את המצב הזה הרבה מאוד הורים מכירים: הם מחפשים לילד פרק של "קופיקו" באינטרנט, ומוצאים הזמנה לסקס פרוע עם השכנה הלוהטת. כעת, קבוצת הורים הולכת וגדלה קוראת לעצור את הסחף הווירטואלי בכל הנוגע לחשיפה של ילדים לפורנוגרפיה. יותר מ־2,000 הורים שהצטרפו לקבוצות הוואטסאפ "שומרים על הילדים ברשת" מכנים את התופעה "מצב חירום", וקוראים לפעולה בשלושה מישורים. "חברות הסלולר וספקיות האינטרנט צריכות לעזור לנו לסנן את התכנים באופן יעיל יותר", הם אומרים. "משרד החינוך צריך לחייב תכנית לימודים מותאמת גיל על הסכנות הקיימות ברשת, וחברי הכנסת ומשרד התקשורת צריכים להפעיל רגולציה ופיקוח על תכנים לילדים ברשת". 


יוזמי ההתארגנות, מיכל פרינס ויוסף שפייזר, מכנים את עצמם "הורים מודאגים". שפייזר (35), נשוי ואב לילדה, מנכ"ל חברת israel2go, יו"ר צוות דת ועיר ב"התעוררות" ומנהל הפורום הדיגיטלי, חי בין המגזרים השונים. הוא תל־אביבי לשעבר וירושלמי בהווה. "משיחות עם מאות הורים וארגונים הגענו למסקנה שהפתרון דורש מענה בשלושה אפיקים: חינוכי־תודעתי, טכנולוגי ושינוי מדיניות", הוא אומר.

"הזירה הפורנוגרפית פרוצה לחלוטין. חינוך מוקדם עשוי למנוע או לדחות את החשיפה השלילית, אבל לכולם ברור שהבעיה הרבה יותר מקיפה. ילד חשוף לסביבה, וכשהסביבה לא מוגנת, גם הוא יינזק. לכן פתרון טכנולוגי הוא הכרחי. בסקר שערכנו ניסינו להבין למה ההורים זקוקים. מתברר שיש המון הורים שהיו רוצים שבבתי ספר יסודיים תיאסר כניסת מארטפונים, אלא שהם צריכים לגיטימציה ציבורית. כל עוד לא יהיה איגוד מסיבי של הדורשים ושל הדרישות, מי שירוויחו הן חברות הפורנו והסלולר".


ההתארגנות צברה תאוצה מהרגע הראשון, אומר שפייזר: "הקמנו פורום דיגיטלי שבו הורים נשאלים על התופעה ומביעים את דעתם וניסיונם האישי, כמו גם הצעות להמשך פעולה. אנחנו עובדים בשקיפות מול ההורים, וקשובים לצרכים ולחששות. כרגע יש בפורום כ־2,000 הורים, וחשוב לציין שאלו הורים מכל המינים והצבעים, מהבית היהודי וממרצ, יהודים וערבים. כולם מבינים שהרשת היא סיכוי וסיכון - היא כמו כביש. התנהלות נכונה תביא אותך מהר ליעד, והתנהלות רשלנית עלולה לגרום לנזקים חמורים". 




מיכל פרינס משדה דוד, נשואה ואם לארבעה ילדים, מתוכם שתי מתבגרות, מנהלת "מרכז יהל" שעוסק בחינוך למיניות בריאה במגזר הדתי, מוסיפה שהתגובות היו מיידיות. "ההורים כאילו חיכו שמישהו ירים את הכפפה. מה שמיוחד בתגובות, ובניגוד להתארגנויות המוכרות עד כה, הוא ההתגייסות מקיר לקיר של הורים וארגונים שביומיום לא דרים בכפיפה אחת", היא אומרת. "היו אלפי פניות של הורים מכל המגזרים, חילוניים, מסורתיים, דתיים, חרדים וערבים - כולם ביקשו להיות חלק בהצפת הנתונים והמחאה הגדולה שמתארגנת".


האם הילדים עצמם שותפים להיסוסים שלכם כהורים?

"לילדים לא טוב והם מחכים שאנחנו, כמבוגר האחראי, נעשה להם קצת סדר. זה נכון שהם אלופים בתפעול אפליקציות וגולשים במהירות שמסחררת אותנו, אבל הם מחכים שנגביל, שנשים יד רכה על הכתף ונגיד להם שאנחנו פה בשבילם, שנגן עליהם. לא רק בנעילה של הבית לפני השינה אלא גם, ואולי בעיקר, על ההתפתחות שלהם כילדים וכאנשים מבוגרים בעתיד".


"הגדולה שלי עוד לא בת 9, ויש לי עוד שלושה בנים בני 6, 4 ושנתיים וחצי, לכאורה לא הגילים שבהם אני אמורה להיות מוטרדת – ועדיין", אומרת שרה לנדאו (37), מחנכת בתיכון ומטפלת רגשית מכפר אדומים. "בסרטים ביוטיוב או באמצע פרק של 'סמי הכבאי' יכולה להיות פתאום פרסומת לקונדומים. זה מטריד. אני יודעת עד כמה זה לא דבר שהילדים מסוגלים לשמור על עצמם מפניו. מבחינתי, כוח של קבוצה יכול להשפיע. אנחנו יושבים ומקטרים על זה בשבת, אבל בסוף קשה לנו לעשות שינוי. קבוצת לחץ מאורגנת שמובלת על ידי אנשי מקצוע יכולה לחולל שינוי".


