בכנסת ציינו אתמול את היום הבינלאומי למאבק בעוני. אחד הדיונים בוועדה למעמד האשה, עסק באמהות חד־הוריות שנאלצות לעבוד בשחור כדי לא לאבד זכאות לקצבת המזונות של הביטוח הלאומי. אייל מדן, רפרנט ממשרד האוצר, אמר: “אנחנו מאמינים שהדרך ליציאה מעוני היא תעסוקה ואני לא חושב שהחיבור בין חוק מזונות לחוק הבטחת הכנסה הוא טעות. לעשות הפרדה זה בלתי אפשרי משפטית”.
מחקר שאת ממצאיו אנחנו מפרסמים לראשונה מעיד עד כמה התזה המנחה את פקידי משרד האוצר ואת הממשלה כולה בעקבותיהם, היא שגויה. לא זו בלבד שהקצבאות הנמוכות אינן מחלצות מעוני, אלא שבתזה המובילה את הממשלות האחרונה לפיה עבודה לבדה מחלצת מעוני, אין דבר וחצי דבר.
רוצים לקבל את החדשות לפני כולם? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
את המחקר יזמה ומימנה הקרן לידידות בשיתוף הביטוח הלאומי. הוא נערך על ידי אחת החוקרות המוערכות בישראל בתחום הרווחה, פרופ’ מיכל קרומר־נבו, ביחד עם אלה ברנד־לוי מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון. חלקו הראשון בחן את המדיניות הנוכחית דרך עיניהם של האנשים החלשים ביותר בחברה הישראלית, באמצעות שלוש קבוצות מיקוד מקרב כמעט מאה אלף המשפחות הזכאיות לגמלת הבטחת הכנסה.
מהמחקר עלה כי עבודה בשכר מביאה לפגיעה מידית בגובה הקצבה ובעיה זו בולטת אצל אמהות חד הוריות שמקבלות קצבת מזונות מביטוח לאומי. אם לארבעה, גרושה כבת 50 מתארת: “אני מרוויחה מעבודה 1800 שקל. לפני שהתחלתי לעבוד קיבלתי 2,800 שקל מביטוח לאומי ועכשיו הם מבטלים לי אלף שקל מהקצבה באופן אוטומטי".
בת 41, גרושה עם ילד, הוסיפה: “כרגע בחצי משרה אני יכולה להגיע למשכורת של 2,500 שקל. אם אשב בבית או אצא לעבוד זה היינו הך וזה חבל כי אני כן רוצה לעבוד”.
החסם המרכזי השני שמעלה המחקר הוא מאפיייני שוק התעסוקה שאינו מעוניין בקליטה לשורותיו של האנשים שהם החלשים ביותר ומי מהם שמעוניינים לעבוד נאלצים להסתפק במשרות המכניסות הכי פחות.
החסם השלישי הוא תחום ההכשרות המקצועיות. תכניות כמו “נושמים לרווחה” זוכות במחקר לשבחים, אבל לא מגיעות לרבים ממי שזקוקים להן. כך נוצר מצב שגם ההיצע בלשכות התעסוקה לנתמכי הקצבאות העניים ביותר הוא עלוב ביותר משום שרבים מהם אינם בעלי ניסיון או כישורים נדרשים למשרות רבות.
עורכת המחקר, פרופ’ מיכל קרומר־נבו, אמרה למעריב השבוע: “ברגע שמשפרים את הדיור הציבורי ואת הנגישות לשירותי בריאות עבור אוכלוסיות מוחלשות, משפרים גם את הנגישות לתעסוקה. לחלק ממקבלי הבטחת הכנסה לא יעזרו רק הכשרות תעסוקתיות והקטנת שיעורי העוני לא תהיה לעולם רק באמצעות תעסוקה. התזה ‘שילכו לעבוד’ לא עומדת במבחן המציאות”.
לדבריה, “הטיפול בעוני חייב להיות הוליסטי. אנשים לא רוצים להישאר בעוני והפחד שאנשים ינצלו את מערכת הקצבאות כדי לא לעבוד הוא לא מבוסס. אם היה שוק תעסוקה נגיש יותר, ומערכות הבריאות והחינוך היו נגישות לכולם באותה מידה, יותר אנשים היו מתניידים ממצב סוציו-אקונומי נמוך לגבוה כי הם היו רוצים להרוויח יותר, לעבור לדירה יותר טובה. כמו שכולנו רוצים”.