אור (35) מקריית אונו היא אחת מהם. בנה הבכור בן ה־7 נשאר איתה בבית עד שמלאו לו שנתיים וחצי, והיום היא מטפלת בבית בשני ילדיה הקטנים, בני 3 ושנה. "תמיד אהבתי ילדים, ולכן בזמנו רציתי לעבוד כסייעת", היא מספרת. "עבדתי תקופה מאוד קצרה, כי בתוך חודש־חודשיים גיליתי שיש בגן התעללות. ההתעללות אומנם לא הייתה פיזית, אבל היו צעקות, נעילת ילדים בשירותים, איסור להרים ילד שבוכה ומתחנן שארים אותו. את בני השני, שבאוגוסט יהיה בן 3, התכוונתי להכניס בספטמבר הקרוב לגן, אבל בעקבות כל המקרים שנחשפו עכשיו החלטתי להשאיר אותו עוד שנה בבית, עם אחותו".
כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אור מצרפת לעתים ילד נוסף לאלה שלה, שבהם היא מטפלת בבית. "זה ממש לא פשוט לצרף ילד נוסף אלינו", היא מודה, "כי היום יש תחושה שאמהות לא סומכות על אף אחד, ובצדק".
שמש שומרת על מסגרת של עבודה, לצד טיפול אינטנסיבי בילדים, כשהיא נעזרת בחמותה. "אני עובדת שלושה ימים, אחד מהם הוא שישי, כי בשישי בעלי בבית, אז הוא מחליף אותי", היא מספרת. "בעלי איש צבא ויש לו קריירה מאוד תובענית. מראש ידעתי שרוב הגידול של הילדים יהיה עלי, וזה בסדר, זה משהו שהייתי מוכנה לו. מבחינתי, זה קודם כל משפחה, ומעל לכל שלמות הילדים שלי. אבל מה שחורה לי זה תקופת חופשת הלידה הקצרה במדינת ישראל. זה לא משאיר ברירה להרבה מאוד אמהות, שחייבות לשלוח תינוק חסר אונים בן ארבעה חודשים לפעוטון. לא לכל ההורים יש סבתא שיכולה לעזור. התמזל מזלי, אבל להרבה אנשים אין את המזל הזה".
כהן־גלילי נשארה בבית עם בנה הבכור עד גיל שנתיים, ועם הבן הקטן עד גיל שנתיים וארבעה חודשים. "שילמתי על כך מחיר כלכלי", היא אומרת, "במקום לעבוד במשרה מלאה, עבדתי בערך רבע משרה. בת הזוג שלי הייתה המפרנסת העיקרית באותה תקופה, ואני הייתי בעיקר בבית. היום אני עובדת בחצי משרה, כי אני לא משאירה את הילדים בצהרון, פחות או יותר בגלל אותם שיקולים שהסברתי קודם".
"ברור שכן, ואני בטוחה שכל ההורים שילדיהם נפגעו קיבלו המלצות על הגנים שאליהם החליטו לשלוח את הילדים. אני בטוחה שהם בדקו באלף עיניים, כי אף אחד לא זורק סתם את הילד שלו לאיזה גן אקראי. הילדה שלי היא הדבר הכי חשוב לי בחיים, ומראש בחרתי לא לקחת את הסיכון הזה".
"אני מאפרת מקצועית, עבדתי בטלוויזיה, ובגלל ההחלטה שלי יצא לי להגיד לא לעבודות, כי לא רציתי לתזז את הילדה בין כל מיני אנשים. היום אני כמעט לא עובדת ורוב הזמן איתה. לכולם אמרתי: 'אל תדברו איתי בכלל עד גיל 3'. אני מפגישה את הילדה עם ילדים נוספים, ולא חסרה לה חברה. אנחנו עושות חיים, ואני גם רואה תוצאות בשמחת החיים שלה, בביטחון שלה. זה לא קל מבחינתי, זו עבודה של 24/7, אבל זאת הבחירה שלי ואני שלמה איתה".
התרעות פיקוד העורף