על התנהלותה מעוררת ההשראה במהלך האירוע קיבלה מזרחי את עיטור המופת. "שנה לאחר הפיגוע, לפני פסח, קיבלתי טלפון מתהילה פרידמן וחוי ארנפלד מארגון 'נאוה', התומך במשפחות שכולות מטרור ומאסונות אחרים", היא מתארת. "הן סיפרו לי על פרויקט 'הכיסא הריק', עריכת ליל סדר משותף למשפחות השכולות. בשנת 2015 לא הגעתי כי לא הרגשתי טוב, אבל בשנת 2016 החלטתי להגיע".
"לעשות סדר אצל הוריי בקריית ארבע לא הייתי מסוגלת. הפיגוע קרה בערב ליל הסדר, הכל חוזר אלי, והכאב והאובדן של ברוך נוראיים. ניצלנו בנס אחרי 45 כדורים שפגעו לנו ברכב, ובסופו של דבר בחרנו בחיים, בשמחה, בבריאות הנפש והגוף. הגעתי לסדר של 'נאוה' עם כאב נוראי. באתי עם חששות כבדים, אבל כשהגעתי מצאתי חיבור משותף למשפחות. מגיעים לסדר הזה הורים שכולים, אלמנות, יתומים, חילונים, חרדים. בהתחלה לא הכרתי אף אחד שהגיע. אלה אנשים שבאו עם כאב עוצמתי, ובסוף יצאו בשמחה. דאגו לנו לאווירה מאוד שמחה, וזה היה משהו מאוד עוצמתי. מפני שאין לי בעל, הושיבו אותי ליד אבא שיכול לתמוך בילדים שלי. כל הזמן הרגשתי שמשקיעים בנו כדי שלא נשקע בכאב. הילדים שלי כל הזמן אמרו: 'אמא, אנחנו חוזרים לשם גם בשנה הבאה'. לעשות ליל סדר עם מאות משפחות זה דבר מדהים. אני מרגישה שאני צריכה את החיבוק הזה של המשפחות השכולות. אנחנו יושבים ומדברים, זו מעין תרפיה. בשנה השנייה שהגעתי לשם, ב־2017, כבר היה לי יותר קל, כי ידעתי לקראת מה אני הולכת, וכמובן גם השנה אהיה שם. אין מילים לתאר איזו תחושת התרוממות רוח ונחמה יש לך כשעורכים ליל סדר עם משפחות החולקות גורל משותף".
אחד הפרויקטים המובילים של הארגון הוא כאמור "הכיסא הריק", שאותו הגתה פרידמן בעקבות הפיגוע הרצחני בליל הסדר 2002 במלון "פארק" בנתניה. בתחילה הרעיון היה לערוך סעודת ליל סדר משותפת למשפחות שכולות, ואילו במהלך השנים הרחיב הארגון את קהל המשתתפים למשפחות אשר חוו כל אסון של מוות פתאומי של אחד מבני המשפחה. "ליל הסדר מיועד למשפחות שכולות בפעולות טרור, בצבא ובאסונות נוספים כגון מחלות ותאונות דרכים", אומרת חוי ארנפלד, מנהלת שותפה בארגון, המרכזת בהתנדבות את פרויקט ליל הסדר. "לכל המשתתפים יש שפה משותפת. זה לא משנה אם זה קרה בגלל פיגוע או מסרטן. הרי ביום שאחרי כולם מתמודדים עם אותו החוסר, עם אותו כיסא ריק. השנה אנחנו מקיימים את הסדר בפעם ה־15. ליל הסדר הוא הלילה הכי משפחתי שיש, וכשמישהו חסר, עוצמת הכאב והאובדן הם הכי קשים".
"הפרויקט מנוהל ב־100% על ידי מתנדבים. בכל שנה תהילה לוקחת הלוואה מהבנק ומקווה שיקרה הנס ושעם ישראל יפתח את הלב והכיס ויתמוך. כיום אנחנו נמצאות במצב שחסר לנו חצי מהעלות. הפרויקט עולה 150 אלף שקלים, וגייסנו בינתיים 70 אלף שקלים. נשאר לנו עוד שבוע עד החג, ואנחנו מקוות שיקרה הנס ונצליח לגייס את הכסף. כשתומכים בפרויקט כזה, יש כאן גם אמירה חברתית: הנה, לא שכחנו אתכם. המשפחות עוקבות בדאגה אחרי איסוף הכסף. זהו בעצם חיבוק של עם ישראל לפרויקט הזה, למשפחות, וזה מאוד חשוב. אני מאוד מקווה שגם השנה נצליח לגייס את הכסף".
"כואב הלב לראות כמה משפחות שותפות לגורל שלך, אבל עדיין הביחד הזה נותן כוח. אני בכלל אומרת שהתרופה היחידה שאני מכירה ללב שבור ומתגעגע היא הידיעה שאת לא לבד, שיש אנשים טובים שבזכותם את מרגישה אהובה ומחובקת. זה הדבר היחיד שממלא את הבור הזה בלב. פרויקט 'הכיסא הריק' באמת נותן לנו הרבה כוח ומאוד מעצים. יש שם למשל הרבה משפחות שסיפרו ששנים הן לא ישבו לליל הסדר עם קרוביהן, כי לא היו מסוגלות. זה לא נעים לבוא למשפחה ולבכות שם בחג. ואילו כאן, גם אם תבכי או תצחקי, תהי מובנת. בגלל גודל החוויה ותעצומות הנפש שחווינו בשנה שעברה, החלטנו להגיע גם השנה. זה גם בשבילנו וגם כדי לחזק אחרים. אנחנו הרגשנו מאוד מחובקים, אנחנו גם מחבקים אחרים, וזה נותן לך משמעות".
"בשמונה ורבע בבוקר זה קרה. פתאום התחלתי לקבל המון טלפונים, וכשעניתי לבת שלי, היא אמרה: 'סע הביתה מהר'. נסעתי וראיתי את הגרוע מכל. מאותו יום המצב של אשתי הלך והידרדר. היא נחבלה ברגליים בעת נפילת הטיל, הייתה נכה 100% על כיסא גלגלים, עברה גם שני ניתוחים להחלפת מסתמים, לא רצתה בכלל לחיות, ובסוף נפטרה מחיידק בדם. אני לא עבדתי כל התקופה הזאת, סעדתי אותה, הייתי צמוד אליה בימים ובלילות. עכשיו אני בבית לבד ומאוד עצוב לי. הפרידה מאשתי וגם האובדן של הבן שלי מאוד קשים. בלילות אני בוכה המון".
"אני עכשיו לבד עם עצמי ומאוד קשה לי. אמרתי שאולי קצת יעשו לי טוב האנשים שאהיה איתם, כולם הרי באים שם מאותו רקע. אולי קצת יחזקו אותי. אני מאוד זקוק לכך".
התרעות פיקוד העורף