ערב יום העצמאות ה־70 מונה אוכלוסיית ישראל כ־8.743 מיליון אנשים. כ־6.523 מיליון תושבים יהודים (74.6% מכלל האוכלוסייה), כ־1.824 מיליון תושבים ערבים (20.9%) ועוד כ־396 אלף תושבים (4.5%) אחרים. בשנה האחרונה מאזן ההגירה לישראל עמד על כ־27 אלף איש, מהם כ־25 אלף עולים חדשים.

על המציאות הזו והתהליכים הדמוגרפיים והחברתיים שמשנים את פניה של המדינה הצביע הנשיא רובי ריבלין ב"נאום השבטים" שנשא ב־2015 במלאת שנה לכהונתו. "'הסדר הישראלי החדש' איננו נבואת זעם עתידנית - זוהי מציאות", אמר. "מחברה המורכבת מרוב ומיעוט ברורים, לחברה המורכבת מארבעה מגזרים או 'שבטים' מרכזיים שמתקרבים זה אל זה בגודלם: חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים וערבים".

בהמשך נאומו הייתה לריבלין הצעה: "כל מה שאנחנו צריכים כדי להרחיב את הראייה שלנו הוא פשוט להיכנס יום אחד לנעליו של אדם אחר ולראות את הדברים מנקודת מבטו. אם נכיר זה את נקודת מבטו של זה, אם נתווכח אבל גם נקשיב, אם נחלום יחד - נבטיח לכולנו תקווה ישראלית".



והיה מי שלקח את הצעתו צעד אחד קדימה. אנשי שותפויות רוטשילד בקרן אדמונד דה רוטשילד הכריזו על "יום במקום" (שיתקיים ב־30.4). מדובר במיזם
פתוח שקורא לציבור הרחב להחליף תפקידים ליום אחד. על פי אנשי הקרן, ההיענות עד כה גבוהה מאוד. כך, בין היתר, מנהל תיאטרון ערבי יתחלף עם מנהלת תיאטרון יהודייה, במאית חרדית תתחלף עם במאית חילונית, ראש מועצה יהודי יתחלף עם ראש עירייה ערבי, שפית ערבייה תתחלף עם שף יהודי,
ומנהל מחלקת חינוך חרדי עם קולגה חילוני.

בוך. הערך של השונות. צילום: ערן לם

"הרעיון נולד מתוך התפיסה כי יש צורך בחיבור ובהיכרות בין החלקים השונים של החברה שלנו והקהילות השונות", אומר אלי בוך, מנהל פילנתרופיה בקרן אדמונד דה רוטשילד. "למגוון ולשונות יש ערך מוסף, גם מתוך מקום של החיבור בין שונים שמניב רווח לכולם בסופו של דבר. אלו הם נכסים אדירים שאנחנו לא מנצלים מספיק, וכאן יש לנו הזדמנות לשבת יחד, ליצור יחד ולקדם את זה.

"הרעיון הוא קודם כל לראות את הדברים דרך העיניים של מישהו אחר. ברגע שאתה נכנס לנעליו, אפילו לכמה שעות, אתה יכול לזהות דברים שקשורים בתרבות וברקע, כלומר דברים שאתה לא פוגש ביומיום במפגש רגיל. אנחנו מאוד שיפוטיים מטבענו ומכניסים אנשים למשבצות ולמסגרות. כשאתה מתמודד עם סוגיות שהאדם מתמודד איתן בתרבות שלו, נפקחות העיניים.

"זה יום חשוב, יום שיא, אבל זה רק יום אחד. הוא חלק מתהליכים אינטנסיביים שקורים במיזם שותפויות רוטשילד בקרן, שבמסגרתם אנחנו בונים קבוצות מנהיגות של סטודנטים דתיים וחילוניים, ערבים יהודים, עולים חדשים וילידי הארץ, שפועלים זה שלוש שנים כקבוצה ומקימים מיזמים חברתיים בתחומים שונים".

לחיות בשני העולמות

אחמד מואסי, מנהל תחום חברה ערבית בקרן אדמונד דה רוטשילד, מזכיר כי החברה הערבית המהווה את המיעוט הגדול בישראל אינה מקשה אחת. "החברה הערבית מורכבת מפסיפס של זהויות, דתות ועדות. כמו כל חברה היא מתמודדת עם אתגרים משמעותיים, ויחד עם זאת טמונות בה גם הזדמנויות רבות. אף שכולנו חיים במדינה אחת, קיימים פערים תרבותיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים, ובמקרים רבים יש קושי בקרב האוכלוסייה היהודית להבין את הפערים בין שתי האוכלוסיות. הקושי נובע בעיקר מחוסר מידע, היעדר ממשקים ומידע שגוי שנשאב ממקורות שאינם מהימנים.

