מנחם תלמי שנולד ב־1926 הלך אמש לעולמו בגיל 92. שנים ארוכות הוא היה חבר מערכת "מעריב", כתב מאות כתבות צבע, ידיעות ורשימות עיתונאיות ופרסם ספרים רבים, פרוזה למבוגרים, ספרי עיון וספרי ילדים. תלמי היה אחד העיתונאים הפעילים והמורגשים ב"מעריב". כתב בין היתר את הטור "תמונות יפואיות", שתיאר טיפוסים צבעוניים מהעיר. הוא היה סופר בן סופר ועיתונאי בן עיתונאי. אביו אפרים תלמי היה מראשי העיתון "דבר" ועורך "דבר לילדים", ולא הפסיק בפעילותו גם כאשר בנו מנחם היה בעצמו לעיתונאי מוכר מאוד.

לזכרו, "מעריב" חוזר לראיון עבר שערך עמו מרדכי חיימוביץ בשנת 2009:

בית הזונות הגדול עמד בכניסה הצפונית לנמל ונקרא "התותח", בגלל קרבתו לתותח שהיה מבשר את ראשית הרמדאן. זה היה בניין בן שתי קומות שרוב לקוחותיו היו מלחים שספינותיהם עגנו בנמל יפו. כשאחד היה נלכד בקטטה, היו חבריו בבית הקפה הסמוך אוחזים בשרפרפים ורצים לסייע לו. אז היו הבנות מפרקות את רגלי המיטות ומיידות אותן בספנים החמים. "אלא שאחת ההתכתשויות שם", מצביע מנחם תלמי על גבעת התותח, "הפילה לא רק מלחים".

החבר פ' היה עסקן במפלגת פועלים בתל אביב. כשאחת המזכירויות התכנסה בסוף שנות העשרים כדי לאשר את מינויו לתפקיד לאומי בכיר, שלף בן-גוריון עמוד מעיתון ישן. בין שבעת הפצועים קשה באותה קטטה, נאמר בדיווח, היה גם יקירנו פ'.



הנאשם קם על רגליו להתגונן. השיב שבאותו בוקר היה עליו לסדר עניינים במכס. לראיה, ביקש את סיועו של מר שפרלינג מחברת "פרדס", שמהלכיו בנמל נודעו למרחוק. קבעו להיפגש ליד תותח הרמדאן ולהיכנס יחד אל המוכסים. ואז, בעודו ממתין למר שפרלינג המתמהמה, התלהטו העניינים בין היוונים לזונות ולא לטובה, והוא, פ' התם, לא שם לב שאחת הבנות הטילה מהמרפסת אל המלח שלידו רגל ממיטת ברזל. ההוא, זריז כשד, התכופף והרגל נחתה על פניו הנדהמות של פ'.

"בכתבי בורוכוב אני נשבע שזאת האמת", חתם פ' בקול אחוז צמרמורת. המבטים שוב הופנו אל בן-גוריון

שחתך: "גם אני נזקקתי לסידורים בנמל יפו, אבל מעולם לא חטפתי בפרצוף רגל ממיטתה של זונה".

הסיפור הזה לא הודפס ב"תמונות יפואיות" של מנחם תלמי, לא סופר בסדרת הטלוויזיה שיצאה בעקבותיו ולא בהצגה שעולה עכשיו בתאטרון בית ליסין. ייתכן שתלמי שחרר לי אותו כבונוס, כמי שמגלה שכבת צבע בלתי נודעת מתמונותיו.

מנחם תלמי והג'מעה ב-2009. צילום: יוסי אלוני

גם ההצגה בבית ליסין הייתה לתלמי גילוי. "כל הדברים שעשו עד עכשיו היו מ'לא טוב' עד 'בינוני'. אמרתי שפה יהיו 10 אחוזים יותר, אבל היו 50-60 אחוז יותר. השחקנים מתנועעים מושלם והעיבוד שמר על האותנטיות של הסיפורים".

יפו הריחה והסריחה

לפני שנפגשנו דפדפתי בסיפורים. בהתחלה הייתה המחזוריות מעייפת. מקצרת רוח. מואיז שמחכה שימלאו מחדש את כוס העראק כדי שיספק עוד קטע בסיפור על ג'ינו. או הפריצות החוזרות על עצמן לבית של חצ'ורה הזקנה.

