אפשר לא להצביע עבור יאיר לפיד, אפשר לחשוב עליו - כפי שעושים רבים - גם לא מעט דברים לא מחמיאים: שהוא יהיר, שהוא תואם ביבי, שהוא שתול של נוני מוזס, שהוא אשכנזי מצפון תל אביב, וכל אותם דברים שאם יש לכם פרופיל פייסבוק בטח כבר קראתם עליהם.
מצד שני, גם מי שלא מתכוון להצביע עבור לפיד יתקשה שלא לחבב אותו. לכאורה מדובר בתקלה, הרי מי רוצה ראש ממשלה “חביב"? מצד שני, אחרי ראש ממשלה מכהן שמי שלא מצביע עבורו פשוט לא מסוגל לשאתו, יש בנעימות של לפיד, זו שאותה הוא כל כך משתדל להסוות מתחת למעטה רצינות יתר, משהו כמעט חתרני: כבר שכחנו שראש ממשלה (בפוטנציה, כמובן) יכול להיות גם בן אדם נעים יותר.
היו זמנים שבהם לפיד סימן את הקונצנזוס. ליתר דיוק, לפיד היה הקונצנזוס. מה שאביו טומי ז"ל הגדיר כ"ישראלי בעיני". השנים חלפו ומי שהיה המאמי הלאומי נכנס לחיים הפוליטיים, אמר כמה דברים - לא הרבה - אבל מספיק דברים שזרו מלח על פצעים פתוחים בחברה הישראלית, ומספיק דברים שגרמו לכמה מהאנשים שהיו תולים טורים שלו על המקרר לתלוש אותם בזעם. אחרי נסיקה מטאורית בבחירות 2013 ונפילה כואבת ב–2015, אפשר לומר שלפיד של היום הוא חידה: הסקרים ממקמים את יש עתיד שלו בקרבה מספקת לליכוד כדי ליצור מתח, אבל דווקא בשבועות האחרונים שבהם היה נדמה שהוא יכול לנגוס את הנגיסה המכרעת בפער - על רקע הכיוון שהחלו לתפוס חקירות ראש הממשלה - גילה לפיד שהוא חוטף בסקרים. לא מתרסק, אבל גם לא מצליח להפוך למספר אחת.
“נחישות היא לא דבר אסתטי", אומר לנו לפיד בפגישה אינטימית שנערכת במקום שבו נדמה כי הוא נמצא רוב הזמן כשהוא לא בשטח - מטה המפלגה בתל אביב. “להגיד שאני רוצה להיות ראש ממשלה, להגיד שאנחנו נלחמים בשביל לנצח? אנשים מתורבתים לא אמורים לדבר כל כך בנחישות, אבל זה המצב הנפשי שלנו".
מי שזוכר את לפיד עוד מהקריירה הראשונה שלו כעיתונאי, כסופר, כשחקן ופה ושם גם כמתאגרף, מתקשה אולי לקבל את הדמות הרצינית החנוטה בעניבה. ייאמר לזכותו שמהמניירות הבימתיות שאימץ בעבר הוא נפטר לגמרי: המחוות הגדולות עם הידיים שמתחככות זו בזו, הטיית הראש הצדה, הצחוק המבויש שבמהלכו היה משפיל את מבטו - אינם עוד. שפת הגוף שלו השתנתה מהקצה אל הקצה. השאלה היא כמה השתנה האיש שמתחת לחליפה, ומה פתאום חליפה לאיש שהפך את הטי–שירט השחורה לפריט חובה בארונו של כל גבר שבילה בחייו יותר מחמש דקות בחדר הכושר. “אנשים רוצים לראות ראש ממשלה, ואני מבין את זה, לא אפסיד מצביע על זה, וכבר נוח לי ככה", הוא מסביר.