"בשנים האחרונות מתרחבים הפערים והקיטוב ויוצרים תחושות של ניכור, פחד, דעות קדומות ועמם קושי גובר והולך להגיע להסכמות. את זה אנחנו חייבים לשנות. זו הזדמנות לתת לאנשים שהם לא מהחברה הערבית לשבת במקום עמיתיהם ולהבין מקרוב ובאופן בלתי אמצעי עם מה הם מתמודדים ולראות איך נראים הדברים 'מכאן' ולא כפי שראו אותם עד כה 'משם', להעמיק ומתוך היכרות אישית וקרובה למצוא את מרחבי השותפות ולגשר בצורה משמעותית על חלק מהפערים ולצמצם את הקיטוב.

מואסי. גבולות מזכוכית. צילום: אלבום פרטי

"כאחד שחי את שני העולמות, חי בחברה הערבית ועובד עם האוכלוסייה היהודית, אני מוצא את עצמי לא פעם מתמודד עם שאלות בסיסיות המראות את הפערים העצומים בין שתי האוכלוסיות. לפעמים אני שואל את עצמי האם באמת אנחנו נמצאים באותו מקום גיאוגרפי, האם יש גבולות? אכן, יש גבולות מזכוכית שצריכים יחד לנפץ אותם ולעבור ולראות אחד את השני, לפגוש אחד את השני ולהכיר טוב יותר אחד את השני. רק זה מאפשר לנו לחיות בחברה הוגנת יותר, שוויונית יותר ובעיקר סובלנית יותר".

אחד המשתתפים שקיבלו על עצמם את האתגר הוא מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר מקבוצת שילר, שמזמין ראשי רשויות ממגזרים אחרים להחליף איתו כיסא ליום אחד. "מבחינתי, לשבת על כיסאו של ראש מועצה שכן זה ניסיון לראות את המציאות דרך עיניו של האחר", מסביר מאיר מה עומד מאחורי התגייסותו. "נרתמנו לפרויקט ברצון רב כדי להגיד לכל מי שמנסה לשסות את חלקי העם זה בזה ולפלג בין אזרחי ישראל, בעיקר בפריפריה, שזה לא יצליח לו ולא יצליח להם.

"יותר מ־75% מהקיבוצים ממוקמים בפריפריה הגיאוגרפית וחיים בשכנות טובה עם הערים והיישובים באזורם. בדרום ובצפון אנחנו חיים יחד וסובלים יחד מאותה מערכת בריאות לא מספקת, מאותן תשתיות שלמרכז הארץ כבר מזמן הגיעו, מאותו איום ביטחוני. יש מי שנוח לו להעביר את הוויכוח לקרב בין יישובים, אבל גם היום אני חוזר על מה שאמרתי בוועידת הנגב בדימונה: הגליל, כמו הנגב, זקוקים לתוכנית לאומית של העדפה מתקנת כוללת. התנועה הקיבוצית והקיבוצים עברו משברים ויצאו מהם, וגם בימים הקשים, ולא כל שכן עכשיו, עשינו ונעשה למען כלל החברה הישראלית ואזרחי ישראל. אני מחנך את ילדי כפי שחינכו אותי, לעשייה למען הכלל גם מעבר לגבולות הקיבוץ, כך היה וכך ימשיך להיות הרבה מעבר ליום החשוב הזה".

סלע. בסיס לקיום החברה. צילום: צביקה גולדשטיין

משתתפת נוספת ב"יום במקום" היא יפעת סלע, מנכ"לית עמותת אלומה - למעורבות חברתית ולזהות היהודית, שהוקמה על ידי תנועת הקיבוץ הדתי. "אני שמחה להצטרף לפרויקט, כי הוא מזמן אפשרות ללמוד, אבל גם להרגיש איך פועלות ופועלים מנהלות ומנהלים במגזרים השונים, ומהם הכוחות המניעים אותם", היא מסבירה. "ככל שנעמיק ונכיר זה את זה, נפעל ביעילות גבוהה יותר ונקדם את שגשוגה החברתי של מדינת ישראל. זה 35 שנה שעמותת אלומה מעודדת צעירים מאוכלוסיות מגוונות בישראל להצטרף למעגלי העשייה ולמוקדי ההשפעה של החברה הישראלית. היכרות עמוקה בין השבטים והמגזרים היא הבסיס לקיומה של חברה שבה ערבות הדדית איננה רק ססמה, אלא מבטאת מחויבות חברתית של אדם לאדם, של קהילה לקהילה.

"השירות הצבאי והלאומי, ההשכלה הגבוהה ושוק התעסוקה הישראלי הם בעלי פוטנציאל לשיפור מוביליות חברתית, ומהווים הזדמנות עבור הפרט לקדם את עצמו ואת החברה שבה הוא חי, ולכן ביומיום אנחנו פועלים ב־90 יישובים בארץ וב־25 מוסדות אקדמיים ומעודדים צעירים מהפריפריה הגיאוגרפית, צעירים יוצאי אתיופיה, צעירים מהחברה הערבית, החרדית, צעירים עם מוגבלות וצעירות דתיות לתרום ולהירתם ולמקסם יכולות במסגרות אלו".