אלא שאחר כך התכתבו השורות עם הצורך האינפנטילי שטמון בכל אחד מאיתנו, לדעת מה עומד לקרות. התחלתי להתנועע במעגלי הריטואל ההיפנוטי. נסחפתי לפרפטום מובילה של המילים. המילים ערסלו את הדמיון שעלה, ירד ונכנס לקצב, כמו הגלים שהתנפצו על חוף יפואי.

מנחם תלמי לא שש לחזור איתי ליפו. "בוססתי שם שנים", אמר ביגע. ומעבר לזה, המקומות כבר לא קיימים והגיבורים ההם אינם. חוץ מאחד, ששמו ישוחרר בהמשך. אלא שהשטח שוב הניב את תופיניו. בעקבות אותה דמות נעלמת הגיע גם "עמוס קונה הכל" ובעקבות "קונה הכל" הגיע "יוסף הפורש", שהוא כבר פיגורה מכאן ועכשיו. מה שמוכיח שביפו מתחלפים הסיפורים, אבל לא הגיבורים.

זקוף, כסוף, מכובד כ-83 שנותיו, המתין לי תלמי בכיכר השעון. לכאן הגיע לראשונה עם אביו אפרים. זה היה מתישהו בין המאורעות, כי ביפו תמיד היו מאורעות. אבא שאל אם הוא רוצה ללעוס פלאפל מתפצח ולהריח תערובת ריחות מעלפת של לימון ואתרוג, עשן נרגילות וצלי בשר. "יפו הריחה והסריחה", הוא נזכר

הרגשת שנפשך נקשרת?
"לא נפשי, אבל סקרנותי. הרגשתי שנחתתי בפלנטה אחרת".

עד אז התכווצה הפלנטה שלו לפינסקר פינת בוגרשוב בדרך אל הים. כבר בגיל חמש היה יורד לבד לחוף ובחופש גדול אחד שחה לעומק ומולו באה אישה שנזפה: "מנחם, מה זה צריך להיות?". רק כשהתרחקה הבין שהנוזפת היא חיה ברוידא, הגננת שלו, אשתו של י.ח. ברנר, שהלשינה להורים, ובשובו חטף מאבא שתי סטירות שגרמו לו להרגיש שראשו סב על צירו כמו הגלובוס בגן של ברוידא.

בגיל 12 בערך הצטרף תלמי לשומר הצעיר. בחבר'ה של אותם ימים אתה מוצא את ברן (האלוף אברהם אדן, מניף דגל הדיו באילת ומגיבורי מלחמת כיפור) ואת תא"ל שאול גבעולי (קצין חינוך ראשי ביום כיפור ומפקד המשמר האזרחי). כולם ניסו לזקק את האומץ בסיורים ליליים לשייח מוניס, כיום רמת אביב.

לאחר מות אמו טובה נשלח לבן שמן. אחד התלמידים, שנתיים מעליו, היה שמעון פרס. "מפרס אני זוכר רק את החברה שלו, סוניה גלמן, שתהיה אשתו. ילדה נחמדה מאוד. רומן גדול הלך שם".

אבל יותר מכל הושפע מהמורה שלו, ס. יזהר. יזהר כבר היה מפקד בהגנה ונהג להוציא אותם לטיולים נועזים. חולדה או ירושלים, כשבדרך אין אף יישוב יהודי. מדי שישי לפנות ערב היה לוקח אותם לחורשת בן שמן, מציב במרכז את הפטפון שלו עם החצוצרה הענקית ומשמיע להם תקליטים במהירות 78. הוא נטע בתלמידיו אהבה לאדמה, לפרחים, לבעלי חיים. לעתים היה מראה להם קרבות עקרבים, שהיו עוקצים זה את זה, ומפליג מכאן למשלים על החיים.

אבל בן שמן הייתה משמעותית בעיקר כי בה כתב את הטקסט הראשון שלו - על רקפות היער לאחר הגשם. "הראיתי לאבא והוא נדהם. הרגשתי מין שמחה פנימית שזורמת ממנו החוצה".

