ב-2011, גנץ החליף את גבי אשכנזי בתפקיד הרמטכ"ל, אך מהר מאד התברר שבעניין תקיפה צבאית באיראן הוא ממשיך את הקו של אשכנזי - נגד תקיפה. פרדו החליף את מאיר דגן בראשות המוסד, ומהר מאד התברר שהוא ממשיך את הקו של דגן - נגד תקיפה. נתניהו התאכזב משניהם ונוצרה עכירות ביחסים ואכזבה דו-צדדית.
בין השנים 2012-13 התרקם פרויקט אסטרטגי סודי ביותר. לפרויקט היו מאות שותפי סוד, מצה"ל, מהמוסד, ומגופים אחרים. כולם, כאחד, הוחתמו אחד-אחד על חובת סודיות. נתניהו חשש או חש, בצדק, שקיימת דליפה. הוא פנה לראש השב"כ כהן וביקש להגביר את הפיקוח על כל שותפי הסוד, ובהם הרמטכ"ל וראש המוסד. הגברת הפיקוח כוללת מן הסתם גם האזנות.
לפי הדיווח, כהן אמר לו: "אני שותף לדאגה לביטחון המידע. אך אני לא אקיים האזנות על אנשי מוסד וצה"ל. לאור ערכי הממלכתיות ועקרונות שרות הביטחון הכללי לא אעשה זאת. אני מציע לך להטיל על גורם אחר, הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (מלמ"ב), את הגברת הפיקוח". למלמ"ב אין יכולות האזנה ולא יכולות חודרניות ופולשניות שכאלה. כהן לא התכוון להעמיד לרשותם ולא העמיד לרשותם את האמצעים הללו של השב"כ. לסיכום, קבע אברמוביץ', נתניהו ביקש להגביר את הפיקוח, את אבטחת המידע, אך הוא לא הורה ולא ביקש להאזין לראש המוסד או לרמטכ"ל באופן פרסונלי.
התרעות פיקוד העורף