"אני פה בשם אבי, פרץ חורשתי ז"ל, שביקש ממני לזכור, לא לשכוח ולא לסלוח", אומר איתן חורשתי, שזה כשלושה שבועות מתייצב מדי יום בהפגנת יחיד בפתח שגרירות פולין ברחוב סוטין בתל אביב, במחאה על חוק השואה הפולני.

חורשתי, מדריך טיולים בן 64, תושב הוד השרון, מציג על סטנד שהציב על המדרכה שלושה איורים שאייר אביו, המצביעים לדבריו על התאכזרות של פולנים ליהודים בתקופת השואה. "באחד מהם רואים כיצד פולני מכה יהודי ברחובות בגטו ורשה. באחר אבי צייר את הכניסה של היטלר באוקטובר 1939 לוורשה, כשחלק מהפולנים שצופים בו צוהלים ואומרים 'עכשיו הוא יעשה סוף ליהודים', ובציור שלישי הוא תיאר כיצד פולנים רודפים אחריו כדי להסגירו לגסטפו, אך הוא נמלט מהם בריצה".

פרץ חורשתי (שינוולד) היה ניצול שואה מגטו ורשה, ולימים פרטיזן במחנה הפרטיזנים של האחים ביילסקי, באזור נובוגרודק ולידא בפולין הכבושה, וחייל בצבא האדום שעלה לארץ ישראל בהעפלה בלתי לגאלית עוד לפני תום המנדט הבריטי וגורש לקפריסין.

"רק לאחר שאבי פרש לגמלאות, בגיל 70, הוא החל לצייר במשך 20 שנה יותר מ־200 ציורים שבהם הוא הנציח אירועים שחווה בעצמו בתקופת השואה", מספר הבן. “בין היתר, הוא ראה במו עיניו את האכזריות של פולנים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. אבי נפטר ב־2017 בגיל 96. כששמעתי על החוק הפולני, משהו בתוכי אמר לי שאסור לי לעבור על כך בשתיקה, שצריך למחות על העוול ההיסטורי ועל הניסיון למחוק את חרפת הפרק הזה בתולדות פולין. אני מתייצב פה מדי יום בשליחותו של אבא, שהנחיל לי צוואה מוסרית: לא לשכוח - לא את הגרמנים, אבל גם לא את הפולנים.

"בזיכרונותיו אבי סיפר לי על היחס הקשה של פולנים ליהודים", מוסיף חורשתי. "מכות, קללות, הלשנות וגם הסגרה לגטספו. כל יהודי - דמו היה מותר, והפולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים היטב. לכן לא יכולתי לשתוק כששמעתי על הכוונה שלהם לשכתב את ההיסטוריה".

איור שצייר פרץ חורשתי ז"ל. צילום: יפה לוס

איור שצייר פרץ חורשתי ז"ל. צילום: יפה לוס

בא חשבון

קורות חייו של פרץ חורשתי ז"ל מגלמים בתוכם את הסיפור הטראגי של שואת יהודי אירופה. הוא נולד בשנת 1920 בוורשה. לאחר כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית נשלח עם הוריו לגטו.

בזכות הרבה תושייה, אבל גם הרבה מזל, ובעזרת תעודות מזויפות שהשיג לו אביו, הצליח חורשתי לשרוד את חיסול הגטו, כשהוא נמלט בדרך נס מהאקציות - המצוד אחר יהודים שהובלו לאומשלגפלץ, כיכר המשלוחים, ומשם ברכבות למחנות ההשמדה. במהלך אותה תקופה נישא נישואים פיקטיביים לצעירה יהודייה בשם נטליה. לאחר שבועיים אבדו עקבותיה בגטו. לימים התברר ששרדה ועלתה לישראל. פרץ לא פגש אותה בערוב ימיו, אך בנו איתן זכה להיפגש איתה.

"אבי ברח ממקום מסתור אחד למשנהו, כשהוא מסתתר בעליות גג ובמרתפים של הגטו החרב", מספר הבן. לימים האב מצא תעסוקה, בעזרת מסמכים מזויפים, כעוזר חשמלאי בצד הארי של ורשה, אולם יום אחד נתפס ונשלח ברכבת לטרבלינקה. וכך תיאר זאת האב בזיכרונותיו: "יום אחד תפסו אותי ושלחו אותי לטרבלינקה ברכבת. כשהגענו לרמפה, כולם קפצו החוצה. אני הופלתי, קיבלתי מכה בראש והתעלפתי. כשהתעוררתי כבר לא ראיתי יהודים. שמעתי יריות, צעקות ונביחות כלבים. הגרמנים כנראה לא חשבו שאני חי, ופתאום שריקה, הרכבת זזה וכך הגעתי בחזרה לוורשה".

מוורשה נמלט פרץ לכפר קטן ונידח, שם לדבריו פולנים אנטישמים הסגירו אותו לגרמנים. "הקצין הגרמני בחן את הניירות המזויפים שלי. הוא אמר שזה לא מתאים, אבל למרות זאת הוא חתם עליהם", סיפר בזיכרונותיו. "בחוץ עמדו פולנים עם מקלות, שציפו לראות כיצד פולנים תולים אותי מולם. הם אמרו לי שמשם אני לא בורח, והעלו אותי לרכבת מתוך כוונה להעביר אותי לידי הגסטפו. דחפו אותי לתוך הקרון בין חיילים גרמנים".