אפרים תלמי - סופר, משורר, עיתונאי ועורך "דבר לילדים" - נתן את שורותיו הראשונות להדפסה. הוא לא יודע בדיוק איפה, "אבל מאז, בכל גשם, אני נזכר ברקפות ההן". ב-1946 מפרסם "מבפנים", עיתון הקיבוץ המאוחד, את הטקסט הראשון שלו. אלה הם רשמיו מלילה בחוף נהריה שבו נקלטים מעפילי ה"חנה סנש".

זכרונות מדרך בורמה

לאחר שהושבע להגנה פורצת מלחמת תש"ח. תלמי עולה לירושלים להצטרף לשיירות לנווה יעקב ועטרות, בהן גם זאת שעליה יתבסס "חימו מלך ירושלים" של יורם קניוק. גיבור הספר, החבלן חיים ויגוליק, ירד לפרק מטען ואיבד את שתי רגליו, שתי ידיו ושתי עיניו. הלוחמים, בהם תלמי, חשו לאסוף את מה שנשאר ממנו.

קניוק הדביק את סיפור אהבתה של האחות המטפלת בחימו, השואל את נפשו למות. אלה הימים שבהם נכתשה ירושלים באש וברעב. בלילות נכבשה דרך בורמה.

אתה המצאת את השם "דרך בורמה"?
"אומרים שכן, אבל אני ממש לא זוכר ואיני רוצה להתהדר בנוצות שאינן שלי. אני רק יודע שהייתי עד לפריצת הנתיב וכתבתי את החוברת 'דרך בורמה'".

אני מחזיק חוברת של 32 עמודים צהובים שעולה מהם ריח כוסמת. את "הנתיב החדש (דרך בורמה)" כתב מנחם תלמי, צייר נחום גוטמן והוא ראה אור בהוצאת "ספריית כיס לחייל העברי". "החוברת חולקה ללוחמים ונחלה הצלחה בלתי רגילה", מספר תלמי.

הנה דיווח מהשטח על אפרוריות של טרום שחר שבה הג'יפ הראשון מחולדה התחבר לבאים מירושלים: "...והג'יפ רועש. פתע גח הגוש ונחלק בבהלה לשניים. הג'יפ עצר בחריקה והשניים קפצו ממנו לצדדים. היו אלה בני אדם! חלק אחד של הגוש שנתחלק אמר בהתרגשות: ג'יפ! אני צוללת אם זה לא ר'! - זעק השני.

חבר'ה!... אהלן, מירושלים?

מירושלים!!! ועוד איך! הצלחתם להגיע בג'יפ?

אני - אומר ר' - הצלחתי להיאחז ולא לפרוח מהמושב, אבל הנהג הזה יימח שמו!... שיחיה 120! בחצי הקילומטר אחריהם נעים הג'יפים עמוסי התותחים. הם, המפקדים הפלמ"חאים, הולכים בראש, כלי עבודה בידיהם והם משפרים את הדרך ככל אשר ייתכן... קריר הלילה ועיקשים הסלעים. זיעה מבצבצת על הפנים. שעל-שעל, שעה-שעה, קרבים הג'יפים לעבר ירושלים המייחלת".

מלחמת העצמאות מהדהדת בספרו הראשון "לחיות לחיות". הספר מביא לו את אשתו דליה ואת תהילת המבקרים. הם מושחים את מצחו בשמן נוטף כ"הבטחה ספרותית של דור הפלמ"ח".

למה לא המשכת בספרות ממש ופנית לכתיבה פולקלוריסטית, לז'אנר העיתונאי?
"הרגשתי שאני ממצה את עצמי. הייתי די חכם לדעת שאני לא סופר גדול".

למה אתה חושב ככה?
"אני לא מוקסם מעצמי. בכתיבה הז'ורנליסטית הייתה הרבה הרפתקנות".

סלמון הגדול יסדר הכל

ב-1956 הביא אותו עזריה רפפורט למעריב. הסיפור הראשון שלו הוא על אוניית נשק שיוצאת מאיטליה לארץ והוא חותם עליו בשם מ. אחי-דורון. הכתבה מגיעה גם למשה ז"ק, האיש של מעריב בניו יורק, שמבריק למערכת: "תשמרו על האחי-דורון הזה".

