ח"כ עמר בר־לב היה מפקד סיירת מטכ"ל המיועד ב־12 באפריל 1984, עת ארבעה פלסטינים מרצועת עזה השתלטו על אוטובוס קו 300 של אגד, שנסע מתל אביב לאשקלון. “יומיים אחרי זה היה אמור להתקיים טקס החלפת הפיקוד על היחידה, שבו החלפתי את שי אביטל", הוא מספר כעת. “ב־11 וחצי בלילה הודיעו לי על האירוע בדרום וישר נסעתי לדיר אל־בלח. כשהגעתי לשם, היה בלגן במקום. יצאנו לסיור סביב האוטובוס. מצד אחד היה פרדס, ומצד שני הייתה סוללה שממנה פרוז’קטורים האירו את האוטובוס, ואנחנו שכבנו מאחוריה.

“אחר כך התחלקנו למשימות", מוסיף בר־לב. “אני הייתי מפקד החוליה שכאילו התחפשה לנציגים שהמחבלים רצו לדבר איתם ולנהל איזה משא ומתן כדי להגיע לשחרור מחבלים. המפקד שלהם ישב במושב הנהג. הכוונה הייתה לשלוף אקדחים ולהרוג אותו. זה היה כמו סרט פעולה. מיליון פרוז’קטורים מאירים, ואנחנו באים מהחושך, כשמאחורינו, מעבר לסוללה, הקצח"ר איציק מרדכי והרמטכ"ל משה וחצי (משה לוי – יב"א). כמפקד החוליה, שיודע שבעוד רגע הוא מקבל את הפיקוד על הסיירת, לא היה לי ספק שכולם נועצים בי עיניים ומחפשים אצלי סימן של היסוס, תוקפנות".

עמר ברלב. צילום: אריאל בשור

במסגרת החטיפה ההיא החזיקו החוטפים בנוסעי האוטובוס כבני ערובה ודרשו לשחרר תמורתם 500 מחבלים, אנשי פת"ח הכלואים בישראל. הם החזיקו ברשותם מזוודה וטענו כי מדובר במזוודת נפץ וכי לא יהססו לפוצץ אותה ולהרוג את הנוסעים. בדיעבד התברר כי המזוודה הייתה ריקה ומדובר היה באיום סרק.

“שתי יממות לפני המקרה חזרתי מביקור כקצח"ר ביחידות מיוחדות בארצות הברית", מספר גם איציק מרדכי, 34 שנים אחרי. “חזרתי ארצה והייתי בתרגיל. כשהייתה הפסקה, חזרתי הביתה לנוח. אז העירו אותי ואמרו לי שיש השתלטות על אוטובוס בקו 300. קיבלתי פקודה מהרמטכ"ל שאני מפקד כוח ההשתלטות. הימ"מ היה פרוס מסביב, ואני החלטתי לא להוציא את אנשיו מהעמדות שלהם והוריתי לאנשי סיירת מטכ"ל, שהיו בדיוק בחפיפה בין שי אביטל לעמר בר־לב, לפרוץ,והדרישה של הרמטכ"ל הייתה לגמור את הסיפור לפני אור ראשון".

למקום הגיע אז גם שר הביטחון דאז משה ארנס. “כשהודיעו לי שחטפו את אוטובוס קו 300, מיהרתי להגיע אליו", הוא מספר. “כשר הביטחון, נראה היה לי שעלי להיות במקום כשהכוח שלנו חדר פנימה והשתלט על האוטובוס".

“פרצתי עם הכוחות לתוך האוטובוס, שבו נהרגו שני מחבלים והחיילת אירית פורטוגז ז"ל, שבמשך שנים הייתי בקשר עם המשפחה שלה", מספר מרדכי. “בתוך האוטובוס נתתי פקודה של ‘חדל ירי!’ שני המחבלים שהיו בחיים הרימו את הידיים, ורק היה צריך להשתלט עליהם פיזית. תוך כדי ההשתלטות הם חטפו קצת מכות. לפני שהורדנו אותם למטה ראיתי ליד הדלת האחורית מטען חומר נפץ עם חוטים ורימון. במילים אחרות, זה היה יכול להיות מטען ממולכד".

