מטע התפוחים של קיבוץ עין זיוון ממש נושק לגדר הגבול עם סוריה, עניין של מטרים ספורים. אלכס קודיש, שהמטע הוא חלק בלתי נפרד מחייו, לקח אותנו למעלה הרמפה שהצבא הקים, כדי שנרגיש את הצינה שמגיעה מהאיום האיראני ההולך ונבנה בקצב מדאיג. ימים של מטחי רקטות והפגזות של חיל האוויר. האמת היא שאת המראה המאיים של משמרות המהפכה תפס שקט פסטורלי במעבר הגבול קוניטרה. אלכס סיפר שלפעמים הוא אפילו מחליף נפנופי ידיים עם אנשי ארגון ג'בהת א–נוסרה, ששולטים במעבר. איראן? קטנה עליו.



“מי אלה האיראנים מול צה"ל?", הקיבוצניק חייך בזלזול מופגן. “אנחנו לא שאננים, אבל אחרי 40 שנות שקט אתה רואה דברים אחרת, אתה פרופורציונלי. אתה לא יכול להשוות אותנו לעוטף עזה, המצב שם פי אלף יותר קשה. מצד שני, הגבול פה הוא לא ניו זילנד. אבל הצבא עושה עבודה מדהימה. קורה משהו, הוא מיד מגיב והשקט חוזר וקוטפים תפוחים. היישוב שלנו חזק, מוכן לכל".



בית לא עוזבים



קודיש בן ה–57 צודק. השבת יתקיימו בקיבוץ עין זיוון חגיגות יום ההולדת ה–50 ליישוב, ששוכן על הגבול הסורי וחוץ מסמי טריילר הכל כבר עבר עליו. הפגזות במלחמת יום כיפור שנמשכו גם אחריה. איומי פינוי כשהשלום עם סוריה נראה באופק. משבר כלכלי עמוק שגרר הפרטה קורעת ואחריה עזיבה המונית. ולמרות הכל, הקיבוץ ממשיך לעמוד על רגליו.

קיבוץ עין זיוון, 1972. צילום: משה מילנר, לע"מ



“כשהיה פה מצב ביטחוני קשה, בתי התקשרה ואמרה: ‘קחי את הדברים ובואי אלי'", סיפרה יעל ארנון, מוותיקות היישוב. “עניתי שבחיים לא. איזה מקום יכול לספק את מה שיש לי כאן? עכשיו אחותי צלצלה: ‘האיראנים בפתח'. אמרתי לה: ‘גם הם לא יזיזו אותי'. טוב לי. אנשים שואלים אותי ואת בעלי בני כמה אנחנו. האוויר פה משמר. יש זמן גולן. משהו בתחושה, באנשים".



יעל ואודי ארנון הגיעו לעין זיוון בתחילת שנות ה–70 מקיבוץ רגבים שליד חדרה. היה אז נהוג שקיבוצים ותיקים יחסית נותנים כתף לקיבוצים בהקמה, והם בחרו לעבור עם תינוקת קטנה לשנה של עזרה. השנה הזו נמשכה ונמשכה. את הצירים בהריון השני קיבלה יעל ב–1974 במקלט מחניק, שאליו חזרה גם אחרי הלידה בעקבות הפגזות מהצד הסורי.



“חייתי במשך חודשיים במקלט עם עוד שתי אמהות שבדיוק ילדו וכל בית התינוקות", היא נזכרת. “באו בעקבות המצב עיתונאים מצרפת, ומכיוון שאני דוברת צרפתית ביקשו לראיין אותי. יצאתי מהמקלט כמו הווייטנאמים שהסתתרו במלחמה מתחת לאדמה. פתאום ראיתי אור שמש. הדודים בצרפת ראו את הכתבה ומיד התקשרו להורי, שאלו אם הם יודעים מה קורה עם בתם. לא סיפרנו איפה אנחנו נמצאים".