כמה שנים טובות אחר כך מתמנה ז"ק לעורך "סופשבוע" ותלמי מביא לו סיפור מיפו. "תמשיך להביא לי רק כאלה", מצווה עליו ז"ק, בעל החושים העיתונאיים הנדירים. כך נולדו התמונות היפואיות, סיפורים שאביו אפרים לא אהב במיוחד "כי לא היו די סוציאליסטים לטעמו".

אבל ההסתייגות הזאת לא בלמה את ההצלחה. ה"תמונות" התפרסמו מדי שבוע ב"סופשבוע", ולצד ביקורת המסעדות של מאו"ל (מנחם אוהב לאכול) הפכו את תלמי לסלבריטי של ראשית שנות השבעים.

המצאת הכל?
"אלה היו אגדות יפואיות שלמקצתן היה בסיס אותנטי. היפואים בעצמם הוסיפו קישוטים, ומעל לכל אני איחדתי סיפורים ודמויות".

אפשר דוגמה?
"לא זוכר. פשוט לא זוכר".

כמה פעמים במשך היומיים שעשינו נעניתי ב"לא זוכר". האם היו אלה שנותיו המופלגות או בחירתו לשמור על זכות השתיקה? האם 40 שנה אחרי הוא עדיין נזהר שלא להפליל את לקוחותיו? תלמי ברר את מילותיו וגזר דיאטה על משפטיו. ומעל לכל, עשה מאמץ ראוי לכווץ את נוכחותו, שלא תתחרה בנאיביות הסיפורים.

הוא כתב על מלחמות שנגמרו בחוקן שעשו הטובים לרעים ("יפו-פרדס כץ 0-3") ועל שודדים שתלו שום על ראי הסובארו נגד עין הרע ("אריבא יאריבא - איפה החצי מיליון?").

בעולם ההוא לא היה ימ"ר אלא רק בולשת, לא קרימינלים אלא רק בנדיטים, לא סופרנוס אלא רק ג'מעה. עזריאל הצוחק וג'ינו המחצרץ ושמשון הדוחף וקרול הרומני כילו את רוב ימיהם על המדרכה של ג'מילי ובמסעדה של היווני.

הם ענדו שרשרות "מגן דוד", לבשו גופיות נפוליטניות שחשפו בתי שחי מיוערים, והפיקו קללות ילדותיות כמו: "אוחת אבו יא-מניאק", "מניאק ביל-רוכסה", מניאק אבן א-ניאק", "שאראמיט ביל-רוכסה", "אעוז ביל-טיזאק", "אבן אל-חרא", "אילען אבו ג'ידאק", "אילען חרישאק" ו-"יא דמיקולו" גם.

בעולם ההוא העבירות היו נסבלות והיה סלמון הגדול שמסדר הכל. מחזיר את מרקו ה"סורנבול" (סהרורי) לחיק אשתו, דואג לבנות מחדש את ביתה של חצ'ורה הזקנה ומציל את כבודו של אדון מזרחי, בעל האולם.

את עיסת סלמון הגדול לש תלמי משלושה טיפוסים. שמו של הראשי שבהם היה באמת סלמון, אבל כולם קראו לו סמי. הוא נולד במרוקו ובחיתוליו הגיע עם הוריו לארץ. סלמון נטמע בהוויה היפואית וגדל להיות איש חזק. "לא כל כך חזק כפי שתיארתי", מדייק תלמי, "הייתה לו חולשה לשמות גדולים מתל אביב שאירח ביפו".

כמו מי?
"זה לא עושים".

השוטרים היו עוברים על קצות האצבעות

לסלמון הייתה ארוסה יפה מאוד והוא ישן איתה, עם הוריה ועם דודה בדירת חדר. "פעם התלונן באוזניי שהוא לא יכול ליהנות עד הסוף כשאמא ואבא רואים מה הוא עושה לילדה שלהם". תוך זמן קצר העסקים פרחו וסלמון יכל ליהנות עד הסוף בדירתו המרווחת.

