אבי ולנטין בן ה–68 הוא סופר. לא מזמן הוציא את "פתאום, אחרי שלושים שנה". לפני שנה פרסם את "בסתר כנפיים", שזכה לשבחים. וכבר מסר להוצאה את כתב היד של ספרו הבא. אפשר לומר שהוא בעיצומו של אטרף כתיבה. מעטים זוכרים את שמו של האיש החייכן, שלפני 40 שנה היה אימת הפשע המאורגן בישראל. ולנטין, אז עיתונאי במדור הפלילים של עיתון "הארץ", פרסם את "רשימת ה–11", אותה כתבה שהוציאה לאור את שמותיהם של מי שנחשדו כמושכים בחוטים בצדה האפל של החברה הישראלית.

המסמך הסנסציוני גרר משפט דיבה מתוקשר שהסתיים אחרי עשר שנים בהפסדם של ולנטין ו"הארץ". הפסד שלמעשה סגר מאחוריו את דלת העיתונות.



"התחלתי לעבוד ב'הארץ' ב–1970, ארבעה חודשים לפני השחרור, וסיימתי בדיוק אחרי 20 שנה", הוא סיפר כששתינו קפה. "אבי ז"ל אמר: ‘אם לא היה לך אבא כמוני, לא היית משחק בעיתונות'. לספר לך למה באמת פרשתי? כי היה אפשר, כמו שמטפסים על האוורסט כי הוא שם. היה לי גב כלכלי, יכולתי להגיד שנמאס לי, שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. כיום אני מג'נגל. סיום המשפט רק שחרר אותי מהתלות וגרם לי להבין שלא אוכל יותר להיכנס באנשים. ומה תפקידו של עיתונאי? להיכנס. נגמר הכוח. העיתון נתן לי גב עד שלב מסוים, כשהפסקתי להיות יעיל מבחינתו".



עבודה משוגעת



ולנטין היה עיתונאי כמו בסרטי הפילם נואר. כל יום יורד לשטח, מחפש מקורות שיספקו סיפורים עסיסיים. סיקור עולם הפשע סידר לו היכרות עם בכירי העבריינים. "הייתי קשוח מבחוץ, אבל רך מבפנים", הוא מתאר את עצמו. "הייתה אז לוויה של יעקב'לה כהן, שהיה מוכר בתחום, אז הלכתי. אהרל'ה בכר כתב עלי בשעתו טור ב'ידיעות אחרונות': ‘מי שיש לו חצי קילו חמאה על הראש לא עומד בשמש'. לא אהבו את זה".



היום זה נחשב קשר נורמלי.
"אז הסתכלו בעין עקומה, אבל העולם התחלק מבחינתי לשניים: מקורות ואלה שלא. אלה שהיו מקורות, עשיתי להם הנחה. אם לא מוכרחים, לא כותבים עליהם. אהבתי את העולם הזה ועשיתי דברים משוגעים, עד שלא יכולתי יותר".



משוגעים כמו מה?
"האזנתי קבוע לסמויה, היחידה שעקבה אחרי אובייקטים. מכוניות אזרחיות, לבושים אזרחי. איזה עבריין פיתח לי ממסר שהיה מחובר קבוע לקשר שלהם והיה מפעיל טייפ כשהם היו משדרים. ידעתי אחרי מי עקבו ומתי. יום אחד עלה לשידור קצין המודיעין של היחידה והודיע שאצל נלסון, ככה כינו את החשוד, יש בבית 20 קילו הרואין. הוא מסר שם וכתובת. מה עושה הלא שפוי? עולה לאוטו ונוסע. דפקתי על הדלת, פתח בן אדם עם גלבייה לבנה ממשי שדיבר צרפתית וקצת אנגלית. שאלתי: ‘נכון שבבית שלך יש 20 קילו הרואין?'. הוא חייך ואמר: ‘תקשיב, אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה וגם לצלם אותי, אבל לא אדבר איתך יותר. אם לא תכתוב, אספר לך כל מה שאני יודע'. ברור שלא כתבתי".