איציק מרדכי. צילום: חן גלילי

“בדיעבד התברר שהמחבלים לא היו חמושים", אומר בר־לב. “היו ברשותם רק סכינים, דברים כאלה. אנחנו חשבנו שהם חמושים, כולל חגורות נפץ. אחד ממפקדי הצוותים הצעירים הגיע למחבלים ושאל את שי אביטל אם להרוג את המחבל או לא. שי אמר בהחלטת מפקד בעשירית שנייה: ‘אל תהרוג אותו, תנטרל אותו’. אותו מפקד צוות נתן מכות עם קת הרובה למחבל שהיה אחד מהשניים שיצאו חיים. בסוף התברר ששי צדק. למעשה, המחבל לא היווה סכנה".

"לא שומר טינה"

מה שהתחיל אז בחטיפת נוסעי אוטובוס על ידי מחבלים ושחרורם בפעולה צבאית הפך לפרשת קו 300, שנמשכה שנתיים וחצי והובילה לחקירה ממושכת של אנשי השב"כ, שהרגו את שני המחבלים שנותרו בחיים לאחר תפיסתם ושיקרו בעדותם באשר לנסיבות המוות. במסגרת הפרשה התגלה כי ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, הורה לאהוד יתום, ראש אגף המבצעים בשב"כ דאז, להרוג את שני המחבלים, ויתום ואנשיו אכן הכו את המחבלים עד למותם. הפרשה הביאה למשבר חמור בשב"כ ולפרישת ראש השב"כ ובכירים נוספים.

“את אחד המחבלים הורידו אנשי השב"כ ואת השני הורדתי אני עם מפקד 504", חוזר מרדכי להשתלשלות האירועים. “התרחקנו כמה עשרות מטרים. התחיל תחקיר. מהשב"כ שאלו כל מיני שאלות כמו מאיזה ארגון הם. אותי עניינו אותי רק שני דברים: אם אכן הם היו רק ארבעה מחבלים, כי חלילה לו היה מחבל חמישי, זה היה נגמר באסון. אם אחד מהם היה מחובר לחומר נפץ או לרימון, זה היה עלול להיגמר בקטסטרופה. נתתי לאחד מהשניים עם הנשק שתי מכות על הכתף ואיימתי עליו שאם לא יאמר את האמת, זה יהיה סופו. הוא נשבע באללה שהם רק ארבעה ושהמטען לא ממולכד. הלכתי לשני והוא אמר אותו דבר. כל העניין נמשך פחות מדקה. אמרתי לשב"כ: ‘קחו אותם!’ קראתי לשר הביטחון ולרמטכ"ל לבוא איתי לאוטובוס, שיראו ששני מחבלים אכן נהרגו, וגם הראיתי להם את המטען.

“ראיתי איך שהורידו מהאוטובוס שני מחבלים חיים", מספר גם ארנס. “עזבתי את המקום בידיעה ששניהם בידינו, חיים".

“קבעתי תחקיר בשעה עשר באותו יום שישי כדי לשחזר את מה שהיה", מוסיף מרדכי. “מכאן התחיל להתגלגל כדור שלג, כשעלתה השאלה מי רצח את השניים שהורדו מהאוטובוס. לא הסתרתי שאחד מהם חטף ממני שתי מכות ועל השני איימתי בנשק".

“ביום ראשון קיבלתי את הפיקוד על סיירת מטכ"ל, והתחילו להסתובב ביחידה שמועות שראו שמתעללים בשני הפלסטינים", מספר בר־לב. “בינתיים כבר ידענו שהם מתו. ביקשתי מהסגן שלי לאסוף את כל העדויות. זה היה מזעזע מה שהתגלה בפניי. הייתה שם התעללות של שוטרים צבאיים, של חיילים לא מהיחידה שלנו, גם של אנשים בבגדים אזרחיים, כנראה אנשי שב"כ, שנתנו למחבלים מכות רצח. אלה לאט־לאט איבדו את ההכרה, והיה לי ברור שהם נהרגו מהמכות. לא ידעתי שהייתה הוראה של ראש השב"כ, אברהם שלום, להרוג אותם. שאלתי את עצמי: מה אני עושה עם המידע הזה, שממנו היה ברור שאיציק מרדכי לא הרג את המחבלים. את הדוח שלי שלחתי לשני אנשים: לרמטכ"ל משה וחצי ולקצח"ר איציק מרדכי, שהפתיע אותי בכך שהוא לא עשה עם זה כלום. הדוח שלי היה מספיק בשביל לזכות אותו לחלוטין".