אבל הוא לא כלא את הנאתו בין ירכיה של אישה אחת. גברות תמיד נדבקו ל"שארמר" של יפו. לגבריות הבוטה, לכריזמה השוצפת, להומור העצור. סלמון היה משיט את נשותיו על סיפון פלימות ירוקה מצוידת בכל אביזרי החנטריש: גג מתקפל, אנטנות, דגל.

פעם לקח לסיבוב בין חייליו גם את תלמי שדי נדהם מהמחווה. "אנשי יפו לא חכמים גדולים, לא משכילים מכובדים, אבל יש להם זיכרון ארוך", הסביר לו אחד העוזרים, "אם ראו אותך נוסע עם סלמון באוטו, אתה יכול ללכת חופשי בלילה".

עמיר מולנר אכזרי יותר מסלמון הגדול?
"אני יודע שכן, אבל לא יכול להסביר למה. מה שהם עושים היום אחד לשני לא היה ביפו. היו חיסולים, היו מכות, היו שריפות, היו מכוניות שעפו באוויר, אבל עם כל הרשע, היה המון הומור. הם היו מלאכים לעומת העולם התחתון היום".

סלמון וחבריו היו נאיביים יותר?
"חלק מהם. אבל אחרים היו מתוחכמים מאוד. בעלי מלאכה מצוינים בתחום הנפץ. אי אפשר לקחת את זה מהם. הציבו מלכודות. תכננו פיצוצים רק בצד ימין של המכונית, כי בצד שמאל ישב מישהו שלא שייך לעניין".

כשהתעורר הצורך, ידעו להעלים אנשים בקול דממה דקה, כפי שמסופר ב"הגשר של מוריס היפה": "בפעם האחרונה שמישהו ראה את מוריס היפה זה היה לפני חמש-שש שנים. בבוקר. ככה שכבר נגמר הקיץ והחורף עוד לא התחיל, ראו אותו ביפו יוצא מהפולייה של ימימה, מתחיל ללכת בכיוון של הנמל. כמו שיצא מהפולייה של ימימה באה איזה מכונית, עצרה, הדלת נפתחה, מוריס נכנס בפנים, המכונית נסעה, מאז לא ראו אותו".

תלמי עלה על הסיפור כשראה אנשים מניחים פרחים בוואדי ליד עמוד של גשר. כשהתחיל לשאול מה העניין, נענה ב"סתם, שום דבר". כשהתעקש, גילו לו ששם, בתוך עמוד הבטון, קבור "מוריס היפה". האיש שהחריד את יפו בסדרת פיצוצים ועצבן את הבוס של הבוסים.

לתבניתו של סלמון יצק תלמי גם את חיים דהאן. דהאן היה ענק של שני מטרים שדהר על ביואיק לבנה עם יד על אדן החלון. המסעדה שלו הצטיינה בכך שאהבה לשנות את מצבי הצבירה שלה. פעם נשברת, פעם נשרפת, פעם מתפוצצת. דהאן חי עם זה הכי "קול" בעולם. היה מגיע, בוחן, בונה מחדש. ושהקורא לא יעז להעלות על דעתו ענייני ביטוח מלוכלכים.

בין פיצוץ לשריפה היה מציב שולחן להימורי קובייה. השוטרים היו עוברים על קצות האצבעות בלי להפריע לאיש לעשות את המכה שלו - יותר מאלף לירות ביום. את ההכנסה - דמיונית בזמן ההוא - היה משלים ממכירת רישיונות נהיגה עם חותמת של משרד הרישוי. בימים יפים במיוחד היה יושב בכיסא שלו על הכורכר של השעון ומביט אל השמש. הניידות מהתחנה שליד עצרו, כיבדו ב"אהלן חיים" והמשיכו. בלילה היה כל צד חוזר לתפקיד שלו בהצגה היפואית: "שוטרים וגנבים".

היית מקבל מהם תגובות?
"אני חושב שחלקם לא ידעו קרוא וכתוב. מי שידע - ידע שכותבים עליו. לאחד, 'חיים הזורק החוצה', הייתה מסעדה בכרם התימנים והוא תלה על הקירות את הסיפורים שבהם הוזכר".

