בימים אלה, כשרוב הצוותים בבתי הספר העל־יסודיים עסוקים בארגון ובהפקת הטיולים השנתיים, ובמיוחד לאחר אסון נחל צפית באפריל האחרון, צפה ועולה שוב שאלת האחריות של צוותי ההוראה לאסונות ולתאונות המתרחשים בטיולים הללו. בימים האחרונים פתחו מנהלי בתי ספר בארץ עצומה הקוראת למשרד החינוך שלא להטיל את האחריות המקצועית והמשפטית לטיולים עליהם, ודורשת למנות גורם מקצועי חיצוני שיפקד על הטיול בשטח.



“חוזר מנכ"ל בנושא הטיולים המכיל הוראות, אזהרות, התראות והנחיות אינספור הנו מלאכת מחשבת המעידה שכותביו הגנו על עצמם... ובו־בזמן השיתו את כל האחריות על מנהלי בתי הספר והצוות", נכתב בעצומה. העצומה אומנם הוסרה בינתיים עד לאחר דיון בסוגיה במשרד החינוך, אך מנהלי בתי הספר מבהירים כי אם לא תהיה התקדמות, ישקלו להחזירה ואף לנקוט צעדים נוספים.



לטענת המנהלים, חוזר מנכ"ל בנושא טיולים שנתיים נוסח לפני 20 שנה וכולל מאות עמודים, עם נספחים ועדכונים רבים. הם נדרשים לקבל על עצמם את כל סעיפיו ואת האחריות לכל מקרה של פגיעה פיזית או מוות, דבר המעמיד אותם חשופים לתביעות פליליות ואזרחיות של הורים ושאר גורמים. בנוסף, הם אינם מבוטחים, לדבריהם, מפני תביעות עתידיות.



“משרד החינוך מכוסה לחלוטין מכל ועדת חקירה שתקום לאחר אירוע חלילה של פגיעה בערוץ נחל, הידרדרות לתהום, שיטפון וכו’", אומר מנשה לוי, יו"ר התאגדות מנהלי בתי הספר העל־יסודיים ומנהל בית הספר "מעיין שחר" בעמק חפר. “בכל המקרים החוזר מכסה הרמטית את אנשי משרד החינוך ומעביר את כל האחריות למנהלי ומורי בית הספר. על המנהל מוטל לבדוק את מסלולי הטיול, לקבוע אם הם מתאימים לגילים הרלוונטיים, לעדכן רשומות ולתת תדריך לכל השומרים, הנהגים והמלווים לגבי כל המשימות בשטח. הוא אמון על ההשגחה, על האלונקה והציוד הרפואי, לוודא כמות מים תואמת.



אסון בנחל צפית. צילום: הדס פרוש, פלאש 90



"אבל מנהל לא יכול להיות אחראי לכל פרט בשטח. אני לא מוכן לקחת אחריות על טיולים מורכבים עם 200 תלמידים נמרצים בגילי 13־17. אני לא מורה דרך ולא יודע לנתח ולהעריך קושי של מסלול, מסוכנות או כמה מים צריך. יש למנות גורם חיצוני שיהיה מפקד הטיול וינכח בשטח עם עוד 30־40 משגיחים צעירים ומנוסים. זה לא תפקידי כמנהל או כמורה".



“התמונה של הילד כל הזמן אצלי בראש", מספר מקס סיון, מנהל בית הספר הרב־תחומי "שבח מופת" בתל אביב, שלפני עשר שנים, בטיול בנחל קטלב באזור ירושלים, התמוטט ומת אחד מתלמידיו שהיה חולה אסתמה ולקה בהתקף חריף. הוריו של הילד אישרו את הטיול, והוא נצמד למשאף ולחובש, ולמרות זאת, ביומו השני של הטיול, דקות לאחר שירד במסלול, נפטר. צוותי רפואה ומסוק שהוזעק לא הצליחו להציל את חייו. “אני מתייסר על שלא הצליחו להצילו, וברור שאני מרגיש אחריות גם אם לא נכחתי שם פיזית", אומר סיון. “זה ילד שלי. כמנהל, האחריות היא שלך, נקודה. מי שלא מרגיש כך, יש לו בעיה קשה. אני אחראי לתלמידים שלי 24 שעות ביממה, אם בבית הספר ואם בבית".



