"ביום הראשון, כששמתי את בתי במשפחתון, התברר שהאמא של המטפלת מכירה את אמי. היא הבטיחה לי לא לדאוג, 'אטפל בה כמו בנכדה שלי והכל יהיה בסדר'. זה נתן לי תחושה שאני יכולה להירגע ולסמוך עליה", מספרת י', אם לתינוקת בת שנה וחודש מבאר שבע.

חודשים אחדים לאחר שהכניסה את בתה למשפחתון, החלה י' לשים לב לשינוי בהתנהגות של בתה. "היא התחילה להתעורר בלילות", היא משחזרת, "הפסיקה לחייך, הייתה צורחת. שאלתי את המטפלת אם הכל בסדר מדי יום, והיא תמיד ענתה שכן, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר".

י' החליטה לשים מכשיר הקלטה בתיק של בתה. "הילדה הראתה סימני מצוקה בבית, וכששאלתי את המטפלות שוב ושוב מה קורה הן אמרו שהכל בסדר", היא מספרת. "זה לא הסתדר לי, לפי התשובות ושפת הגוף שלהן הבנתי שמשהו לא בסדר. אמא שלי אמרה לי להוציא אותה משם, אבל לא הייתי שקטה. לא ציפיתי שזה יגיע לכאלה רמות, חשבתי שאני אקליט ולא אספר לאף אחד שעשיתי את זה, אבל ברגע ששמעתי את ההקלטה הייתי בהלם. לא ידעתי שזה חמור עד כדי כך, ובדיעבד אני שמחה שעשיתי את זה".

מה שמעת בהקלטה?
"עלו דברים חמורים של התעללות - קללות, עדות לאלימות פיזית, בכי מתגבר, חבטות. שמעתי איך מטלטלים אותה בעגלה. זה לא היה פשוט לשמוע את זה. היא בכתה שעות בחדר ואף אחד לא ניגש אליה. המטפלת ואמה קראו לתינוקות בשמות: מגעילה, בהמה, סתומה, מפגרת. שמעתי את כל הארסנל שלהן. זה היה מאוד קשה. כל הזמן אמרו על התינוקת שלי 'הנבלה הקטנה הזו בוכה', 'אי אפשר לשמוע את הקול המגעיל שלה'. היום אני בטיפול פסיכולוגי, קשה לי לשחרר פחדים. על כל פיפס קטן שלה אני ישר מזנקת".

"נפלתם על יום רע"
מותה של הפעוטה יסמין וינטה ז"ל בחודש שעבר, וחשיפת מקרים נוספים של חשד להתעללות בגנים ובמעונות על ידי גננות ומטפלות, העלתה על פני השטח עובדה מטרידה: התברר שגם כאשר הורים הגישו תלונה במשטרה נגד צוותים חינוכיים שפגעו בילדיהם, התיק לרוב נסגר בגלל חוסר ראיות.

כדי להרתיע, ובעיקר כדי שאפשר יהיה לקבל תיעוד חד־משמעי במקרה הצורך, יעלה היום חוק מצלמות האבטחה במעונות בוועדת השרים לענייני חקיקה. הסיפור של י’ ממחיש את הקושי הטמון במצב הקיים. גם אם יש בידי ההורים תיעוד של ההתעללות בהקלטה, הוא אינו קביל כראיה משפטית, שכן מדובר בהאזנת סתר. על אף שהיה בידיה תיעוד של ההתעללות בבתה, גילתה י’ עד מהרה שגם תלונה במשטרה לא מספיקה. "הייתי בשוק", היא מספרת. "הלכתי בבוקר למשטרה, הגשתי תלונה על התעללות והזנחה ומסרתי עותק של ההקלטה. כשהגשתי את התלונה סיפרתי ליתר ההורים על ההקלטה, והם הוציאו את הילדים שלהם משם".

מה קרה עם התלונה?
"בתוך שבוע וחצי המשטרה החליטה לסגור את התיק. בחקירה, שתי הגננות אמרו שהן הרביצו לחתול ולכלב שלהן, ולא לתינוקות, ולכן זו תלונת שווא. לא ויתרתי, הגשתי ערעור לפרקליטות, ואני צריכה עד סוף אוגוסט לקבל תשובה".