אל עין זיוון התחילו להגיע בשנות ה–70 גרעיני נח"ל כדי לחזק את יישובי הגבול ובמטרה לבנות שם את ביתם. חבר'ה צעירים ונמרצים, רובם עירוניים שביקשו להחליף את הבלוקים האפרוריים בשדות הפתוחים. אלכס קודיש היה בלגניסט שהגיע מנתניה, והיו רבים כמוהו. חבר'ה מלאי רצון טוב, אבל חסרי ידע מינימלי בניהול. “חברים עם מוטיבציה שקיבלו החלטות מי יהיה רכז המשק ומי הגזבר", משחזר אודי ארנון, מוותיקי הקיבוץ. “נפלנו אז על האינפלציה הגדולה. היו כמה החלטות הזויות, והמשק נכנס לסחרור, שלא הייתה לנו אפשרות להיחלץ ממנו. המוסדות של היישוב ידעו להזרים כסף, אבל לא הדרכה. הם התמקדו בחינוך ופחות בכלכלה ותעשייה, לכן הרבה קיבוצים צעירים נכנסו לברוך".



במשך שנים חברי עין זיוון התפרנסו לא רק מחקלאות. מפעל “זיווניות" ייצר בזמנו את השקפקפים, אותם סנדלים שבהם היינו נכנסים לים סוף כדי להתגונן מקיפודי ים. “הצרה נוצרה משום שהמפעל נכנס לחובות. היינו מעבר לקו הירוק ובוטלו הזמנות", אלכס מסביר. “החוב המשיך לגדול אחרי שהקמנו בריכה מפוארת. אתה יודע איך זה: פריפריה, אי אפשר לחיות קצת? ב–1990 תפסנו את עצמנו עם חוב של 340 מיליון שקל על בריכה ומפעל. ריביות שלא שילמנו במשך עשר שנים".



אלה היו ימים לא קלים לקיבוץ. המצב הכלכלי גרם לחברים להרהר אם בחרו נכון כשעברו לגור ליד הגבול. חלק החליטו לעזוב, ביניהם סיגל ורונן גלבוע. “הקיבוץ השיתופי כבר לא התאים לנו כתפיסה", סיגל מסבירה. “הגעתי לנקודה שאני צריכה להחליט על אורח חיי ואיך אני מנהלת את עצמי ומשפחתי. כל העולם היום הולך ליותר עצמאות ופחות לסוציאליזם. אחרי הצבא, כשחזרנו מהטיול בחו"ל, המסלול הטבעי היה לימודים. ואני מזכירה שבקיבוץ של פעם זה לא היה מובן מאליו. הרי יש ועדת השכלה שתדון בבקשה ובכלל לא בטוח שצריך תואר שני. כל הסיטואציה היא שמול הרצון להתפתח עמד הקולקטיב והיו לעתים ניגודים. על הרקע הזה עזבנו".



רצו לזרוק אותנו



בקיבוץ של תחילת שנות ה–90 שררה אווירה קשה. חובות גדולים שהלכו וצמחו, אי־ודאות, והשאלה אם להמשיך בדרכי הקיבוץ הישן או להביט אל העתיד ובדרך לפרוץ את המחסום האידיאולוגי עם תהליך הפרטה קיצוני. מנהלת הקהילה, קרן שמעונוביץ', שעברה עם משפחתה לקיבוץ לפני חמש שנים, הזהירה אותי מראש שכיום שיחה על ההפרטה שהייתה בעין זיוון קשה לחברים אפילו יותר מהימים שבהם פונה היישוב במלחמת יום הכיפורים. גם מזכיר הקיבוץ, תומר בן משה, שעבר לעין זיוון ב–2008, מדבר על ההפרטה כאילו חווה אותה בעצמו, אף על פי שבוצעה הרבה לפני כן.



“גם ביציאת מצרים לא הייתי ואני יכול לספר מה היה שם", הוא צחק. “1992 היא שנה שאסור להגיד את שמה. עד עכשיו אני מרגיש ריקושטים, רואה איך אנשים מתייחסים, איך הם מגיבים לסיפורים, וכמה אמוציות הנושא מעלה. במשך שנים שרר נתק עם התנועה הקיבוצית, כי היה כעס עלינו. רצו לזרוק את עיון זיוון מהתנועה, אבל בגלל קשיים טכניים זה לא יצא אל הפועל".