השתלם?
"הבחור היה סוכן של היחידה ללוחמה בסמים האמריקאית שעבד בבלגיה. הסתבר שלבלגים היה רעיון. הם לא הצליחו אז לתפוס כנופיית סוחרי סמים, החליטו לנסוע למזרח, לקנות קילו הרואין ולנסות למכור בבלגיה לעבריינים וככה לתפוס אותם. נסעו למזרח, חזרו עם סחורה שהתבררה כדפוקה. מכרו להם הרבה אבקה ומעט הרואין. העבריינים לא אכלו את זה. נהיה חור בתקציב של משטרת בלגיה, אז מה עושים? שולחים מפקח זוטר לאמסטרדם למכור את זה ברחוב. משוגעים. תפסה אותם המשטרה ההולנדית, הייתה ועדת חקירה. הסוכן, שהיה יהודי, הרגיש לחוץ וטס לארץ. הציע למשטרת ישראל את עזרתו. קצין הסמים הארצי, שקראו לו אז קולקה, הפעיל אותו ולא ידעו בתל אביב שמופעל בגזרתם סוכן. הבחור הפיץ שמועה שהוא מחזיק הרואין כדי למשוך את הציפורים. ומי בא? אני".



נאמנות עד הסוף



במשך שנתיים עבד ולנטין על סדרת כתבות על הפשע המאורגן בישראל. בין אלה שעזרו לו היו שני ח"כים צעירים ולוחמניים, יוסי שריד ואהוד אולמרט, שמאז הספיק לעבור צד. "אני עדיין מחזיק מאולמרט חבר שלי", ולנטין אומר. "אני מהדור הישן, ששומר על נאמנות, ולא הייתי איתו בקשר משנת 2000. אלה היו יותר יחסים של קח ותן. כשהייתי צריך, אולמרט העיד בשבילי בבית המשפט".

שריד ואולמרט. צילומים: יעקב סער, לע"מ, שמואל רחמני

עבדת שנתיים על איסוף חומר. עשית חתיכת תחקיר.
"הייתה לי סבלנות. בשלב מסוים אתה מאמץ את דמות החוקר. אתה רוצה להמשיך לאגור ושוכח שצריך לפרסם. ישבתי בחדר עם רן כסלו, עיתונאי ‘הארץ' הראשון שכתב על הפשע המאורגן. הוא אמר: ‘משוגע, תפרסם כבר'".



רשימת ה–11, שפורסמה ב–1977, אפילו לא הייתה הראשונה בין הכתבות שוולנטין פרסם בסדרה. היא הופיעה אומנם כידיעה בעמוד הראשון, אבל באמצע השבוע ולא בפריים–טיים. "פיתחתי קשרים עם מישהו ביחידה המרכזית של המשטרה", הוא מספר. "בניתי אותו ובניתי עד שבסוף הוא מסר לי את מסמך ה–11".



ידעת שמסמך כזה קיים אצל המשטרה?



"ידעתי שיש ניירות. אותו מקור היה כבר מחוץ למשטרה, הוא בא ליחידה המרכזית לבקר את מחלק הערכה במדור המודיעין שתפקידו להעריך ידיעות מודיעיניות ולהחליט אם כדאי לפעול על פיהן. הוא סיפר לחבריו עלי ואמר שעל שולחנו עדיין נמצא מסמך ה–11, שלא נעשה בו שימוש. הייתה אז החלטה של כל המחלק להדליף לי, ולכן זה הרבה יותר חמור ממישהו אחד שמדליף. זה משהו שלא סיפרתי עד היום: זו בעצם הייתה התארגנות פנימית למסור לי את האינפורמציה, כדי שאעשה איתה משהו. קבעתי להיפגש איתו ליד גן העיר בתל אביב, היכן שהיה אז גן החיות. הוא בא מולי מכיוון רחוב יהושע בן נון, ואני באתי מאבן גבירול, עברנו אחד ליד השני. הוא מסר לי גליל ביד והמשיך, כמו בסרט ריגול.



"זה הופיע כידיעה בעמוד הראשון וישר התפוצץ. בשבוע הראשון היו בדרך אלי חמש תביעות דיבה. עו"ד שלמה ליבליך, שייצג אותי, הצליח לשכנע את רובם לרדת מהאיום, אבל נשארה תביעה אחת של בצלאל מזרחי".