י' ויתר ההורים התעמתו עם המטפלת ואמה, שבסופו של דבר הודו ש"עשינו את זה, אבל נפלתם על יום רע". בתה של י', שהייתה בת ארבעה חודשים כשנכנסה למשפחתון, סובלת היום מעיכוב התפתחותי: "היא לא זוחלת טוב ולא הולכת, ואנחנו בטיפול פסיכולוגי במכון להתפתחות הילד ובטיפולי פיזיותרפיה. אני לא יודעת מה ההשלכות של ההתעללות שהיא עברה. זו השנה הראשונה לחיים שלה, זה גיל קריטי, ואני מצטערת ששלחתי אותה לשם. מצד אחד את רוצה לצאת לעבוד ולהתקדם, ומצד שני עדיף לגדל את הילד בבית".

בעקבות המקרה, י' החליטה להפסיק לעבוד והיא מטפלת בבתה בבית. "אין פיקוח", היא אומרת, "וההורים לא יכולים לעבוד בשקט ולהשאיר את הילדים שלהם במקום שאין להם מושג מה מתרחש בו. מצלמות זה חלק מההרתעה, אבל זה לא מספיק".

"מתעורר בלילה בצרחות"

"רוב התיקים נסגרים בשל חוסר ראיות מתוך קשיים טבעיים", מסבירה לירון אשל, עו"ד ועו"ס במועצה לשלום הילד. "ככל שגיל הילד נמוך, כך הקושי גובר. הילדים בגילים הצעירים לא יכולים מבחינת השלב ההתפתחותי והיחס הנפשי שלהם לחשוף בצורה מלאה את הפגיעה. במצב הגרוע יותר, הילדים לא יכולים להגיד 'פגעו בי', ואז לא נפתחת תלונה.

במקרים של גילאים גדולים יותר, נפתח תיק, מוגשת תלונה ואז הילד הקטן נחקר על ידי חוקרת ילדים ולרוב אין די ראיות. החקירה יכולה להימצא כלא מהימנה, מפני שלילד קטן קשה לספר על הפגיעה בקונטקסט של זמן ומקום מה קרה לפני ואחרי, דבר שמבחינה ראייתית ומשפטית נדרש. במצב כזה, לרוב צריך חיזוק ראייתי, ובהרבה מן העבירות אין חיזוקים ראייתיים. גם אם הילד יודע להגיד 'הגננת שרטה אותי', לא יהיו חיזוקים מתוך הגן. גם במקרה של פתח תקווה, של יסמין וינטה ז"ל, אם לא הייתה מצלמה, התיק היה נסגר בשל חוסר ראיות".

עו"ד ועו"ס לירון אשל. צילום: פרטי

אם כך, החוק להצבת מצלמות בפעוטונים בגילים שבהם הילדים עדיין לא מסוגלים לבטא את עצמם הוא חיוני ביותר.
"נכון. אנחנו רואים עלייה דרמטית במספר הילדים שמופנים למיון בגלל תאונות בגני ילדים. ב־2016 זה עמד על כ־1,400 פניות לחדרי מיון. יכול להיות שמדובר בתאונות, אבל גם יכול להיות שלא, ופה נכנסת החשיבות של חוק המצלמות".

בדיוק כמו בפעוטון של וינטה ז"ל, מיד אחרי שההורים הוציאו את ילדיהם מהפעוטון, שינתה המטפלת את שמו וניסתה לגייס הורים חדשים, אך השמועה על דבר ההתעללות נפוצה והיא לא הצליחה לפתוח אותו מחדש. גם ס' שלחה את התינוק שלה למשפחתון הזה כשהיה בן תשעה חודשים. "היו כל מיני סימנים מוזרים", היא נזכרת. "הוא התחיל לעשות תנועות שהוא מרביץ לעצמו, דברים שלא ידעתי איך להסביר אותם. הייתי בהלם. הוא התחיל להתעורר בלילות בצרחות. פניתי למטפלת ואמרתי לה שזה לא הגיוני שהוא חוזר הביתה עם שריטות, והיא טענה שהוא עושה את זה לעצמו. הוא היה תינוק שמח ומאושר, ופתאום הופיעו התקפי זעם. הוא חזר עם שריטות עמוקות עד דימום באזורים אינטימיים, והיה צורח כשהייתי מחליפה לו חיתולים".