זו לא הייתה עוד הפרטה. עין זיוון וקיבוץ בית אורן היו הראשונים שעברו את התהליך שפירק את הקיבוץ הישן. “פעם פגשתי את מוקי צור מקיבוץ עין גב, שהיה תקופה ממושכת בחוד התנועה הקיבוצית. שאל מהיכן אני, וכשעניתי עין זיוון, ראית ישר שזה שם קוד. אלה היו שני קיבוצים חצופים שעברו את הגבול. התנועה הקיבוצית הייתה בלחץ, כי הבינה שלא רק קיבוץ אחד ייצא מהמעגל. אתה פותח פתח והמחסום הפסיכולוגי נשבר. התנועה הפעילה מכבש לחצים, עם הבטחות וערבויות, אבל אנשים פה הבינו שזה הדבר היחיד שיציל אותם".



אודי, מהוותיקים, זוכר היטב את הימים. “חברתית, הקיבוץ היה כלום", הוא מספר. “הייתה עצירה מוחלטת של התנהלות כיישוב וקהילה. בתנועה הקיבוצית זימנו אותנו לישיבות ואז קמו שני חבר'ה שלנו, שמו עליהם ז'קט ועניבה, התיישבו באולפן של הערוץ הראשון ואמרו לראשי התנועה: ‘לא תאיימו עלינו, אנחנו ממשיכים'". יעל, אשתו של אודי, חייכה כששחזרה ביקורי עסקנים ואסיפות חירום. “איימו שלא ייתכן שבקיבוץ תהיה הפרטה ולא יהיה חדר אוכל וחברים יקבלו שכר דיפרנציאלי. ארבעה חודשים אחרי כן יצאתי עם עוד חבר'ה לקיבוצים אחרים והסברנו איך ביצענו את ההפרטה. זו הייתה שריפה בשדה קוצים. כל אחד ביצע את ההפרטה בדרך שהתאימה לו".

קיבוץ עין זיוון, 1975. צילום: אסף קוטין



היו לא מעט חברים שלא השלימו עם הרעיון ובחרו לעזוב את עין זיוון. עד היום חלק גדול מהנשארים לא מזכיר את שם הנוטשים. “בחיים לא שמעתם אותי מלכלך עליהם, רצונם כבודם, אבל הם שפנים", אלכס קודיש לא התאפק. “אלה שעזבו היו מקימי הקיבוץ, ולא הייתה להם בעיה לעזוב את הספינה הטובעת. מי שניהל את העזיבה היה מי שהכניס לי לראש שצריך לטפח מטעים, לרסס אותם. הוא נעלם ומת לחזור היום. זיבי. הרי מי עזבו? בני גרעין שהגיעו מסודרים מתל אביב, שכונת אפקה. אני מדבר על חבר'ה שהוריהם סידרו אותם עם דירה וירושה. אני באתי מנתניה. נשארנו בקיבוץ קבוצה של חברים שאין להם לא לימודים ולא כסף, אלא רק חקלאות. פלאחים".



יעל הוסיפה: “לעין זיוון היה חשוב להבהיר לנשארים: ‘אנחנו לא רוצים שתהיו פה כי אין לכם ברירה. לא רוצים אנשים שמפחדים כי אין להם לאן ללכת. מי שיעזוב יקבל את מלוא דמי העזיבה'. אנחנו בין הקיבוצים הבודדים שנתנו ביום העזיבה את הצ'ק במלואו. הרבה קיבוצים הודיעו לעוזבים: ‘כשיהיה, נתחשבן'. אנחנו הבהרנו: ‘רוצים בעין זיוון אנשים שמעוניינים לחיות כאן'".



נשארנו לבד



אם זה לא הספיק, באותם ימים ממשלת ישראל גיששה לגבי אפשרות להסכם שלום עם סוריה. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, מנהיג מחנה השמאל, שאליו הקיבוץ השתייך, הוביל מהלך שדיבר על החזרת הגולן תמורת חתימת חוזה היסטורי. “היה מאבק בגולן בין הצפון לדרום", מספרת יעל ארנון. “הקיבוצניקים, ביניהם אנחנו, היינו בעד. אמרנו שעם כל הכאב ומה שבנינו, לא נשכב על הכביש כאשר מדובר בשלום. הלכנו לבדוק מקומות חלופיים, כי היה ברור שאם נעזוב, נעשה את זה כקיבוץ. לא נטענו עצים כי אמרנו שממילא לא נקטוף את הפרי. לא שכנענו את הילדים להישאר כי ממילא אנחנו עוזבים. משבר של אי־ודאות. היום שתי הבנות הגדולות שלי לא גרות בעין זיוון. אומרות שאם היו יכולות, היו עוזבות הכל וחוזרות. מאוד עצוב. היום לא אחזיר פירור, עלה אחד. אני יודעת שאין עם מי לעשות שלום ושמחה שלא החזרנו, כי המצב היה הרבה יותר גרוע. אבל אז הייתה תקופה של אופוריה".



