פרומה גלנט, אמו של השר יואב גלנט, נמלטה מהנאצים והעפילה לישראל יחד עם משפחתה מאירופה החבולה והמדממת של שנת 1947 באמצעות אוניית המעפילים אקסודוס שנעצרה על ידי הבריטים ומרבית פליטיה היהודים גורשו אל גרמניה הכבושה עד שעלתה לארץ והתגוררה בדירה רעועה ביפו.

"אני חושבת שלא הייתה לי ילדות, גדלתי מאוד מהר ונהייתי בוגרת. הילדים שלנו הפכו להיות הדבר הכי יקר שיש לי". מספרת פרומה: "כשפרצה המלחמה הייתי בת חמש, התגוררתי עם ההורים שלי ואחותי הצעירה בעיירה קטנה בפולין. בוקר אחד הלבישו אותנו והחביאו אותנו מתחת לעצים כי התחילה המלחמה. במשך כל היום היינו שוכבים על הרצפה ומתחבאים. אני זוכרת שיום אחד עבר מעלינו מטוס גרמני קטן שטס מאוד קרוב לקרקע וזרק פצצה שגרמה לפיצוץ בכל העיירה שלנו שעלתה בלהבות.

גיסתה של אמי, שגרה ליד הנהר, פתחה לנו את הדלת וכולנו רצנו אליה. רצנו על גוויות, על עצים, מסמרים כשהכל בוער, לא יכולתי להרגיש את הרגליים ואחזתי בשמלה של דודתי. רצנו כמה שיותר מהר למים. זו הייתה סיטואציה מחרידה שקשה לתאר את תחושותיה. נשארנו בביתה עד שהאש כובתה. כעבור יומיים אבי החליט שאנחנו לא נשארים בעיירה והתחלנו את מסע הבריחה לכיוון רוסיה. זה היה נורא, רצנו ביערות חודשים רבים, בכל מקום שהגענו אליו נדרשנו לחפש אוכל".



"היינו פליטים", מספרת פרומה: "קצין רוסי התיידד עם אבא שלי ודאג לנו. אבי היה מסגר מומחה וידע לתקן דברים ולבקש אוכל בתמורה. הגענו לסיביר, שם חצי שנה יש חושך וחצי שנה אור. בימים בהם היה אור אכלו אותנו יתושים בגודל של פרפרים, סבלנו מכך נורא. בלילות אבי היה מכניס אותי ואת אחותי לשק ומפזר עשן שיגרש את היתושים. כל פעם היינו בורחים למקום אחר כשמאחור נותרו משפחות שלמות, כל המשפחה של אמא שלי לא שרדה.

"לאבא שלי הייתה משפחה גדולה ונפש חיה לא נשארה. כשפרצה המלחמה נולד לי אח קטן שנפטר לאחר כמה חודשים כי לא היה מה לתת לו לאכול. התנאים שלנו היו קשים מאוד, הלחם שאכלנו היה קשה כמו לבנה, אמי הייתה מחלקת את הלחם לחצי וכל חצי לארבעה רבעים כדי שיהיה לכולנו מה לאכול. נדדנו כך במשך שנתיים לפחות. היינו רזים מאוד, כמו מקלות. אבי היה גיבור, הוא הציל את כולנו. רק כשנגמרה המלחמה החיילים שהגיעו מהחזית סיפרו שהרגו את היהודים, קראנו להם אנטישמים ולא האמנו להם".
 

"היינו האחרונים שעזבו את רוסיה והגענו לפולין", הוסיפה: "כולם חיפשו את הקרובים שלהם עד שהחלו להגיע המפלגות כדי לצרף אותנו לישראל". השר יואב גלנט המשיך את סיפורה: "הם הגיעו בסוף לצרפת והעפילו לארץ בספינת האקסודוס שנתפסה על ידי הבריטים וגורשו מחדש לגרמניה, נתקלו בשנית בזוועות של מחנות ההשמדה עד שהגיעו חזרה לארץ".
 

לסיום קראה פרומה לכל חלקי העם להתאחד: "מה שהיה היה, ההורים שלי סרבו לדבר על הנושא ולא פצחו פה. אני לא יכולה להבין את הדברים הנוראים שהיו בגרמניה. כיום אנחנו עם אחד וכעם עלינו להיות חזקים ולא לריב אחד עם השני, כולנו אותו העם".
 

השר גלנט סיפר על הקשר המיוחד עם עמו והתייחס למתיחות הביטחונית בגבול הצפוני של מדינת ישראל: "אמי ואני קשורים מאוד. החל מגיל 16 אני ואחותי רק איתה. עזרתי לפרנס את הבית לאחר מות אבי וחיינו בצמצום. אנחנו בקשר הדוק. כשמישהו מאיים על השמדתנו עלינו לקחת את זה ברצינות ולהפעיל את כל הצעדים שנדרשים כדי להגן על עצמנו".

"יש לנו מדינה חזקה וההגה בידיים בטוחות, יש לנו צבא שיודע להגן עלינו. אנחנו בתקופה רגישה ואסור לנו לזלזל באויבנו. אנחנו נערכים לכל סיטואציה ולא נאפשר לכל האויבים שלנו להתבסס בנשקם. האיראנים צריכים לשוב לאיראן ואסור לנו לאפשר להם להעביר דרך סוריה נשק לחיזבאללה ולהתבסס ברמת הגולן. הציבור יכול להיות רגוע שצבא הגנה לישראל שומר עליו ויאפשר לו לחגוג את יום העצמאות בשמחה ובביטחון".



עריכה: איתמר זיגלמן