"המפכ"ל רוני אלשיך לא מבין לאיזו מאורת נחשים הוא נכנס", משוכנע יעקב טרנר, שלפני 25 שנה ישב בדיוק על אותו כיסא. “יש שם אינטרסים גדולים מהאינטרס של שמירת החוק. אינטרסים אישיים שעליהם אנשים מוכנים להתאבד, כמו הישרדות פוליטית. יש אנשים שבשבילם זה פוליטיקה או שום דבר. מופעלים לחצים עצומים. אני עמדתי מול זה ושילמתי מחיר. יש כאלה שאומרים שטעיתי, אבל אני לא בנוי להתנהג אחרת. גם אצל אלשיך נראה שמתחת לשפמו המחייך ישנה אישיות חזקה. צר לי עליו שהוא צריך לתמרן. אנשים אמרו לו: ‘תסתכל מה קרה לטרנר ושקול את צעדיך'. אוהביו, לא שונאיו".

טרנר, שחגג השבוע 83 שנה, כבר לא בשיא כושרו. רופאיו עדיין מתווכחים עמו בשאלה אם הוא סובל ממחלת הפרקינסון. טרנר עצמו משער שזו פריצת הדיסק שמקשה עליו. לא מזמן נפל, ספג פגיעה לא קלה במוחו ועבר שיקום בבית לוינשטיין. לפני כחצי שנה נפטרה אשתו אריאלה, ועדיין, אחרי כל המכות הקשות שקיבל, קולו נשאר סמכותי, כמעט כמו בימים שבהם על כתפיו נצצה דרגת רב–ניצב.

כמו אלשיך, גם הוא הוצנח למערכת מבחוץ. תא"ל בחיל האוויר שנקרא לדגל. “מוניתי למפכ"ל מחוץ לתור ארוך של מועמדים פנימיים", סיפר. “חיים בר־לב, שהיה שר משטרה, איש הגון, חשב שצריך להביא מישהו מבחוץ וטרח לשכנע את מפקד חיל האוויר לשחרר אותי. בהתחלה לא כמפכ"ל אלא כראש אגף כוח אדם. אחר כך כמפקד מחוז. ראיתי בזה שליחות".



"עד הרגע האחרון ניסו לטרפד את המינוי שלי למפכ"ל", הוא אומר, "אנשי משטרה בכירים, מתמודדים על התפקיד, אחד מהם, לא יודע מי ולא רוצה לחקור, דאג שערב ההודעה על מינויי כמפכ"ל יניחו אצל בר־לב, ליד דלת הבית ברמת השרון, חבילת מסמכים, ‘פשעי טרנר'. העיקרי היה תפקידי במוזיאון חיל האוויר. נגנב אז מטוס מוסטנג ולא הנחתי לפרשה גם בימי במשטרה. אמרו: איך זה רוצה להיות מפכ"ל ועדיין מתעסק בדברים שלא קשורים? גם עכשיו אני אחראי על המוזיאון. יש לי יכולת לעשות שני דברים ביחד. הייתי אאוטסיידר במשטרה, עד שהבינו שאני יכול לפעול למען הארגון. תשאל, עד היום הם יודעים מי חולל את מהפכת שכר השוטרים".

הראיון המלא יפורסם מחר במוסף של מעריב