אנחנו עם אחד

אל סלע ומאיר מצטרף גם יהודה משי זהב, יו"ר ארגון זק"א. "אני רואה חשיבות גדולה ברעיון המבורך של 'יום במקום', שבמסגרתו מתחלפים ומכירים מקרוב את שאר השבטים, מקדמים את הפלורליזם בעם ומשנים את התפיסה והיחס הרווחים בין הפלגים השונים ותורמים לשיתוף פעולה בין המחנות", הוא אומר. "לזק"א יש שני כובעים: זיהוי קורבנות אסון וקירוב אחים. כיום רוב ההתעסקות שלי היא בניסיון לקרב ולאחד את העם, והערך המוסף הוא לא פחות חשוב מאשר העבודה עצמה, למרות שלא פעם תוקפים אותי בעיקר במגזר שלנו.

"יום אחד אחבר ספר על איך ההתנדבות מחברת ומאחדת בין אנשים ממגזרים שונים ועדות שונות, רק כך נוכל להיות חסינים ומוגנים מכל הצרים עלינו. כוחנו באחדותנו. כולנו יודעים שבית שני נחרב על שנאת חינם, אבל גם אז בטח היו שבטים ומפלגות שונות שרבו על ערכים שבעיניהם נראו חשובים. ומה קרה בסוף? הבית נחרב. גם כיום, אם לא נדע לחיות אחד עם השני ולא אחד ליד השני, ולא משנה מאיזה גזע, עדה או מפלגה, אין לנו שום תעודת ביטוח שמה שיש כאן יימשך. הכל תלוי אך ורק בנו. אנו לא צריכים לחכות לשעת צרה כדי להתאחד ולהוכיח שאנו עם אחד. אפשרי לעשות זאת יום־יום".

משי זהב, כידוע, נולד למשפחה של נטורי קרתא, המתנגדים לעצם הרעיון הציוני ולמדינת ישראל ודוגלים בשיטת ההתבדלות. סבו היה מזכיר העדה החרדית, ודודו, עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא. הוא עצמו היה בצעירותו ממובילי הפעילות נגד מדינת ישראל ומוסדותיה, כונה "קמב"צ העדה החרדית" ואף נעצר 34 פעמים, בהן חמש פעמים על עמידתו בראש המחתרת החרדית קש"ת ("קבוצה שלא תשלים"), שירדה לחייהם של הארכיאולוגים והפתולוגים.

מאיר. לשים סוף לפילוג. צילום: שגיא בן יצחק

ביולי 1989, בזמן שמחבל השתלט על אוטובוס קו 405 בכביש ירושלים־תל אביב ודרדר אותו על נוסעיו לתהום, משהו השתנה. "רצתי עם עוד כמה חברים, ירדנו לוואדי, עזרנו להגיש עזרה ראשונה, הצלנו חיים וטיפלנו בחללים", משחזר משי זהב. "אני זוכר את עצמי חוזר הביתה אחרי האירוע הקשה כשהמראות והמחזות הקשים חולפים לנגד עיני כמו בסרט נע, ואני אומר לעצמי: כל הוויכוחים וההתלהבות וההתלהמות שיש לנו עם 'הציונים' והחילונים, הכל טוב ויפה בשבת אחרי הצהריים, כשיושבים על פיצוחים וכוס תה. לא כשאתה צריך לעמוד אל מול משפחה שכולה או אפילו מול פצוע שהולך למשוך את הפציעה שלו למשך כל החיים.

"על מה תתווכח איתו? על עוד חצי מטר כביש סגור בשבת או משהו אחר? אין לזה אחיזה. נכון שהיה פה מאבק על אופיה וצביונה היהודי של מדינת ישראל וכל אחד רצה לראות את המדינה איך שהוא רוצה. בסופו של דבר, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, ואף אחד לא קיבל את כל מה שהוא רצה, ומגיע שלב שבו צריך לחיות אחד עם השני.

"לפעמים כנראה צריך לקבל נבוט על הראש מהאויבים. כמו שהאויבים רואים את כולנו בסירה אחת ולא מבחינים בין דם לדם ופוגעים בכולנו, כך גם אנחנו: אם אנחנו רוצים להישאר פה ולהיות חזקים, אנו חייבים להיות מאוחדים. ושכל אחד ואחד יתרום מיכולתו ויתרונו למען עם ישראל".

עם התובנות האלו חזר לביתו, ואיתן הוא יגיע ל"יום במקום". "הבנתי שהדרך שבה הלכתי עד היום היא לא הדרך שאפשר להחזיק בה את עם ישראל. שצריך לשנות את הדרך ושאין שום משמעות למי שמקפיד על השפיץ של הלולב, אבל בדרך פוגע ודורס אנשים אחרים. זה מה שאמר רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה'. המשמעות היא שמצווה זו של אהבת הזולת היא מעל לכל תרי"ג המצוות, ושדרך ארץ קדמה לתורה".

tguvot@maariv.co.il