“בוועדת החקירה בראשות פרקליט המדינה יונה בלטמן אמרתי לו שבכל מקרה הייתי נוהג כפי שנהגתי", מבהיר מרדכי. “אם כדי להשיג ממחבל מידע שעשוי למנוע פגיעה בחיי אדם, נתתי לו שתי מכות, כך היה עלי לנהוג. בסופו של דבר אנשי השב"כ הודו במעשה, ונשיא המדינה, חיים הרצוג, חנן אותם כדי שהם לא יואשמו בפלילים.

“זמן רב לאחר מכן זימן אותי אליו ראש הממשלה יצחק רבין ואמר לי כי ממשלת ישראל הסמיכה אותו להתנצל בפניי על העוול שנגרם לי", מוסיף מרדכי. “אמרתי לו שאין לי כוונה לנהל מלחמות יהודים. מבחינתי, הפרשייה נגמרה כפי שנגמרה. לא שמרתי טינה לאף אחד".

מה אתה אומר על כך שניסו לטפול עליך אשמה?

“נלחמתי על חפותי, כשברור שצריך היה להחמיא לי על הביצוע הכמעט מושלם של המבצע. אם לא כן, יכלו להאשים אותי ברצח. נגד זה נאבקתי עד שהאמת יצאה לאור, לאחר שלילדיי אמרו בבית הספר שאבא שלהם רוצח. ולא רק זאת; היכן שהרציתי בצה"ל, תמיד קם מישהו ואמר: אתה מטיף לערכים, אבל אתה רוצח. לזכותו של הרמטכ"ל משה וחצי ייאמר שעמד כסלע איתן לימיני".

מה המסקנה שלך מכל הסיפור?

“לא לוותר על האמת. אחרי פרשת קו 300 גם בשב"כ השתנו הערכים בצורה משמעותית. אפשר לשקר ולעשות תחבולות מול אויבים, אבל לא עושים דברים כאלה מול חברים לנשק בתוך המערכות הביטחוניות".

“אין ספק שאנשי השב"כ נהגו בניגוד לכל ערך מוסרי, צבאי ויהודי, שאנחנו מכירים ומחנכים לפיו", אומר גם בר־לב.

מה דעתך על ההשוואה לתיק אלאור אזריה?

“מה שקרה עם אלאור אזריה היה בדיוק הפוך, כשהציבור חשב אחרת מהמפקד במקום. זה מראה את השינוי שחל בציבור הישראלי ב־30 השנים האלה".

כמו זירת קרב

בהודעת צה"ל מיד לאחר האירוע נאמר ששני חוטפים נהרגו ושניים נתפסו בחיים, בעוד שבהודעות שניתנו מאוחר יותר נאמר שכל החוטפים נהרגו במהלך ההשתלטות. כשבועיים לאחר התקרית, ב־25 באפריל, פורסם על שער "העולם הזה" צילומה של ענת סרגוסטי, המציג את אחד החטופים כשהוא מוכה בידי איציק מרדכי. הייתה זו ההוכחה הראשונה שפורסמה לכך שהמחבל היה בחיים לאחר ההשתלטות. כעבור ארבעה ימים, ב־29 באפריל, פורסם ב"חדשות" תצלומו של אלכס ליבק, ובו נראה אחד החוטפים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס.

“הידיעה על אוטובוס קו 300 תפסה אותי בחמישי בערב בבחירות הפנימיות של העבודה ב’אהל שם’ בתל אביב", מספרת ענת סרגוסטי. “שמוליק רחמני, צלם ‘מעריב’ דאז, ואני, שמענו שחטפו אוטובוס בדרום ויצאנו לדרך ברכב שלי. הגענו דרומה מצומת דיר אל־בלח בעוד שכל התקשורת הייתה צפונה מהצומת, מה שנתן לנו יתרון.