המיוחד ברשימת ה–11 הוא שלא כל מי שהוזכר בה היה מוכר לקורא העיתונים. אומנם היו שם שמות ידועים כמו רחמים אהרוני וטוביה אושרי, אבל גם מסעדן כמו רפי שאולי, או בצלאל מזרחי, שנחשב למלונאי מצליח וחבר של קליברים מפורסמים.



"הרשימה היא לא הומוגנית, אבל הפרינציפ שלה היה נכון", ולנטין משוכנע. "יש עקרונות שלפיהם אתה מזהה פשע מאורגן, שבגדול זה נטרול מוסדות השלטון. למשל תיק רצח: חיסלת את העד המרכזי, נטרלת את האפשרות שייעשה צדק בהליך שיפוטי. אותו דבר כאשר אתה מגיע למצב שבו מס הכנסה לא יפעל. אתה מנטרל אותו, זה פשע מאורגן. מה שקרה אז הוא שהמשטרה נטרלה את עצמה. ברגע שהביאו את הרשימה למפקד היחידה המרכזית, אמר שהוא לא רוצה להתעסק עם כאלה גדולים. למה הדליפו את המסמך? כדי שאעשה משהו".



הלבן של הבר



בקיץ, מיד אחרי הפרסום, הגיש איש העסקים בצלאל מזרחי תביעת דיבה נגד ולנטין ועיתון "הארץ", משום שהמשטרה סירבה לאשר שאכן מסמך כזה קיים. "היה לי מקור, לא רשמי, עורך דין צמרת", ולנטין מספר. "הוא הסביר לי למה מזרחי כן הגיש תביעה והאחרים נמנעו. החבורה הזו לא ידעה כמה מאמרים יש לי בסדרה. אמרו שם, בואו נבחר את הכי פחות מלוכלך כדי להגיש נגד ‘הארץ' תביעה ובכך נעצור פרסום כתבות נוספות. הוחלט שנגד מזרחי יהיה הכי קשה להוכיח שהוא איש פשע מאורגן".



את ולנטין והעיתון ייצג עו"ד ליבליך, שהתמחה בתביעות לשון הרע. את מזרחי עו"ד רם כספי, מהפרקליטים הבכירים במדינה. עשר שנים נמשך המשפט, שנגרר גם לבית המשפט העליון. "כל מה שידעתי, ליבליך לימד אותי", מספר ולנטין. "הוא היה האדם הכי יסודי בעולם. חילק את נושא הפשע המאורגן להיקף גדול, היקף קטן, והמטרה שהייתה בצלאל מזרחי. היה לו תיק לכל אחד מהמעגלים, ערימות של חומרים שכל יומיים היינו עוברים עליהן והוא היה שואל: ‘בדקת את זה? ואת זה?'. נפגשים בבוקר במשרד ואחר הצהריים אצלו בבית".



תיק של עשור.
"לגלות לך סוד? ליבליך חיכה שההרכב בבית המשפט העליון ישתנה. היה לו דין ודברים עם נשיא העליון בתיק קודם, והוא חשש שבערעור יהיה לנו סיכוי קטן להצליח. הוא עשה בעיות לגבי מי יצלם את הפרוטוקול. הוא בטח מסתכל עלי עכשיו מגן עדן וצוחק. היה ויכוח מי יצלם וישלם את החשבון של 7,000 עמודי פרוטוקול ומסמכים. זה נמשך בגלל שליבליך רצה שזה יימשך".



ולנטין גילה שקשה יהיה לו להוכיח את אמינות המסמך, במיוחד כשאנשים הפנו לו עורף, לא רצו להעיד. עד היום הוא כועס על אותו איש משטרה שהדליף את המסמך, אבל כשהיה צריך אותו בבית המשפט סירב להגיע - ולא רק הוא.