שפויים וענייניים
קוראים קבועים של “המוסף" זוכרים בוודאי את הפעם הקודמת שבה יצאנו לדרכים, אל הליכודיאדה באילת. המילייה שלנו (עד כמה שדבר כזה קיים) הזדעק. אבל אם קל להבין מדוע ברנז'ה תל אביבית, חילונית, שמאלנית, מסתייגת באופן הכי סטריאוטיפי מהליכודיאדה, את האמוציות השליליות שלפיד מעורר דווקא בקרב מי שהיו אמורים לכאורה להיות ה"בייס" שלו, קשה יותר להבין. אפילו אנשים שמייחלים לנפילתו של נתניהו עיקמו את האף כשאמרנו שאנחנו בדרך לפגוש את לפיד.
“יש זעם ברשת שאי אפשר לאכול אותו, כמעט מלחמה דתית: יש את הדת של ‘רק ביבי' והדת של ‘רק לא ביבי'. אני לא שייך לאף אחת מהדתות, אלא אומר מה טוב למדינת ישראל".
מה טוב למדינת ישראל?
“לא טוב שאדם יהיה כל כך הרבה זמן בשלטון, כי יש השחתה של סביבתו, של המדינה, של מה זה שלטון. מדינות חפצות חיים עושות את המעבר הזה שמגביל כהונה לשתי קדנציות. משום שנתניהו מכהן כבר יותר, זה נתפס אנטי לביבי, אבל מצד שני ההצעה לא מלאה בדם רע. אנחנו מנסים להיות שפויים וענייניים".
ואולי זו הסיבה שאתה חוטף את המכות הכי חזקות דווקא ממי שנתפס כבסיס התמיכה שלך כשיצאת לדרך?
“לגיטימי שהם כועסים עלי. היום הפתרון לכל ויכוח הוא להפוך את הצד השני ללא לגיטימי, וזה אסון ערכי. בפוליטיקה נהוג לשנוא לא את מי שעומד מולך אלא את מי שעומד לידך. מפלגת מרכז, בהגדרה, לוקחת מכולם, אז לא פלא שהם כועסים. כשנכנסנו ב–2013, עבר זמן עד שהבנו שכולם חושבים שלקחנו מהם מנדטים. אני אומר: זה לא שלהם. הם רוצים את הקולות שלהם בחזרה? לא יקרה".
בגלל זה “הארץ" וליאור שליין שוחטים אותך על בסיס שבועי?
שר החוץ שלכם
כשיצאת לדרך, הכיוון שלך היה מאוד ברור: מעמד הביניים של תל אביב ובנותיה. איך אתה רואה את החיבור שלך לקהל רחב יותר?
“כשאתה אומר מעמד הביניים הישראלי, אז מלבד אנשים שנמצאים ממש בתוך עוני, זה מושג שמכיל כמעט את כולם. ברמה הנפשית, הרגשית, אני איש שמאוד נוח לו עם בני אדם: אני אוהב להתחבק, להתנשק, אני אוהב לדבר ולא מפריע לי שעומדים קרוב".
כבר היה עדיף שתלך למרכז הליכוד...
“יש לי ויכוח עם הליכודניקים. אני אומר להם כל הזמן שיש עתיד היא מה שהליכוד היה פעם. לא ברמה האידיאולוגית אלא ברמה האישית. בציון 40 שנה למהפך, ערכו אירוע בבית מורשת בגין, ולמרבה עצביו של ראש הממשלה, הנואם המרכזי השני היה אני. מיד אמרתי: ‘תשמעו, אני עומד פה בראש מפלגה לאומית–ליברלית שבא לברך מפלגה לאומית–ליברלית אחרת ביום חגה. גם ברמות האלה, וגם ברמות הפוליטיקה שנוגעת, כן - יש עתיד היא מפלגה עתירת חיבוקים.
“היה לי לא מזמן כנס בדימונה, ומאיר כהן סיפר שהליכודניקים התערבו איתו שלא יגיעו מאה איש. באו 600. באיזשהו שלב אמנון לנקרי, שהיה ראש סניף הליכוד בדימונה כל חייו, עלה לבמה ואמר: ‘שלום, אני מנצל את ההזדמנות להודיע שאני עובר ליש עתיד'. נעים לנו שם.