היו ימים שבהם בקיבוץ נשארו 55 חברים בלבד ולא היה ביקוש. חוב עצום ישב על הגרון, אבל אלכס וחבורתו התעקשו להתמודד איתו. “אמרתי שאנחנו לא נשארים עם החוב", הוא מספר. “משקים אחרים במשבר החזירו 100–200 אלף בשנה, אנחנו החזרנו מיליון וחצי שקל בגלל האידיוט שיושב מולך. והדבר הכי גדול - חברים שחסכו לקופות גמל, גרוש לגרוש, נתנו הכל במתנה כדי להחזיר את החוב. אין דבר כזה בהיסטוריה. לימים הגיע לפה ראש מועצה, אלי מלכה, שצעק עלי: ‘אתה מטורף'. הודיע שיעזור לסגור את החוב. אמרתי לו: ‘יאללה, תציל אותנו'. עיקר החוב היה לבנק הפועלים, אז ישבנו עם הגברת אריסון עד שיצא עשן לבן. מאותו יום החיים שלנו נהיו דבש".



אלכס משוכנע שההפרטה הצילה את עין זיוון: “פעם היה אלכס אחד במטע ואחרי היו 13 אלכסים. פתאום כולם הפכו את המטע למפעל חייהם. במשך 20 שנה הייתי הפראייר היחיד, ומאז ההפרטה כולם הבינו שאין יותר לא לבוא לעבודה או ללכת לבתי הילדים ולשרוף שם שעות. מי שלא בא, רושמים לו יום חופש". גם אחרי שבעין זיוון החלו את תהליך ההפרטה, אנשים לא מיהרו להצטרף לקיבוץ. תומר, מזכיר הקיבוץ, ואשתו עברו לשם, כאמור, בתחילת 2008. אף על פי שהיו זוג צעיר, ללא ילדים, קיבלו בית בן שלושה חדרי שינה.



לאט–לאט התחילו לבוא אחרים, אפילו חברים שעזבו ניסו לחזור. “אחרי עשור במרכז קיבלנו טלפון מאלכס שיש איזו עבודה ואולי כדאי שנשקול חזרה", מספרת סיגל גלבוע. “חשבנו לעצמנו: ‘לחזור לחור הזה?'. אמרנו שננסה. זוכרת שאנשים שגרתי לידם בעיר היו בטוחים שכנראה קרה לנו משהו. משבר כלכלי או זוגי". סיגל עצרה לפתע, ההתרגשות השתלטה עליה. לפני ארבע שנים בעלה רונן נפטר באופן פתאומי לאחר שלקה בלבו. “אני רוצה לחזק את המקום האנושי הזה", היא אמרה. “ברמה האישית חוויתי חיבוק מדהים של הקהילה. וכשאני אומרת קהילה, אני מדברת על כולם. זה יישוב שיודע לחבק בשמחה ובצער וכל אחד שגר פה חווה את זה. לפעמים אני מודה שיש בחיבוק חסרונות, אבל מי שהעמיד אותי ואת הילדים על הרגליים היה הקהילה. זה החוב שלי לעין זיוון".



עשינו עסק



בחודש מאי 2018, 50 שנה אחרי הקמתו, הקיבוץ נמצא במצב אחר. עדיין יישוב קטן, קצת פחות ממאה חברים, אבל החקלאות משגשגת והתיירות מתפתחת. אלכס אומר שהם אומנם לא בעשירייה הפותחת, אבל בטח במרכז הטבלה. עדיין החקלאות נמצאת במקום הראשון בהכנסות. תפוחים, נקטרינות, דובדבנים. המיקום הגבוה מעניק ברבים מחודשי השנה מזג אוויר אירופי, שמסייע ליבול. עכשיו בודקים אפשרות להכניס גידולים נדירים כמו אוכמניות ואפילו פטריות כמהין. כשמסתובבים בקיבוץ מבחינים בסימני ההפרטה והמודרניזציה. נתקלים ביקב מרשים, בחנות של שוקולטייר ובפיצרייה, מונחים שהאבות המייסדים לא חשבו עליהם. 