"בין הדפים הייתה ידיעה מודיעינית על עבריין שמכר למזרחי יהלומים גנובים, נתפס, ישב בבית הסוהר, ובצלאל שילם לאשתו את המשכורת בזמן שהיה כלוא, כדי שלא יעיד נגדו", ולנטין משחזר. "הגעתי אליו עם מכשיר הקלטה. ישבתי איתו ועם אשתו והם שפכו חופשי. אני זוכר משפט אחד שאשתו אמרה: ‘בפנַי הכל קרה'. רציתי שתעיד בבית המשפט. יום לפני היא הזמינה אותי לבית קפה בבת ים, בשעת בוקר מוקדמת. העסק עדיין היה סגור, הכיסאות היו הפוכים. רק אנחנו בפנים. שם היא אמרה: ‘סלח לי, אבוא מחר לבית המשפט ואגיד ששיקרתי לך, אבל תדע שאמרתי את האמת. אני פשוט לא מסוגלת להעיד, כי אני גרה בשכונה'. הבנתי שהפסדתי במשפט".



זו העדות היחידה שהייתה לך?
"היה צוות מודיעין מיוחד שחקר את הפשע המאורגן. על הצוות פיקד מפקח חיים בולקינד, עד הגנה מספר אחת. הוא היה במשימה ברחוב יהודה המכבי בתל אביב. שם, בבית קפה קטן, ישבו מזרחי, רחמים אהרוני וטוביה אושרי. הוא היה עם צלם שהתמקם על הגג, והם קלטו שיחה על הלבן המשובח שיצא במכולה. דיברו על עסקת הרואין. הגשנו את המידע לבית משפט, עבודה של שבועות. השופטת שאלה: ‘נו, ו..?'. המפקח סיפר שהם ביקשו אישור להאזין לבצלאל באותו יום, אבל לא קיבלו אותו. השופטת כתבה בפסק הדין: ‘כיוון שהעסקה לא הושלמה, לא הוכח שהייתה עסקת סמים'".



אף על פי שדיברו על לבן.
"הסבירו שהבר בביתו של רחמים אהרוני היה צבוע בלבן והצבע התפוצץ, לכן זה הצדיק את האמירה שהלבן, שיצא לאחרונה, הוא משובח. מבין? הצבע הלבן של הבר".



שירת הברבור



ולנטין נזכר שהייתה לו אפשרות נוספת לצאת מהתסבוכת המשפטית. "היה עבריין שהיו לי איתו שבע פגישות בכלא אשקלון", הוא מספר. "ידע משהו מאוד גדול ורציתי שיעיד. נפגשתי איתו, מחופש בפאה נוכרית, חליפה, עניבה, מכשיר הקלטה על הגוף. בשלב מסוים הוא הסכים, אבל היו לו תנאים. רצה מיליון דולר, שמאסרו יקוצר, שיוציאו אותו מהארץ, ימכרו את רכושו ויעבירו את הכסף לחו"ל. באתי נסער לליבליך, אמרתי שיש התפתחות. דיברנו על זה בהליכה ברחוב, כדי שלא תהיה אפשרות להאזין. הוא ניגש לטלפון ציבורי וטלפן לעמוס שוקן, סיפר את התנאים, כמו עד מדינה. שוקן ביקש יום לחשוב ולמחרת אמר שבסדר, רק שלצערי העבריין נסוג. אמר שזיהו אותו בכלא, איימו עליו והוא לא רוצה להשתתף. מהבחינה הזו אני גאה בעיתון שהלך איתי".



התאכזבת מכך שהמשטרה לא עמדה לצדך?
"בטח, היא הייתה יכולה להציל אותי ולא רצתה. תשמע את הלוגיקה, אם אני מוכיח שיש פשע מאורגן, זאת אומרת שהם התרשלו בעבודתם, אז למה שאזכה? להפך, הם העסיקו ניצב משנה שהופיע כל יום בבית משפט ודאג שלא יתגלו סודות שעשויים להזיק. מדי יום היה מופיע במדים כמו קומיסר".



עד כמה ההפסד במשפט פגע בך?