לדברי סיון, הילד הזה חקוק בראשו ובלבו לנצח וגורם לו לבדוק את פרטיו של כל טיול שוב ושוב לפני היציאה אליו. ועדיין, הוא חש, לדבריו, כי אינו יכול לשאת בכל האחריות המקצועית לבד. רוב בתי הספר נעזרים בחברות הטיולים המאושרות ועוברות מכרז על פי קריטריונים של משרד החינוך, אולם גם הן פועלות תחת אחריות המנהל. “המורים ואנשי הצוות שלי הם לא אנשי מקצוע", אומר סיון. “מי שמנהל בפועל את הטיול הם המדריכים שאנו שוכרים. לא פעם המדריך מחליט לסטות מהמסלול או לחצות כביש או לעתים טועה במסלול, וזה עלול להסתיים באסון. יש תלמידים שבורחים בלילה במונית, יש שמביאים אלכוהול וגרוע מזה, ואנחנו הפכנו למשגיחים ושומרים. הפכו אותנו לכלבויניקים; אנחנו ממונים לא רק על ההוראה, המשמעת והתוכן, אלא גם על המסלולים שאני לא בקיא בכולם. משרד החינוך אומר: ‘תנהלו בעצמכם את הטיול’ והופך אותנו לחברת תיירות".



במקרה של סיון, הורי הילד לא הגישו תביעה נגד צוות בית הספר. משרד החינוך מינה ועדת בדיקה מטעמו כדי לבדוק אם ההתנהלות בפועל תאמה את הנהלים ועל מנת להפיק לקחים. “לא תמיד אפשר להוריד את האחריות מעלינו", אומר סיון, “אבל אנו מבקשים לחלק אותה ולהחליט מי אחראי על מה, ולא ללכת על שיטת 'הש"ג טעה, ובסוף המפקד משלם'. לא תמיד זה שחור ולבן. לפעמים הש"ג עושה טעות למרות שקיבל הנחיות ופיקחו עליו, והוא האחראי הבלעדי על הטעות הזו. אני אשא את הצלקת של אובדן תלמיד כל חיי, ובכל טיול דמותו עולה מולי מחדש ואני מתחייב לשמור על הילדים ולעשות הכל כדי שאיש לא ייפגע. כי הכי חשוב לי שהם יצאו לשלום ויחזרו בשלום".



תובעים יותר


הטיולים השנתיים ידעו לאורך השנים היסטוריה של אסונות ותאונות שגבו את חייהם של תלמידים. 19 תלמידים ושלושה מבוגרים מבית הספר ברנר בפתח תקווה, שהיו בדרכם לטיול שנתי, נהרגו ביוני 1985 כשרכבת פגעה באוטובוס שלהם בסמוך למושב הבונים. בהמשך נהג הרכבת זוכה מאשמה בבית המשפט, והוקמו ועדות חקירה שבחנו את נושא התמרור של מפגשי מסילה וכביש.



בשנת 2001 נהרג ספי פיקרביץ', בן 12, לאחר שענף עץ איקליפטוס קרס עליו במהלך טיול בית ספר בירדן ההררי. בשנת 2009 טבע למוות נתנאל איראני, בן 16, במהלך רחצה בבריכה באתר חמי טבריה במסגרת הטיול השנתי של בית ספרו. ב־2010 טבע למוות אביתר אביבי, בן 13, במהלך טיול שנתי בעמק המעיינות. מנהל חטיבת הביניים שבה למד, שהיה אחראי על הטיול, הועמד לדין בגין גרימת מוות ברשלנות בעקבות מאבק ממושך שניהלו הוריו של הנער - והורשע. במרץ 2012 נהרג יפתח ספיר בן ה־17 לאחר שנפל מגובה במהלך טיול שנתי בערבה.



מקס סיון. צילום פרטי



לאסונות הללו נוספו שלל תאונות שאירעו בטיולים הללו והסתיימו בפציעות. כך למשל, ב־2008 נפצעה תלמידה במהלך טיפוס בסולם בטיול שנתי של בית ספרה במצפה רמון, כאשר אבן גדולה הידרדרה ופגעה בראשה. ב־2014, בעקבות תביעה שהגישה בגין רשלנות, נקבע שהיא תפוצה ב־780 אלף שקלים בידי משרד החינוך, רשת בתי הספר שבה למדה ורשות הטבע והגנים.



לנוכח מקרי הפגיעה הללו, מסתמנת מגמה הולכת וגדלה של תביעות אזרחיות, תביעות נזיקין ותלונות לוועדות משמעת. “יש להפריד בין הפן הפלילי לנזיקין", מסביר עו"ד תומר בכר, מומחה בתחום רשלנות רפואית ונזיקין. “בתחום הנזיקין, התביעה לרוב אינה נגד המנהל והמורים, אלא נגד משרד החינוך, וגם אם הוא נרשם כנתבע, הכסף לא יוצא מכיסו. לעומת זאת, בפן הפלילי, בוודאי שיש להם אחריות אישית והם יכולים להימצא אשמים ולשאת באחריות.