“היה לי חלום לפתוח עסק", מספרת יעל, מוותיקות היישוב. “אני יוצרת בטקסטיל ובמשך שנים זו לא הייתה אופציה, כי עבדתי בסוכנות היהודית ואחר כך במועצה. לא העזתי. לפני מספר שנים החלטתי שאני יוצאת לגמלאות ומפנה את עצמי להגשמת החלום. לפני חצי שנה ניגשתי לתומר, מזכיר הקיבוץ, וביקשתי לפתוח עסק בעין זיוון. הוא התלבט, אמר ‘בעוד שנתיים'. עניתי שאין לי שנתיים, אני רוצה עכשיו. הוא נתן לי מקום שאי אפשר היה לבקש טוב ממנו. קניתי בקתת עץ ובחג בשבועות אני חונכת את המקום". תומר הנהן: “זה אחד הסימנים שיצאנו מהמשבר. הגענו למצב שאנשים חזרו להתלונן. הרי כשאתה מיואש אתה אפילו לא מתלונן. והכי משמעותי, אנשים חזרו לחלום".



איך לדעתכם קיבוצים נתפסים היום בחברה הישראלית?
יעל: “אם יש שם רע, זה בגלל צרות עין. חיי הקיבוץ והשותפות היו רלוונטיים לתקופה ההיא. התעשתנו, הבנו שאין צורך יותר בבתי ילדים, כי ההורים לא גרים באוהל והזאבים לא יכולים לטרוף את הילדים. הקיבוץ הוא אורגן שחי את התקופה. הוא שורד, ובעיני זה מדהים. אז כל מי שרוצה להתלונן, שיתלונן. תמיד תהיה צרות עין".



אודי, בעלה, ביקש לענות: “תראה את השיח שנמצא היום ברשתות החברתיות. פתח פייסבוק אחרי פרסום על הצתות חקלאיות, תקרא את התגובות. ‘שיישרף לכם, גנבתם מהמדינה, מספיק שתיתם לנו'. שיח מגעיל ורדוד. אז איך התחושה להיות קיבוצניק? איומה, מכיוון שכל הזמן מספרים שיש לי אחות בתל ברוך - ואין לי. מעולם לא לקחתי דבר. אחרי המשבר הגדול מדינת ישראל תמכה בתנועה הקיבוצית בצורה בלתי רגילה".



יעל התפרצה: “והיא לא תמכה בקריית שמונה, בטבריה? אני רוצה לראות מישהו שפותח את הפה על עין זיוון. נראה אם הוא היה בא לחיות בפריפריה של הפריפריה והיה שורד. אני מרגישה שאני מגשימה את מה שעשו לפני הרבה שנים החלוצים שהקימו את הקיבוצים. אני שלמה לגמרי עם החיים שלנו, הולכת בראש זקוף. לא מעניין אותי מה שאומרים".



אודי: “מהיום הראשון המדינה תמכה, אני מכיר לה תודה, אבל אף אחד לא זוכר שקיבוצים שהפכו לחזקים, כמו גליל ים או שפיים, במשך שנים חיו בביצות ולא היה להם דבר. ההתייחסות היום היא לנדל"ן שלהם. ומה שעולה בשיח הוא חוסר ידיעה מובהק של היסטוריית ההתיישבות הקיבוצית. התנועה הזו תרמה המון". 



תומר המזכיר התערב: “תפקיד הקיבוצים השתנה מקום המדינה. אז הוא היה יותר של בנייה, הגנה, מאוד מיליטנטי. התפקיד היום אחר ולדעתי הרבה יותר ציוני וקשה, כי הוא פחות מובן מאליו. פעם היית צריך לשמור על חייך, בטח אחרי השואה. היום תפקיד הקיבוצים קריטי למדינה בגלל החקלאות והיצרנות. אם כל הקיבוצים יעברו למפעלי הייטק, איבדנו את הזהות. קיבוץ שבו החקלאות והערך ההתיישבותי לא באים לידי ביטוי בעסקיו חוטא למשימה, שהיא חיזוקה של ישראל".