"הוציא לי את הרוח מהמפרשים, דחף אותי לעזוב את התחום. תבין, טוביה אושרי ורחמים אהרוני היו בחורים שקטים, והמשפט שלי חשף אותם. הם נהיו גיבורי תרבות. הייתי צריך לסקר אותם והרגשתי במקום מסוים שאני מתקרב יותר מדי לאש. ביקשתי לעבור לתפקיד אחר בעיתון. שוקן הזקן (גרשום - א"ל) אמר: ‘אתה הכתב מספר אחת לענייני משטרה ואתה רוצה שאסכים שתהיה משהו אחר?'. הוציא אותי לחופשה ללא תשלום עד שאסכים לחזור. בסוף הציע לי להיות כתב לענייני בית משפט. אמרתי בסדר. הייתי בתפקיד תשעה חודשים, עברתי למוסף השבועי, הייתי עורך. שירת הברבור".

רשימת ה-11. צילומים: דניאל זאורשטרום, שמואל רחמני, שולי פרסטר, 24 פלוס, נאור רהב, שלומי בוצ'צ'ו, מוטי קמחי



עיתונות היא לא סם?
"בתחילת שנות ה–80 רון מיברג שלח אותי לכתוב כתבה למגזין ‘מוניטין' על עסקי בשר החזיר בשוק הכרמל. הסתובבתי בשוק, ברחוב כמעט ריק מאנשים, רק ליד שולחן קטן ישבה חבורת צעירים עם כוסות קפה וסיגריות מרלבורו. אחד אמר לשני: ‘מה זה מנאייקים מסתובבים בשכונה שלנו?'. אז הבנתי שלא אוכל לעשות את העבודה כמו פעם. חשוף מדי, מוכר מדי. הבנתי שזה נגמר".



צלקת מאוחרת



פשע הוא לא הנושא המרכזי היום בספריו של ולנטין כמו המשפחה, הוריו המנוחים ובטח אחיו מולי (משה) ז"ל שנהרג ב–1974 בתאונת צלילה במהלך השירות הצבאי בחיל הים.



"יש תרגולת בצלילה שבמקרה חירום נושמים מאותה פייה. אחי הוציא את הפייה שלו, נתן לבחור שצלל איתו והוא לא החזיר אותה בזמן", מספר ולנטין. "לא יודע מי זה. חיפשתי אותו באינטרנט ולא מצאתי. לכעוס עליו זה יותר פשוט מלסלוח, אז אני עדיין כועס".



הייתם קרובים?
"היה פספוס מסוים. הוא צעיר ממני בחמש שנים וכשיצאתי מהבית, גם הוא יצא. לא הספקנו לדבר הרבה. זה משהו בלתי פתור. הייתי באותן שנים מורעל על הצבא. קצין קשר מוצלח. פתאום אתה נתקל בחוסר אחריות כזה שעושה לך גועל נפש מהמערכת.



"הורי היו בבית מלון כשאחי טבע בנמל חיפה בלילה שבין חמישי לשישי. באו להודיע בשישי בבוקר. ואני, שכבר הייתי משוחרר מהשירות, אמרתי שהם אינם וכדאי שניסע להודיע להם. נסענו במונית עם המודיע הצבאי ובדרך זיהיתי את מכוניתו של מפקד חיל הים. ביקשתי מהנהג לסמן לו לעצור, אולי יספר משהו על נסיבות המוות. הוא עצר בצד, ירדתי, הצדעתי ואמרתי: ‘המפקד, הבוקר הודיעו שאחי נהרג באימון צלילה, אולי תוכל לתת יותר פרטים?'. הוא הסתכל עלי ושאל: ‘בשביל זה עצרת אותי?'. הצדעתי והלכתי. זה היה בנימין תלם".



כעסת על חוסר הרגישות?
"סיפרתי את המקרה לזאב שיף. רציתי לפרסם את זה בעיתון אחרי סיום השבעה. שיף אמר: ‘חכה'. עדכן שהוא עומד להיפגש עם מפקד החיל בתרגיל בשארם, ידברו, ואם התשובה לא תמצא חן, שאכתוב מה שאני רוצה. הוא חזר מהאימון וסיפר שמפקד חיל הים רוצה להתנצל ויצלצל לקבוע פגישה. התקשרה המזכירה ואמרה: ‘המפקד מסכים לפגוש אותך'. אמרתי: ‘אני לא רציתי להיפגש, אולי הוא זה שרוצה'. קבעה פגישה. הוא חיכה לי במשרדו עם תוצאות חקירת מצ"ח, חמישה עמודים מודפסים. החלקים הרלוונטיים נחתכו בסכין והוצאו. הוא נתן לי לקרוא ולא ידעתי מה הוא רוצה, כי עיקרי הדברים לא הופיעו. הדוח המלא נמצא היום ברשותי".