היום, כמו י', היא החליטה להישאר איתו בבית: "הילד לאט־לאט חוזר לעצמו. לא יכולתי להכניס אותו למשפחתון אחר, לא הייתי מסוגלת. הוא היה במצב נפשי כזה שהייתי צריכה לטפל בו. הכנסתי אותו בגיל תשעה חודשים ועד אז הוא התפתח יפה מאוד, ואז לא רק שההתפתחות שלו נעצרה לגמרי, אלא הוא לא דיבר, לא הלך, לא עלה במשקל. הם היו מרעיבים את הילדים. נתנו להם מדי פעם איזו עוגייה כדי שישתקו".

ס' כועסת גם על אנשי המקצוע שאליהם פנתה, בשל השינוי בהתנהגות של בנה, ושאף אחד מהם לא זיהה את המצוקה שבה הוא שרוי, ובהם רופא עיניים אליו הגיעה כי לא הבינה מדוע עיניו כל הזמן אדומות. "חשבתי שיש לו דלקת בעיניים", היא אומרת, "אבל בדיעבד התברר שזה פשוט כי הוא היה צורח כל היום, הוא היה בוכה שעות בגן. זה זוועה שאין פיקוח, ושכל אחד יכול ללכת לעבוד בגן או לפתוח גן. עד היום, כל הגננות שהתעללו ונסגר התיק במקרה שלהן עדיין ממשיכות לעבוד, מקסימום הן משנות מיקום או את שם גן".

"חלאה, זבל, תיחנק"

ימית אברמוב, אם לתאומים בני 3 מירושלים, הכניסה אותם למשפחתון כשהיו בני חצי שנה. גם במקרה שלה, כעבור כמה חודשים התעורר חשד שמשהו לא טוב קורה במשפחתון, והיא והורים נוספים החליטו להכניס מכשיר הקלטה לגן שחשף את הזוועה.

"חלאה, זבל, אני באה לשבור אותך, תיחנק, תישרף, תמות", אלה חלק מהקללות שצעקה המטפלת לעבר התינוקות. "שומעים שהיא סוגרת את הבת שלי ואת האחיינית שלי, שגם הייתה במשפחתון, כשהן בוכות בסלון, צורחות", מספרת אברמוב. "שומעים בכי מעומעם של עוד ילדים שהיא סגרה בחדר אחר".

אברמוב, כמו הורים אחרים, הוציאה את ילדיה מהמשפחתון. "שבר אותי לשמוע בהקלטה שהבת שלי צורחת, והמטפלת אומרת לה 'אני באה לשבור אותך'", היא אומרת. "רציתי ללכת לפרק אותה, ואם אבא שלי לא היה איתי, הייתי היום בכלא. התחושה שאת שילמת כסף כדי שיעשו כזה דבר לילדים שלך, יתייחסו אליהם בחוסר סובלנות בגיל חצי שנה-שנה כשהם חסרי ישע ולא יכולים להגיד כלום, התסכול הזה הרס אותי. בנס לא הרגתי אותה".

ימית אברמוב. צילום: פרטי

התסכול שלך ברור. הגשת תלונה במשטרה?
"זה היה לפני שנתיים, הגשנו תלונה במשטרה, הבאנו הקלטות ואחרי חודשיים התקשרו מהמשטרה להגיד שהם איבדו את ההקלטות, אז הבאתי אותן שוב. הם אמרו לי שהם בודקים את זה מול היועץ המשפטי כי זו האזנת סתר. בשבוע שעבר קיבלנו מכתב שהתיק נסגר בגלל חוסר ראיות, למרות שיש להם הקלטה, וגם שכנים שגרים ליד המשפחתון והעידו שהם היו שומעים צרחות. הם אפילו לא התקשרו לאחד מהם כדי לגבות עדות".

בעקבות המקרה, אברמוב פתחה משפחתון משלה, מרושת במצלמות: "אי אפשר לבנות אמון. לא יכולתי למסור אותם עוד פעם למקום שהוא לא שלי. גם אצלי בפעוטון, אני כל הזמן עם היד על הדופק, כי גם למטפלת שטיפלה בילדים שלי היה רזומה, היא טיפלה בהמון ילדים, היו לה המלצות. אבל היא לא קיבלה שום עונש, היא חיה את חייה". מהמשטרה נמסר כי הם אינם יכולים להתייחס למקרים הספציפיים.

האלימות בגני הילדים: "רוב התיקים נסגרים בגלל חוסר ראיות"

תלונות רבות על התעללות נסגרות משום שהקלטה בסתר אינה קבילה משפטית. "כל הגננות שהתעללו עדיין ממשיכות לעבוד", מספרת אם. האם חוק המצלמות ישים קץ לאבסורד?