“ערכנו הקרנה של ‘סאלח, פה זה ארץ ישראל' לפעילים שלנו, שרובם באו מהפריפריה. הדימויים של מפלגה מתל אביב הם לא רלוונטיים: פנינה תמנו–שטה שעלתה מאתיופיה או מאיר שגדל במעברה בירוחם או קארין אלהרר, ועליזה משכונת הבוכרים, הם התל אביבים?".
מתנגדיך טוענים שאי אפשר לסמוך עליך כאופוזיציה, שאתה עובד בשביל להיות ראש ממשלה, ושאתה בקושי מופיע במליאה. השר כחלון אף מכנה אותך “שר החוץ מטעם עצמו". גם התבטאויות שלפיהן אתם לא שוללים קואליציה עם נתניהו לא ממש תרמו לדימוי.
“קודם כל אני מקבל את זה. מה שקורה במשרד החוץ הוא שאין שר חוץ ואין שר הסברה, והתפקיד הזה מחולק בין כמה אנשים שלא יודעים מימינם ומשמאלם. ואגב, אם אתה עובד בלהיות אופוזיציה, אתה תישאר אופוזיציה, אני עובד בלהיות אלטרנטיבה. אם אתה חושב שהממשלה עושה דבר נכון, לך עם זה. אני לא אוהב להיות נגד סתם, כשאין סיבה. בירכתי את נתניהו על הכוונה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים לפני חברי המפלגה שלו. למה? כי זה דבר נכון. יש מספיק דברים שהוא עושה לא נכון כדי שאוכל לצאת נגדו בקמפיין. זה מצב נפשי מובהק: ההחלטה היא אם אתה רוצה להיות אופוזיציה או אלטרנטיבה - ואני רוצה להיות אלטרנטיבה".
אני מושחת?
חטפת הרבה על נושא מילצ'ן. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו, נקרא לו אמסלם, ניסה לרמוז שאתה “מושחת כמו ביבי".
הופתעת כשאמרו שאתה עד מרכזי?
ופתאום עלתה גם סוגיית השירות הצבאי.
“נתניהו היה בצבא לפני יותר מ–50 שנה, ואני הייתי בצבא לפני יותר מ–30 שנה. הוא היה חייל טוב ואני מעריך את זה. אני לא הייתי קרבי כי יש לי אסתמה. והאמת, שיצחקו עלי כמה שהם רוצים, זה לא מפריע לי. אני רק חושב שצריך לדבר בכבוד כלפי כל מי ששירת, כולל שירות לאומי - מי שלא יכול מסיבות כאלה או אחרות להתגייס והחליט להתנדב. הדיבור הזה שלא מכבד את מי שהלך ושירת את מולדתו בצורה הטובה ביותר שהוא יכול, הוא רע".
אתה מסוגל להזדהות עם נתניהו קצת? בכל זאת, הוא עובר תקופה לא קלה.
“היה יותר קל להזדהות איתו אילולא נגרם נזק. אני לא שמח מזה. אני מכיר אותו הרבה זמן ורואה שקרה לו משהו לא טוב בשנתיים–שלוש האחרונות: כבר לא אכפת לו משום דבר מלבד מעצמו. אולי קשה להאשים אותו נוכח הנסיבות, אבל זה לא דבר טוב שיש לך ראש ממשלה שלא אכפת לו משום דבר חוץ מעצמו. אני לא יודע אם אני מגיע למקומות של אמפתיה אישית: אני בטוח שזה לא נעים, אבל הוא גורם נזק חמור. כשראש ממשלה כותב בפייסבוק ‘אל תסמכו על המשטרה', ‘אל תסמכו על בתי המשפט', ולעתים גם ‘אל תסמכו על צה"ל', זה בעייתי. להגיד שרשויות החוק מנסות לגרום לעדי מדינה לשקר זה נורא מסוכן. זה מערער את כל היסודות שאנחנו חיים עליהם. זה מכעיס אותי, מכיוון שאכפת לי מהמדינה הזאת, אני לוקח אותה באופן אישי. זו גם מגרעה וגם מעלה, אני מניח".