“ברוב המקרים, מדובר בסטייה מהמסלול המתוכנן מראש של הטיול", ממשיך עו"ד בכר. “אנחנו נתקלים בלא מעט מדריכים שרוצים להוסיף אתגר ועניין, וקצת סוטים מהמסלול שאישר משרד החינוך, וזה עלול חלילה להסתיים בפגיעה ובתביעה. עוד תביעות הן בגין חוסר בציוד, במים, אירועי התייבשות, אי־ציות להנחיות מזג אוויר, נפילות כי המסלול לא תאם את הגיל וכו’. לרוב אנחנו נמנעים מלתבוע את מנהלי בית הספר והצוות, אלא אם יש להם אחריות ישירה או רשלנות “.



להעיר את המערכת


בצדו השני של המתרס עומדות משפחות הכואבות שנאלצות להתמודד עם אובדן היקר להן מכל או עם נזקים ופגיעות של ילדיהם. עו"ד מירב זמיר, אחותו של נתנאל איראני, שכאמור טבע למוות בבריכת הגופרית בטיול שנתי בחמי טבריה במרץ 2009, ניהלה קרב משפטי בן כשבע שנים על מנת להביא את האחראים למותו לדין.



“ביום השני של הטיול הוחלט לשנות מסלול ולהגיע לחמי טבריה לברביקיו ולאחריו להיכנס לבריכות", מספרת עו"ד זמיר. “נתנאל וחבריו היו אחרי ארוחה כבדה ונכנסו לסאונה ואחר כך לבריכת הגופרית, שזה שילוב קטלני ומסוכן מאוד בשל האדים והחום הכבד. המורים שחררו את כל 250 התלמידים לחופשי והתכנסו לישיבה, כשאף אחד מהתלמידים לא ידע היכן למצוא אותם. חוזר מנכ"ל מחייב כמובן השגחה צמודה של מורה על כל עשרה תלמידים, ו־250 תלמידים היו שם בחסות מדיניות ה’סמוך’ המוכרת כל כך לצערנו".



לאחר כמה דקות הבחין אחד הילדים שנתנאל שוכב בקרקעית הבריכה. לדברי עו"ד זמיר, הוא ניגש למציל ודיווח לו, אך המציל אמר שהוא “בוודאי משחק" וביקש שייגע בו. רק אחר שהילד נגע בנתנאל ופנה שוב למציל, הוא ענה לו: “תביא אותו אלי". “כל הזמן היקר הזה שבוזבז נוכח חוסר תפקוד משווע של המציל", אומרת עו"ד זמיר. “הוא לא קופץ למים ולא מגיב, ובפועל, גורם לכך שילד בן 15 ימשה אותו. אפשר היה להצילו אם רק היה שם מורה אחד שמפקח".



ביוני 2016 הגישה פרקליטות מחוז צפון כתב אישום נגד המציל ונגד רכז הטיולים של בית הספר בגין גרימת מוות ברשלנות. הם הודו במיוחס להם בהסדר טיעון באישום מופחת. לפני שלושה חודשים פסק בית המשפט המחוזי בטבריה על המציל 80 שעות עבודה לטובת הציבור ומאסר על תנאי, ורכז הטיול קיבל עונש זהה ללא הרשעה.



“יש משמעות עצומה להרשעה", אומרת עו"ד זמיר. “צריכה להיות פה אמירה ברורה של בית המשפט למורים, להורים ולתלמידים שחיי תלמיד הם לא הפקר. לא יכול להיות שתלמיד מת וכולם ממשיכים הלאה. אין אחריות לכלום. אם אתם לא מסוגלים לקחת אחריות, אל תוציאו טיולים. יש לכם אחריות מכוח דין מעצם היותכם מורים, ולצערי מורים לא מצוידים בידע הדרוש ולא מבינים את גודל האחריות שלהם. נתנאל כבר לא יחזור, אבל אנחנו נלחמנו כי אכפת לנו מחיי תלמידים אחרים, כדי להעיר את המערכת. לא יכול להיות שלא תהיה פה אמירה של בית משפט לגבי חיים של ילד. באסון השיטפון כבר הבנו שעולם כמנהגו נוהג ותלמידים ימשיכו להיפגע. אם מורה היה יודע שחברו הורשע, הוא ייזהר יותר להבא, ואם הייתה פסיקה אחרת במקרה שלנו, אני בטוחה שמנהל המכינה באסון היה מתנהל אחרת, וכל האובדן הזה היה נמנע".



ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך מכסה את כלל פעילויות החוץ המתקיימות מטעם בית הספר ומורים שהם עובדי מדינה מתלווים אליהם. במקרה של מורים עובדי בעלויות יצוין כי אלה מכוסים בכתב כיסוי לתאונות אישיות. בנוסף, הבעלויות המעסיקות את המורים מחויבות אף הן בכיסוי חבות למורים היוצאים לפעילויות חוץ מטעם בית הספר שבו הם מלמדים".