כתב כאן 11, ריאד עלי, דמע בשידור הערב (שישי) כשניסה להסביר באולפן הערוץ את משמעות אישור חוק הלאום לעדה הדרוזית. "בדרך הכי פשוטה שאפשר לנסח חוק הלאום הוא וידוא הריגה לחלום הישראלי שלי", אמר עלי. "לתפיסתי מהרגע שהחוק עבר כל חייל דרוזי בכוחות הביטחון של מדינת ישראל הפך לשכיר חרב במדינת הלאום של העם היהודי. יותר מזה, מרגע זה אני לא חייב להיות ישראלי, אני לא חייב להרגיש ישראלי על פי חוק ומדינת ישראל לא יכולה לדרוש ממני להיות ישראלי ולהרגיש ישראלי, כי המילה ישראלי יצאה מהלקסיקון של השיח הישראלי".

"יש פה רק יהודים ולא יהודים ואני לא יהודי. כדי להבין את עצמת הפגיעה בעדה צריך לחזור אחורה לשנות ה-30 -40 50 אולי שכחתם. אבל בימים ההם היהודים היו סוס חלש שעדיין ליקק את הפצעים שלו מהשואה. איש לא הבטיח לו שתקום מדינה וכשתקום המדינה אף אחד לא הבטיח שהיא תשרוד. הייתם בסביבה עוינת מאוד שלא רצתה אתכם", אמר הכתב. 

"ואלו היו הדרוזים רק הדרוזים שהושיטו יד והציעו ברית למה עשינו זאת? כי מה, במנטליות שלנו אנחנו שכירי חרב? כי אתם העם הנבחר ורק חיכינו שתגיעו כדי להיות נושאי הכלים שלכם? כי מה? כי אתם החזק?", שאל עלי. "לא, הייתם חלשים. הלכנו איתכם כשהייתם חלשים. למה? אגיד לך למה. כי זיהינו קווי מתאר דומים בין הזיכרון הקולקטיבי שלכם לשלנו בין הנרטיב שלכם לשלנו. בזיכרון שלכם יש את המילה שואה, אצלנו יש מיחני, מיחני זה התנשאות". 

"אנחנו עדה קטנה שמשחר לידתה ספגה התעללות. אנחנו עדה קטנה, משחר לידתנו רדפו אותנו", הסביר. "אוקיינוס סוני עוין רדף אותנו, ביקש להכחיד אותנו, ביקשו להמיר את הדת שלנו. הדת שלנו סודית. סודית לא כי יש לנו מה להסתיר, היא סודית כי רדפו אותנו. ירדנו למחתרת, אנחנו 1,000 שנים חיינו במחתרת והגעתם אתם וזיהינו את המשותף והושטנו יד לברית בין מיעוטים, בין חלשים, בין נרדפים".



"אין לנו רוטשילד דרוזי שיכולנו להציע לברית הזו. הנדוניה היחידה שהבאנו לברית עם היהודים זה היה הדבר היחיד שיכולנו לשלם. הדם של בננו ושילמנו אותו בנדיבות וללא חשבון", אמר הכתב. "להגיד 'בתי העלמין הצבאיים יעידו על כך' זו בכיינות, זה קלישאי מדי. לא רוצה להגיד את זה, לא רוצה להגיד את זה. אבל זאת לא הייתה ברית בין אדונים ובין עבדים, אמיר. הבן שלי הוא שוטר במשטרת ישראל, ברגע זה ממש הוא מגן בגופו. הוא מגן בגופו על הביטחון של יהודים הזויים מפני מוסלמים פנאטים בהר הבית". 

"לפני שנה בדיוק, ממש לפני שנה, שניים מחבריו נרצחו: כמיל שנאן מהכפר חורפיש והאיל סתאווי מהכפר מגאר נרצחו. אני אבא מציאותי עם רגליים על הקרקע. אני יודע שבכל רגע נתון אני עלול לקבל טלפון, אני עלול לקבל טלפון", סיפר בכאב. "ואני פונה לראש הממשלה, ליברמן, כחלון, דרעי, בנט, ליצמן, בואו נדבר קצת על החלל הדרוזי הראשון אחרי חוק הלאום, בוא נקרא לילד בשמו, בוא נקרא לחלל בשמו: הוא יהיה חלל סוג ב’, חלל סוג ב’".

עלי הוסיף: "ואתה יודע מה, עוד משהו, קצת הומור שחור של העדה הדרוזית. יש לנו הומור שחור, אנחנו תמיד אומרים לעצמנו בחדרי חדרים שאנחנו הידועה בציבור של העם היהודי. נותנים הרבה, מקבלים מעט חוק. הלאום אמר לנו שלמעשה היינו הפילגש של העם היהודי, פילגש בת 70 שכבר לא רוצים אותה".