בגלל זה אתה לא שולל את האופציה לשבת בממשלה שלו.
“לא. אם יפסיד הוא לא יישאר. לא אתעסק בספקולציות, אבל גם לא אתעסק בפסילות וחרמות. זה דבר רע. אפילו כשהגשתי את חוק הקלון, אמרתי שהחוקים הם לא רטרואקטיביים וזה לא חוק נגד אריה דרעי, לצורך העניין. זה חוק בעד ניקיון המערכת. בכל מקרה, אם יהיה כתב אישום, לא אשב עם ראש ממשלת ישראל שהוא גם נאשם".
אפרופו החקירות, נשמע שכל פרשייה שצצה מוסיפה מנדט לנתניהו, בעוד האופוזיציה רק נחלשת.
“לא בטוח שזה יהיה כך בחיים האמיתיים. אני מבין לגמרי את הסיפור הזה של אנשים שמתכנסים מסביב לאדם שמרגיש שהוא מותקף. הוא גם מוכר את הסיפור הזה שהוא מותקף. הסיפור הכי חזק הוא על דוד וגוליית, וביבי עושה דבר מעניין. הוא אומר אני גם גוליית וגם דוד בו–זמנית - ומצליח. אבל בסוף גם הקהל שלו מורכב מאנשים שומרי חוק".
אולי ביבי מצליח כי הוא נתפס כמי שנלחם? הוא בשלטון יותר מכל ראש ממשלה לפניו וכל עוד ינהל את המלחמה בשרידי האליטות הישנות - מערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת, אפילו הקצונה הבכירה בצה"ל, מוקדי הכוח של פעם - ייתפס גם כמנהיג האופוזיציה.
אתה חושב שתצליח לשנות את התפיסה הרווחת שלפיה ראש ממשלה שצריך להתמודד עם איראן ואבו מאזן צריך להיות גנרל ולא כתב של “במחנה"?
“בשנתיים האחרונות יש עתיד מובילה בסקרים או נמצאת במקום השני. העם הזה שכולם מדברים בשמו הוא עסק מורכב. כולל זה שהוא מבין שאין שום בעיה לטפל גם בנושא האיראני. אם טראמפ יכול להיות המפקד העליון של הצבא הגדול בעולם, הכל אפשרי. היו פה שרי ביטחון וראשי ממשלה שלא היו גנרלים. מישה ארנס הוא בעיני שר הביטחון הכי טוב שהיה פה. בסוף אתה צריך להביא נבחרת טובה וצריך לדעת לעבוד איתה, לקבל החלטות. יש עתיד היא גוף שבו כולם יודעים מה הם עושים ועובדים למען מטרה משותפת. את זה אני יודע לארגן".
הבחירות היו באוויר ודווקא תמכת בהן, אף על פי שהסקרים לא היו בעדך.
“רציתי מאוד בחירות. תפקידה של אופוזיציה הוא לרצות בחירות. הרעיון שהיה אפשר ללכת לבחירות והאופוזיציה טרפדה את זה הוא הזוי. אני לא יודע להודות בתבוסה עוד לפני שהתחיל הקרב".
זאת הפעם הראשונה שאתם מתמודדים כמפלגה שיש לה סיכוי לשלטון. ב–2013 הייתם הפתעה, וב–2015 ניסיתם לשקם את ההריסות.
“אני מסכים. זה משהו בהתבגרות שלנו כמפלגה. הפקנו לקחים מ–2013 ו–2015. הבנו בדרך הקשה שאם רוצים לעשות שינוי אמיתי, אתה לא יכול שזה יהיה בידיים של מישהו אחר. לקחנו את המשרדים הכי קשים בכוונה. לקחתי את האוצר בידיעה שיש משבר כלכלי. גרמן לקחה את הבריאות בידיעה שיש משבר. ומאיר לקח את הרווחה, ושי את החינוך. אבל אם אין לך ראש ממשלה שעומד מאחורי התהליכים, לא יקרה כלום. לנו לא היה - וזה לא יקרה שוב. אני רוצה להוביל מדינה ממקום טוב יותר ולעומתי פחות".