הם היו מקורות טובים?
"הייתי מוודא איתם דברים. על דברים מסוימים אמרו שלא היה ולא נברא. פלאברה. דברים אחרים היו מתקנים: "זה לא היה בראשון אלא במוצ"ש. זה לא היה רפי אלא מוריס היפה".

מה לקחת מהם?
"הדיבור שלהם, העגה שלהם - אני שתיתי אותה. הושפעתי מאוד. מילים כמו 'לנגב חומוס'. כתבתי וכעבור שבועיים כל המדינה ניגבה חומוס".

אם מגרדים את השכבות הקרימינליות, אפשר להגדיר אותם כטובי לב?
"הכי קל להגיד: 'כן'. בסך הכל היו נחמדים, אבל בהמון רזרבה (הסתייגות) צריך לדבר עליהם. מובן שהיו גילויים של אבירות. מעשים של עזרה לאישה מסכנה...".

חצ'ורה הזקנה?
"חצ'ורה ואחרות, אבל גילויי עזרה היו גם מצד 'הלא פושעים' ביפו".

לא פחדת להסתובב ביניהם?
"הפחד מהם לא היה מוצדק, כי לאנשים כמוני הם לא הציקו".

ערבים? לא נתקלתי בהם

יום לפני שנפגשנו התלונן השר לביטחון פנים כי העבריינים זוכים לסיקור נרחב שעושה מהם כוכבים הוליוודים. בכינוס העיתונאים באילת האשים: "לצד גיבורי מדע, תרבות וטלוויזיה בולטים גם מי שמיטב עשייתם מתבטא בהרס החברה".

אתה לא חושב שהכתיבה שלך תרמה ליצירת ההילה סביב פושעים?
"לא. זה כבר היה הרבה לפני ובכל מקום בעולם. דיימון ראניון, מקי סכינאי. עכשיו הכל השתנה בגלל הטלוויזיה. כשלא הייתה הם היו פחות כוכבים".

ב"למה אין מפתחות בבית של חצ'ורה" אתה כותב: "עשו הג'מעה עיקול על הבנק בשדרות ירושלים והתחילו לדפוק צרורות שהקהל לא יפריע". היית כותב היום אותו משפט?
"לא, כי סגנון הדיבור השתנה".

השאלה נוגעת ליותר מזה. האם היום, אחרי שחפים מפשע נרצחו מירי של הרוזנשטיינים והאברג'לים, היית כותב אותו הדבר?
"לא יודע מה להגיד לך. אני מתאר לי שלא".

ב"צ'לוקי מצטלם לטלוויזיה" יש משפט הומוריסטי כזה: "בכל רחוב תמצאי פה לפחות גבר אחד שמפוצץ את האישה שלו". היית חוזר על השורה הזאת?
"זה כן. כי זאת השפה של אז וגם של היום. יש כמה מקומות משיקים. בדרך כלל יש דברים שנגמרו, אבל מה שאתה הבאת כדוגמה זה חלק שלא משתנה".

הערבים של יפו כמעט לא נוכחים בסיפורים שלך.
"יש אחד שקפץ מהארון בזמן לוויה".

זה בטל בשישים, לא?
"לא יודע, אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה".

וכשאתה שואל את עצמך עכשיו?
"לא נתקלתי בהם".

לא נתקלת בהם...
"זה הסיפור האמיתי - לא נתקלתי בהם. עוד לא ראיתי את 'עג'מי', אבל ברור שהיום יש בקרבם משפחות פשע. אז לא היו. חוץ מזה, הם לא היו כל כך אהובים על הג'מעה, שהחזיקו נגדם בדעות קדומות ביותר".

ואילו דמויות של הג'מעה אתה אהבת במיוחד? חג'ג' הקטן? פליקס המחסל?
"עזוב, כל אלה לא קיימים יותר. רק אחד עדיין קיים: ד"ר שקשוקה".

בינו גבסו?
"האחרון מגיבורי יפו".

רק אורח לרגע

בשתיים בצהריים מתנגנת מוזיקה יוונית בחצר של ד"ר שקשוקה. "למה יוונית? כי אנחנו הטריפוליטאים זה רק אוכל, לא מוזיקה", צוחק בינו גבסו. "יש לי הצגה בבית ליסין", מבשר לו מנחם, "תלך לראות".

