאוד מעניינים לקבוצה הזאת, אבל מה שמרתק אותי הוא השיחות עם אנשים ששירתו בצבא אחרי שסיימו ללמוד בתיכון. המצב הזה הוא בלתי נתפס עבור בוגרי תיכון ממדינות אחרות בעולם. עוצמת הפטריוטיות, ההקרבה והחיבה שיש להם לעם שלהם היא בלתי נתפסת. זה גרם לי להבין שיש לנו את החובה המוסרית להגן על המדינות שלנו, ושאנחנו צריכים להשקיע יותר מאמץ בפיתוחן”.
מה גילית על ישראל, שלא ידעת?
“הדבר הכי בסיסי שלמדתי הוא שישראל היא מדינה מדהימה. האנשים, התרבות, ההיסטוריה, האקדמיה, הכל מיוחד במינו. לילה אחד בירושלים, ממש מחוץ לחומות העיר העתיקה, ראיתי חבורה של צעירים יהודים בלבוש מסורתי, שרים שירים ומנגנים בגיטרה, בכינור ובחליל, זה היה מדהים בעיני. הקשבתי להם שרים, ופתאום עלתה לראשי המחשבה שזה באמת מדהים שאפילו אחרי אלפיים שנות גלות, רדיפה, אפליה ורצח עם, יהודים מכל העולם הצליחו לחזור הביתה, להתמודד עם עוינות ואיום של השמדה מוחלטת, לבנות כזו מדינה מדהימה ולשיר בכזה כוח. בעיני, זה הסיפור הכי טוב שסופר אי פעם”