לעומתי פחות?
“יש תפיסה של המדינה כמריבה: אנחנו חיים בתוך סכסוך פנימי מתמשך ואלים. ישראל לאורך השנים הייתה כל מיני דברים: היו פה שילומים בשנות ה–50, וב–81' זרקו עגבניות על פרס. הייתה אלימות, אבל לא ארסיות ורשעות כתפיסה פוליטית. זה שילוב של הרשתות החברתיות, של הבעיות של נתניהו ושל משהו שקרה לנו שהוא לא טוב. צריך לתקן את זה מעמדה של שלטון, ולפיכך אנחנו הולכים לשלטון, לתוך זה התבגרנו. זה כנראה לא היה נכון לפני ארבע שנים וזה נכון היום. הדבר הכי מרכזי הוא שנפלנו וקמנו. אחרי כל הדברים שעברה יש עתיד, עוד אומרים לי: ‘מה, אתה תהיה ראש ממשלה?'. אני עונה: ‘סליחה, לי יש הרבה יותר ניסיון ממה שהיה לנתניהו כשהוא רק נבחר לראשות הממשלה'. אבל זו לא כל התשובה. התשובה הנכונה היא שכנראה היינו צריכים פעם אחת להתרסק: ב–2015 היינו עם 11 מנדטים וכולם עמדו מסביב לגופה. כשהתרוממנו, התחלתי להאמין שננצח".
הגופה ההיא לא הייתה רק של יש עתיד אלא בעיקר שלך.
“גם שלי. ואז ראו איך אנחנו בעבודה קשה מרימים בחזרה את עצמנו. היום אנחנו בעמדה הרבה יותר טובה ממה שהיינו ב–2013. אפשר להעריך מישהו שיודע ליפול ולקום, מה גם שקמנו יותר צנועים. הבנו שצניעות פה הכרחית".
יש לא מעט ביקורת על כך שאין פריימריז ביש עתיד.
“יש מנגנון נהדר שאנחנו בודקים די הרבה זמן, רק שצריך להיות בשלטון כדי ליישם אותו. זה קיים בדנמרק, בנורווגיה ובמקומות אחרים. אתה נכנס לקלפי ומצביע באופן ממוחשב לרשימה, והמצביעים הם אלה שמדרגים את הרשימה שבעדה הצביעו. למשל נפתחים בפניך שמות כל המועמדים מטעמה - ואתה בוחר לא רק בה אלא גם בהם. זו בעיני דרך נעימה ונקייה שלא מאפשרות לקבוצות כוח להשתלט, כמו שקרה בליכוד. אני לא טוען שהוועדה המסדרת היא פתרון טוב, אלא שהיא פתרון הרבה יותר טוב מפריימריז. פריימריז הם השחתה גמורה של הפוליטיקה הישראלית: קארין אלהרר, פנינה תמנו–שטה ועפר שלח לא היו נכנסים לכנסת עם פריימריז".
לא שפוי לרצות להיות ראש ממשלה במדינת ישראל.
“אומרים שאושר זה ניצול המיומנויות שלך ברמה הכי גדולה למען מטרה גדולה ממך. ואם זה האושר, אז אני מאושר. אז זה לא לא–שפוי בעיני, זה אולי קצת אקסטרים".
ובכל זאת, לפעמים בסוף יום שבו חטפת מהתקשורת ופתאום איזה סקר לא מחמיא, אתה לא מצטער על הרגע?
פאודה בקריית אונו
גם המפגש עם תושבי קריית אונו - שאליה אנחנו ממשיכים כדי לראות את לפיד בשטח, הוא לא ממש כיף גדול. אם פעם הופעה של לפיד הסלב הייתה חוויה, הרי שהאיש עושה כל שביכולתו כדי להיות רציני על גבול היבשושי. היה חסר לנו משהו מהמניירות של הפוליטיקאי המתחיל שהביא למפגשים עם הקהל והתקשורת את כל מה שלמד על משחק מול מצלמה. ממש כמו - אתם יודעים כבר מי.