בינו: "בוודאי. ומה שלומך חוץ מזה?".
מנחם: "הולך ונהיה טוב יותר, כל זמן שאני בא לפה".
בינו: "מה תאכל?".
מנחם: "כל מה שתגיד".

ד"ר שקשוקה פותח שולחן סולטני. פאר הטעימות. שעועית עם תרד, מפרום, מעיים ממולאים עם אפונה ברוטב שבטריפוליטאית נקראים ביזלי, שעועית עם דלעת שבמרכזה רגל סחוסית, קוסקוס וסוללה צובטת רעב של סלטי הבית. כשהד"ר בעל הגוף גוהר על צלחתו של מנחם כדי לתגבר אותה, הוא נראה כמטפלת החרדה לתיאבון בנה. שיטעם מזה ולא יחמיץ את ההוא.

תמונות יפואיות

קראת את תמונות יפואיות?
"בחיים לא קראתי ספר, אבל אם שמעתי על ספר זה תמונות יפואיות. ידידה שלי קראה ואמרה שמתאים לי להיות בספר בתור אחד מהג'מעה".

מה עושה אותך מתאים?
"כל החיים אני ביפו. לפעמים אני רוצה לנסוע לתל אביב אבל מגיע עד הדולפינריום וחוזר. יש לי בניין בתל אביב, שלוש שנים לא ראיתי אותו".

מנחם תלמי מגדיר את גבסו של אותם ימים כ"הבנקאי של העולם התחתון". החלפת כספים הייתה אז מחוץ לחוק. הנוסעים לחו"ל יכלו לקחת רק את הקצבת המטבע מטעם בנק ישראל. בין המשחרים לכיסיו של גבסו היה גם תלמי עצמו.

פעם, בשבת בדיוק, היה צריך לצאת דחוף לחו"ל. כולם אמרו לו: "לך לבינו, הוא בנקאי. איזה מטבע שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה. לא צריך אפילו כסף, רק תחתום שלקחת". הוא צלצל לגבסו שכיוון אותו למסעדה שבה היה שותף, "תגיד צנצנת מספר 2".

תלמי הגיע, אמר צנצנת מספר 2. מהמדף למעלה הורדה צנצנת אורז והיד שהשתלשלה לתוכה שלפה 300 דולר. "ככה הכרתי את בינו", מספר מנחם. עבירות המטבע שלחו את גבסו ל-15 חודשים בכלא, שבמהלכם התעקש לעבוד רק במטבח. כשהשתחרר, החליט לעבוד רק באוכל ונכנס לשותפות במסעדת שאול הדייג. "ואז הגיע מנחם תלמי, והחלטתי לפנק אותו במיוחד".

למה דווקא אותו?
"ראיתי איך הוא מתנהג אל האוכל. תדע לך שאני מרגיש טוב מאוד כשהבן אדם מתלהב, ומנחם אוהב לאכול".

לא סתם קראו לו מאו"ל.
"ההתחברות שלי איתו הייתה דרך האוכל. כמו עם שאול אברון ורון מיברג".

קשה לנטוש את שולחן הדוקטור, אבל החברים מחכים על המדרכה עם השש-בש. משחק הפתיחה מפגיש את אהרון טטיאשווילי, שבדרך כלל ספון עם אשתו חנה בחנותם הקטנה מול יוסף שמאחוריו שבע שנים - ולא של שירות לאומי בדיוק - ועכשיו הוא בפרישה.

"השארנו את הנעליים לאלפרונים", הוא מגלה לתלמי, "אך נראה שהנעליים קצת לוחצות עליהם". לאזור ה"טאולה" מגיע גם "עמוס קונה הכל", מה שמפתיע את תלמי. הוא מבקש שיספר סיפור מאז, אך "קונה הכל" מסרב: "בחייך מנחם, אם תגרד היד לא יישפך ממנה דם?".

נשארת חבר של הגיבורים שלך?
"אף פעם לא הייתי. היה נחמד לבוא, להיות מקובל, לשבת עם השמות הגדולים, אבל בסך הכל הייתי אורח לרגע".