ענת סרגוסטי

“צילמתי את האוטובוס מואר מרחוק, כי להתקרב לא נתנו, וכל הזמן ניסו להרחיק אותנו כמו במשחק של חתול ועכבר", מספר גם רחמני. “בסביבות ארבע לפנות בוקר שמענו צרור יריות. יצאנו מהרכב והתחלנו לרוץ. אז ראינו דמויות באות לקראתנו, כשזה נראה לי כהובלה של מחבל. חזרתי אחורה וצילמתי פריים אחד. צעקו עלי והמשכתי לרוץ הלאה".

מי באו מולכם?

“זה היה איציק מרדכי ועוד מישהו, שאחזו מחבל. את איציק מרדכי ראיתי עם אקדח ביד".

“כשהתאפשר לנו לרוץ לאוטובוס, תוך כדי ריצה צילמנו את איציק מרדכי מוביל את אחד החוטפים", משחזרת גם סרגוסטי. “בתמונה רואים את מרדכי רץ כשהוא מחזיק את אחד החוטפים וביד השנייה - אקדח, שאותו החזיק מהקנה ולא מהקת. לא ייחסנו חשיבות לזה כי מיהרנו לאוטובוס, שם היה חוטף מוטל הרוג על מושב הנהג וחוטף הרוג שני היה מוטל במושב האחורי. האוטובוס נראה כמו זירת קרב".

“בדרך חזרה לתל אביב שמענו את הודעת דובר צה"ל, ולפיה שניים מהחוטפים נהרגו תוך כדי ההשתלטות על האוטובוס, ושניים מתו בדרך לבית החולים", מספרת סרגוסטי. “ואילו אני זכרתי שראיתי אחד מהם חי. הבנתי שיש כאן סיפור. הגעתי למערכת בתל אביב לפתח את התמונות כדי לוודא שזה אכן קרה. איתן ישר הלכתי לבית של העורך שלנו, אורי אבנרי, שיידע שיש איזו בעיה. למחרת דיברתי עם שמוליק רחמני והוא אמר שלדעתו זה יזיק לפרסם את התמונות האלה".

“כשחזרתי לפתח את סרטי הצילום במערכת, בסביבות שמונה בבוקר, הצנזורה אישרה שהיו שני מחבלים חיים חוץ מהשניים שנהרגו באוטובוס", מספר גם רחמני. “רק לאחר מכן נודע שרוצצו את הגולגולות של השניים שיצאו חיים. כשאמרו לי אז שעורך ‘מעריב’ דאז שמואל שניצר שמע מראש הממשלה יצחק שמיר שכל המחבלים נהרגו, הגבתי בכך שאני אוחז צילום שלפיו אין צל של ספק שהיה מחבל חי. תפסתי שיש פה סיפור מארץ האגדות: חיסלו שני מחבלים חיים בשעה שלנו היו שני שבויים בלבנון. הבנתי שאם הצילום שלי יתפרסם, יהרגו אותם, וזה יהיה עלי. הגם שמשפטית הייתי מכוסה כשהיה לי אישור מוקדם מהצנזורה לפרסם, מצפונית לא הרגשתי עם זה טוב. בין האנשים שהתייעצתי איתם היה יוסי שריד השמאלן. ‘אם אתה יכול לעצור, עצור!’ אמר לי. עצרתי. לא תאמין אילו הצעות קיבלתי מעיתונים מחו"ל שהיו מוכנים לשלם רבבות דולרים תמורת התצלום. זה לא פיתה אותי".

“זאת הייתה פרשה מהסוערות בתולדות המדינה, שתפסה את מערכת הביטחון במערומיה", מסכמת סרגוסטי. “אני תוהה אם היום יכול לקרות סיפור כזה, כלומר האם העיתונות היום מספיק אמיצה וחזקה בשביל לעמוד על הרגליים האחוריות מול מערכת הביטחון. אני לא זוכרת שבשנים האחרונות נחשפה פרשייה כל כך מדממת, כשהביטחון הוא הפרה הכי קדושה שיש כאן".

34 שנים לפרשת קו 300: "אנשי השב"כ נהגו בניגוד לכל עיקרון מוסרי"

למרות שעברו לא מעט שנים, הדי פרשת קו 300 עדיין נשמעים, והם רלוונטיים מתמיד. המעורבים מספרים על הפרשה שהסעירה את המדינה וחשפה את מערכת הביטחון במערומיה