רק שהערב לפיד לא חושש מנתניהו אלא מאל מקדסי. כן, אתם שומעים נכון: המפגש עם תושבי קריית אונו נערך כמעט במקביל לפרק הסיום של “פאודה". החשש של המארגנים הוא שסיום הסדרה יהיה פופולרי יותר ממי שנחשב פעם להצגה הטובה בעיר.
לפחות את המסתערבים של “פאודה" לפיד מנצח: האולם מלא במשהו כמו 400 אנשים. ואף על פי שהפתיחה מתעכבת בחצי שעה, אף אחד לא זז. להפך: מדי פעם עובר מישהו ומחפש כיסא פנוי שאליו ניתן להידחק.
על הבמה דגלי ישראל ודגלי יש עתיד. המראה ממלכתי, אבל לא מורם מעם: על דוכן בצד ניצבת כוס תה שמוחלפת בחדשה במהלך האירוע. איפה הימים שלמשקה בכוס של לפיד היה רק צבע של תה?
אם הבנו נכון, הכיוון של לפיד הוא להציג תוכנית סדורה - ולא להתחבב על מצביעים פוטנציאליים: הוא לא מתאמץ לכבוש את הקהל, אבל משתדל לענות לכל אחד באופן מעט רזה, כולל למפגין קבוע נגד מכירת נשק ישראלי לדרום סודן שנוהג להתפרץ לאסיפות המפלגה ולמחות בקול על כך שלפיד כשר אוצר לא עצר את המכירה. לפיד נוהג בו בכפפות של משי, מבקש שיביאו לו מים ושירחיקו אותו בעדינות, אף על פי שחלקים בקהל מאבדים את הסבלנות.
אגב הקהל: אולי זה מפני שמדובר בקריית אונו, אנחנו מביטים מסביב ולא רואים יותר מדי ליכודניקים. רוב האנשים כאן, גם אם ישתכנעו להצביע בעד לפיד (וממילא, רוב היושבים באולם נראים די משוכנעים), יערקו אליו משורות המחנה הציוני, ממרצ, אולי קצת מכחלון. לא זה הקהל שיפרוץ את גבולות הגוש - אותו גוש שלפיד כל כך לא רוצה להשתייך אליו.
מי שכן צריך אולי להתחיל להזיע הוא דווקא שר הביטחון אביגדור ליברמן. סליחה על התיוג של אנשים לפי מבטאם, אבל חלק מהמתנדבים נראים כאלה שהיו עשויים לבחור בו, אולי אף בחרו בו בעבר. כשחושבים על זה, זה הגיוני: שילוב של חילוניות עם מצע מדיני קשוח יחסית - שלפיד מקפיד לחזור עליו, כולל משפטים כמו “אני לא מאמין למילה שיוצאת מהפה של הפלסטינים" - מתאים להם. ועדיין קשה לנו לאפיין את הקהל של לפיד. לכן הלכנו למי שנחשב לאיש השטח של המפלגה, ח"כ מאיר כהן.
“הפריפריה עומדת בראש סדר העדיפויות שלנו. דימונה, נתיבות, קריית שמונה. 600 איש שמגיעים לדימונה זה לא מובן מאליו. חשוב לנו שיאיר יקבל כאן את הלגיטימציה", הוא אומר.
את התהיות שלנו מהיכן מגיעים יותר מצביעים פוטנציאליים ליש עתיד, אנחנו חולקים גם עם כהן.
האם דווקא בפריפריה יש ללפיד מצביעים שלא מתוך גוש המרכז–שמאל?
“קשה לנו יותר בקיבוצים", הוא אומר. “שם באופן סטטיסטי יש יותר שבטיות של מפלגת העבודה ומרצ. בדימונה, שהיא מאוד ליכודניקית, הגרעין הקשה שאומר ‘נמשיך בדרכו של בגין' מגיע ל–70%. בקיבוצים הגרעין של מפא"י נושק ל–99%. אבל כמו בתל אביב, גם בפריפריה - אנשים נמצאים בתוך דילמה, הם שואלים שאלות".