מחאה באיורים מחוץ לשגרירות. צילום: יפה לוס

מחאה באיורים מחוץ לשגרירות. צילום: יפה לוס

במהלך הנסיעה ניצל פרץ רגע של חוסר תשומת לב וקפץ מחוץ לרכבת. הגרמנים ירו לעברו, אך הוא נמלט לעבר היערות. הוא צעד עד שהגיע לנהר שמעברו השני ראה את זוסיה ביילסקי, אחד מהאחים ביילסקי שפיקדו על מחנה פרטיזנים ובו כאלף יהודים. פרץ הצטרף אליהם, ולדבריו פעל במסגרת זו כדי לבוא חשבון עם פולנים שפגעו ביהודים. אחר כך התגייס לצבא האדום כמפקד יחידת חבלה.

בשלהי המנדט עלה פרץ לארץ באוניית המעפילים "ביריה", נתפס בידי הבריטים ונשלח למחנות העקורים בקפריסין. לאחר שעלה לארץ התגייס לשורות האצ"ל ואחר כך לצה"ל, ולחם במסגרת גדוד 51 של גבעתי בקרבות הדרום הקשים מול הפולש המצרי. הוא אף נפצע בקרבות על כיבוש משטרת עיראק סווידאן, ליד קיבוץ שדה יואב של היום.

לימים הקים פרץ את תחנת כיבוי האש באילת, והיה במשך שנים רבות מפקדה המיתולוגי. רק עם פרישתו לגמלאות החל להנציח את מאורעות השואה ואת קורות חייו מאז בסדרה של 200 ציורים, כאמור, שאליהם מתלווה טקסט לקוני המתאר במילים קצרות את האירועים שחווה על בשרו וראה במו עיניו.

עם חלק מאותם האיורים והרישומים של אביו ניצב כאמור בנו איתן בפתח שגרירות פולין בתל אביב. "פעמים מספר יצאו עובדים בשגרירות וניגשו אלי", מספר בנו. "אחת מהם התבוננה בתמונות ואמרה ששתיים מהן אולי נכונות, אבל על האיור של היטלר בחוצות ורשה אמרה שזה שקר. שאלתי אותה: למה זה שקר? היא אמרה שאבא שלי בטח היה ילד ולא זוכר טוב. עניתי לה שהוא היה בן 20, והיא עזבה את המקום בזעם".

מול החרדים

הפולנים, כך אומר איתן, לא אוהבים את נוכחותו בפתח השגרירות. "הם הורו כמה פעמים לשומר בכניסה להזמין משטרה", הוא אומר. "השוטרים באו, שאלו למעשיי. אמרתי שאני פה בשם אבא שלי, מביע מחאה שקטה, והם עזבו אותי בשקט. אנשים שעוברים פה מתעכבים, מתבוננים באיורים של אבי ושואלים שאלות. יש כאלה שגם מצלמים ומשתפים בפייסבוק. ניגשו אלי גם ישראלים שבאים לקבל שירותים שונים בשגרירות הפולנית. אחד אמר לי: 'כל הכבוד, יימח שמם של הפולנים'. אחת מהן שאלה אותי אם אני מוכן להתרחק מפתח השגרירות ולעבור למקום אחר. היא הסבירה לי שהיא חוששת שהפולנים יכעסו וידחו את פנייתה לדרכון.

"יום אחד הגיעו למקום צוותי טלוויזיה", מוסיף איתן. "חשבתי שהם באים לצלם אותי, אבל הם הסבירו לי שהם מחכים לחרדים שבאים להפגין במקום. ואומנם, כעבור שעה קלה הגיעו שתי מכוניות, שמהן יצאו חרדים אנטי־ציונים עם דגל פולני ועם שלטי תמיכה בפולנים. הייתי ממש בהלם. אני עומד מולם עם הציורים של אבי, ואחד מהם אומר לי: 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם'. דברים קשים מאוד".

איתן חורשתי שמע על בואה אתמול לארץ של משלחת דיפלומטים פולנים המבקשים לדון עם עמיתיהם בישראל על החוק הפולני והשלכותיו, אבל הוא לא מתרשם ואומר שימשיך להפגין כדי להביע את מחאתו. לתחושתו, הפולנים הם בצד הרע של הסיפור. "שמעתי סיפורים נוראים מאבי על הפולנים", הוא אומר. "הוא אמר שאין הבדל בין האוקראינים לפולנים ושהם היו גרועים באותה מידה כלפי היהודים. במקרה אחד אבא שלי הגיע לכפר פולני לבקש אוכל תמורת עבודה. הפולנים מיד הזמינו את הגסטפו, אך הוא הצליח לברוח. בוודאי שהיו פולנים שהצילו יהודים, ולא כל הפולנים רצחו יהודים, אבל הניסיון הזה להציג את עצמם, באמצעות החוק החדש, כסוג של קורבנות, כמי שלא היו שותפים לפשעים, מקומם אותי", מוסיף הבן איתן.

"זה ממש הרגיז אותי והרגשתי חובה לעמוד כאן בשם אבא. אני לא מבקש להשיג כאן מטרה כלשהי. גם אם הפולנים יבקשו סליחה, זה לא מעלה ולא מוריד בעיניי. אצלי בתודעה הם נצרבו כמרושעים ואנטישמים. גם אם הם ימחקו את החוק או ייסוגו אחורה ברמה הפוליטית, זה לא מעניין אותי. אני מרגיש תחושה פנימית שמחייבת אותי".

מתייצב בשם האב: "הנחיל לי צוואה מוסרית - לא לשכוח את פשעי הפולנים"

מזה שלושה שבועות עומד איתן, בנו של ניצול שואה, בפתח שגרירות פולין בת"א ומוחה על החוק החדש. "שמעתי מאבי סיפורים נוראיים על הפולנים, הרגשתי חובה לעמוד כאן"