הפלנגות הרסו הכל



בימים אלה “יישוב גבול" הוא הגדרה שמתאימה בול לעין זיוון. עם כל החיוכים וההכנות לחגיגות ה–50, שלכבודן הזמינו את כל מי שחי בעבר בקיבוץ, הרבה תלוי במתיחות הנבנית מצדה השני של הגדר, שרק האיראנים לא יתהפכו ויקלקלו את המסיבה.



“יש תמונה סוריאליסטית, אנחנו משחקים עם הנכדים בחוץ על הדשא ואתה יודע שלא רחוק מכאן נהרגים אלפי אנשים", אודי החזיר אותנו למציאות במכה. “תמיד חששנו שבגלל הקרבה לגבול מצבנו יכול להשתנות. כשהם רבים ביניהם זה קורה, אבל יום אחד הם יכולים להסתובב ולריב איתנו. צריך לזכור שברצועת עזה הם התעוררו בוקר אחד לתוהו ובוהו. אני זוכר שבשנות ה–70, כשהיו הפגזות קשות על הגולן והצבא רצה לפנות את מעט היישובים שהיו, הודענו: ‘תשכחו מזה, זה הבית שלנו, אנחנו שומרים על הגבול'". קרן, מנהלת הקהילה, מיהרה להוסיף: “מבחינה רגשית יותר קשה לנו לשמוע את ההפגזות בסוריה. אנחנו יודעים שיש ילדים ונשים חפים מפשע שנהרגים. זה יותר קשה מהחשש והחרדה לקיום שלנו. אנחנו לא מרגישים מאוימים".



הייתה תקופה שבה עין זיוון פתח את חאן האירוח שלו לילדים סורים שנפצעו באורח קל ופונו לשטח ישראל. “בחסות הלילה הם הוצאו משם ואירחנו אותם ביחד עם החבר'ה מהצבא", אלכס מספר. “זה מעשה אנושי. אין מדינת אויב כשמדובר בילדים קטנים. הגבול הזה היה עד לפני כמה שנים פתוח, העבירו לסוריה תפוחים. הפלנגות הרסו הכל, אבל אל תדאג, עוד יבואו ימים טובים".



עין זיוון פועל עכשיו על אוטומט, כולם מכירים את התקופות הלחוצות. כדי שהחברים לא יקבלו הזנה יומיומית מהתקשורת המלחיצה, כל בוקר, לפני ההסעות לבתי הספר, מוציאים שם עדכון ביטחוני. עדכון נוסף מגיע לקראת ערב. תומר וצוות החירום היישובי חילקו בשבוע שעבר גזרות, בדקו שכולם מוכנים. יום אחרי מטח הרקטות האיראני ספרו כמה תלמידים הגיעו ללימודים, מדד יעיל לבדיקת הלחץ. היו מרוצים שם משום שרק אחד נעדר, וגם זה בגלל מחלה.



הלכתי לחפש דרמה ברמת הגולן ומצאתי אחת אישית. כשאלכס לקח אותי לראות את מעבר הגבול הסורי, נשמעה בשדה הקוצים, ממש לידי, לחישה מאיימת. מבט הצדה גילה נחש צפע מוכן לקרב חייו. הייתי שמח לספר שהנחש חוסל במכת קרטה אמיצה, אבל האמת היא שהעירוני שבחבורה נמלט בריצה מהירה לרכב, כשהוא חיוור כסיד.  למחרת התקשרתי לקרן, לשאול לשלומם אחרי עוד לילה מתוח. היא אמרה בקולה הרגוע: “אאכזב אותך. אני לא מספקת את הסחורה. במלוא הכנות, אני לא בן אדם לחוץ ומרגישה פה מוגנת. סף הלחץ בסביבה אומנם עלה, את זה אי אפשר להסתיר, אבל המצב בשליטה. לדעתי, הצפע שפגשת היה הרבה יותר מפחיד". זהו, אם לא עוד סיפור מיתולוגי בתולדות הקיבוץ, על האיום האיראני והימים הקשים, שיהיה עטוף ומוכן לחגיגות ה–60, לפחות סיפור מצחיק על עיתונאי שנתקל בנחש מקומי.