עד כמה הטרגדיה השפיעה על חייך?
"זו צלקת שהשפיעה, בדרכים משונות, שנים אחרי. בשנת 2000 היינו בהריון עם בתי הבכורה, ועד שנולדו לי ילדים לא ידעתי מה זו טראומה. רק כשהם נולדו התחברתי לצער של הורי. קודם, עד גיל 50, הייתי צעיר ומשוחרר, לא היו לי חרדות. עשיתי דברים משוגעים".



חשבון המים



בספרו האחרון, "פתאום, אחרי שלושים שנה" (הוצאת מטר), הוא מספר על מפגש דמיוני של הגיבור מרמת השרון עם הוריו המנוחים, מתאר מקרה שקרה לו. טוב, לא בדיוק. "כיוון שיש נכסים שעדיין רשומים על שם הורי, אז חשבון המים הוא על שמם. עשו את ההקשר ושלחו אותו אלי", הוא אומר. "טלפנתי לתאגיד המים לשאול מה העניין וצחקתי עם המוקדנית. אמרתי לה: ‘תחזירו לי את הדירה, או שתחזירו את הורי'. היא צחקה וכשסגרתי את הטלפון השתעשעתי עם המחשבה".



אתה מדמיין פגישה עם הוריך?
"אבי נפטר מהתקף לב בגיל 60. אמי גם סבלה מהלב וסגרה מדף כשהיא בת 69. היום יש לי הבנה אחרת מאשר הייתה בגיל צעיר. יש רצון לפגוש אותם, לא בשביל לסגור פרק. מסקרן לדבר איתם כשיש לי תובנות אחרות על החיים".



את ספריו הראשונים ולנטין פרסם עוד בשנות ה–80. מ–1999 ועד 2017 הוא סבל ממעצור. שנים ארוכות שבהן היה תקוע. וגם כששלח חומר להוצאות הספרים, הן לא מיהרו לחזור עם תשובה.



"מכיוון שהייתי מנוסה בכישלונות, שלחתי כתב יד בשם בדוי, אמרתי אולי זה יעזור", הוא צוחק. "קראתי לעצמי אביתר לוין. לא שמעתי מההוצאה, ואחרי שנתיים צלצל בחור ושאל: ‘אפשר לדבר עם אביתר?'. כבר לא זכרתי את סיפור הכיסוי, אבל הייתי נחמד לשם שינוי. אמרתי: ‘עם אביתר אתה לא יכול לדבר, אבל אולי תשוחח עם אבי'. אמר: ‘לא, אני רוצה את אביתר'. פתאום נפל האסימון, פרצתי בצחוק והוא לא הבין. אני חושב שהוא אפילו נעלב. סיפרתי לו שלפני שנתיים מסרתי כתב יד תחת השם אביתר לוין, אבל זה אני, אבי ולנטין".



הסופר אומר שטוב לו בפוזיציה הנוכחית, עושה בדיוק את מה שהוא אוהב, חי רחוק מאור הזרקורים. "במשך שנים, אחרי המשפט, עוד היו מפרסמים כתבות, ‘לאן נעלם אבי ולנטין?'", הוא מספר. "בחרתי להיעלם".



נשארת בקשר עם מישהו מהעולם ההוא?
"לפני שנתיים עבריין אחד צלצל ואמר: ‘אני בן 70 וזה לא גיל לשים מסיכה ולשדוד בנקים'. ביקש לכתוב איתי את ספר זיכרונותיו. אמרתי לו שהוא פספס את המועד, כי כשרציתי שיעיד בשבילי, הוא לא היה שם. עכשיו? שיחפש אותי".