איך אתם עושים “שימור לקוחות" אחרי כל כנס? אנשים מבטיחים שיצביעו ובסוף חוזרים לבסיס האם.
“יש לנו 290 מתנדבים ששומרים איתם על קשר. העניין הוא לגעת באנשים, להראות שיש באמת רצון לשנות. יש תחושה בקהל שמה שלא יהיה - ביבי עדיין יישאר בשלטון. העבודה שלנו היא לשנות את התפיסה".
תנו לגולני לנצח
בשורה הראשונה של האולם יושב האלוף במילואים משה קפלינסקי. ללפיד יש נבחרת ביטחוניסטית די מרשימה, אבל היא זקוקה למפקד שאינו הוא. כצופים מהצד נדמה לנו שזה עקב אכילס של לפיד. הוא אולי צודק באמירתו שראש ממשלה לא חייב להיות איש צבא, אבל אם מסתכלים על מי שהצליחו לשבור את הסטטוס קוו ולעבות את המרכז גם במצביעי ימין, הרי שהם שניים: רבין וברק, מהרמטכ"לים הידועים ביותר, כל אחד בתורו מר ביטחון. נדמה שלפיד חייב גנרל מה–A–LIST כדי לנצח בבחירות בשובר שוויון.
הבעיה היא שאשכנזי אינו בכיס של לפיד. וכל עוד הוא יושב על הגדר, הספקולציות לגבי המחיר שלו רק מתרבות. ברגע שיקפוץ ממנה - ולא משנה באיזה צד ינחת - יתחילו לתהות כולם אם היה שווה ההון הפוליטי ששולם בעדו. גם לפיד יודע שכדי להביא את אשכנזי כמספר 2, תידרש לוליינות של ממש, הבטחה כי כל הקשור לביטחונה של ישראל יופקד בידיו.
האם חבירה כזאת תביא את לפיד אל כס ראש הממשלה, שש שנים אחרי שהודה בפזיזות (גם על פי משפטו שלו) שלשם הוא מכוון? בפוליטיקה הישראלית שבה אפילו שנה נדמית כנצח, קשה להמר. מה שבטוח הוא שניצחון של לפיד, היחיד שלפי הסקרים מתקרב לאזור החיוג של נתניהו, יכול להציב את מדינת ישראל במקום אחר, עם תחושה קלה של דז'ה וו: זה יכול להיות ממש שחר של יום חדש.
לפיד חושב שעושים לו עוול כשמציגים אותו כפרווה. הוא טוען שמאז ומעולם לא היה שמאל ושהיידישקייט שמלווה אותו בשנים האחרונות היה חלק ממנו מאז ומעולם. הוא כנראה צודק, אבל לעומת זאת קשה להבין מה גורם לו לשבת על הגדר בנושא מבקשי המקלט.
במהלך הימים שעברו בין המפגש עמו לפרסום הכתבה, הוצג מתווה הפליטים, קרס אל תוך עצמו, ולפיד לא שותק אבל גם לא אומר כלום. ממשיך למדוד מרחק בסרגל משני הקצוות וממקם את עצמו באמצע.
לא מעט תומכים של יש עתיד הציגו את המקרה כסימפטום לחוסר יכולתו של נתניהו לקבל החלטות. ברור שעבור לפיד שיוצג בתעמולת מתנגדיו כמי שעדיין לא כשיר להיות ראש ממשלה, הייתה זו הזדמנות פז להציג את נתניהו כהססן ונרפה, אבל אפילו הפיתוי הזה לא גרם לו לנקוט עמדה נחרצת. שוב יש רושם שיו"ר יש עתיד מעדיף להימנע מאמירות ברורות בנושאים מעוררי מחלוקת. לנו נותר רק לתהות אם מדובר בטקטיקה או בבעיה אמיתית.