"בגדול, הצטרפתי כדי להעלות את הנושא למודעות, להכיר בו כקיים", אומרת תמי חלמיש אייזנמן, אם לחמישה ילדים בני 14 עד 23 ומנהלת היוזמה למחקר יישומי בחינוך. "אני לא חושבת שאפשר לעצור הרמטית את הצריכה, אבל בטוחה שצריך לדבר על זה עם הילדים ועם עצמנו, לדבר על מערכות יחסים, התאהבות, אינטימיות וגם שחיקה ותסכול, לדבר על המרחק בין הנראה בפורנו לבין המציאות; לדבר על האינטימיות שנעדרת בפורנו ועל מה שהיא מוסיפה לקשר. אני לא בעד מלחמה אלא בעד פתיחות ותקשורת, זה קיים ומסקרן והתפקיד שלנו הוא להיות שם איתם". 


למה צריך קבוצה?

"אני מקווה שהיא תיתן עוד כלים ודרכים לדבר ולהיות עם הילדים בהקשרים האלו. כל אחד יבחר ממילא את המתאים לביתו ולילדיו".

 
רעל תודעתי



מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת מעלה נתונים שונים על שיעורי היחשפות של ילדים ובני נוער לתכנים פורנוגרפיים. במסמך מצוין הקושי לאסוף מידע בנושא, אך הנתונים אינם מעודדים. בסקר שערך איגוד האינטרנט הישראלי ב־2015 נמצא כי 9% מבני הנוער בגילי 12־17 נחשפו במכוון לתכנים פורנוגרפיים.  


ד"ר יניב אפרתי מ"המרכז הישראלי לקידום מיניות בריאה" מזכיר שלא מדובר בדבר חדש. לפני עשור, כשראיין בני נוער במסגרת עבודת התזה שלו, היו כאלה שהעידו שכבר בכיתה ב'־ג' נחשפו לפורנו. ההבדל המהותי הוא כניסת הסלולר לכל בית ולכל כיס. באשר לנתונים המחקריים, הוא חלוק. "מחקרית יש לנו בעיה אתית ומתודולוגית מובנית לתחום את היכולת של ילדים להיחשף לפורנו", הוא מסביר.

"אתית, כי אנחנו לא יכולים לשאול ילדים בגילים הללו ומתודולוגית, כי ילדים לא יודעים מה זה אומר 'פורנו' ומה משמעותו בדרך כלל. השאלה 'האם נחשפתם לפורנו', אם כך, פחות רלוונטית. יש סקרים שמדברים על החשיפה הזו, אך הם לרוב סקרים רטרוספקטיביים, שבמסגרתם שאלו נערים בני 18 מתי בפעם הראשונה נחשפו לפורנו". 


המספרים אינם ברורים, אבל על דבר אחד רוב המומחים מסכימים: פורנו מזיק לילדים. "התוצאות של חשיפה מוקדמת הן הרות אסון", אומרת דורית בר, עובדת סוציאלית ומנהלת בית הספר "אינטימיני" להכשרת מנחים ומטפלים ליצירת אינטימיות מודעת, ששמעה על היוזמה והחליטה להצטרף אל ההורים החברים בה. "ישנה הטבעת תפיסות שגויות לגבי נשיות, גבריות ומיניות, צורתם וגודלם של איברי המין, חשיפה לתכנים לא מותאמים לגיל, קשיים בהמשך הדרך ביצירת קשרים רגשיים אינטימיים ופגיעות מיניות שמתקיימות בין ילדים ובני נוער. הפורנו למעשה 'מנצל' מינית את הצופה שלכאורה בחר בו כי הוא לחץ על הכפתורים במחשב, אולם אף ילד או ילדה לא באמת יודעים כמה מרעילה נפשית ותודעתית הצפייה בפורנוגרפיה".


"לילדים אין עדיין יכולות פסיכולוגיות להתמודד עם מה שהם רואים", אומר ד"ר אפרתי, "אבל חשוב לומר שלא כל ילד שנחשף באופן חד־פעמי לפורנוגרפיה עלול להינזק. יש מרכיבים אישיותיים, קוגניטיביים, סביבתיים, שעומדים לרשותו של הילד או הנער. אם הורים חושדים במשהו, לא צריך ישר לרוץ למטפל. צריך לתת לו יום־יומיים לתהליך עיבוד, וההורים צריכים לנסות לתווך, לשאול מה ראית, מה היה, באופן מושכל ומכיל ובנחת. המסר שצריך לעבור בשיחה כזאת הוא 'הכל בסדר, אנחנו שמחים שאתה מספר לנו, ואם יש לך עוד מחשבות על זה ותמונות שקופצות לראש, הדלת שלנו פתוחה לשמוע ולהקשיב'. אם התמונות האלה חוזרות ונשנות, יכול להיות שהילד חווה משהו קצת יותר מורכב, ואז הוא דורש עיבוד מקצועי וליווי מקצועי. צריך לערוך הבחנה בין פורנו למיניות. פורנו הוא קיום יחסי מין לא מציאותי, וצריך להסביר שלא ככה באמת מבוגרים מממשים את אהבתם".


לדבר על זה


אף שאחד האפיקים שמציעים ההורים לפתרון הבעיה הוא סינון תכנים, ולמרות הצעת החוק לסינון תכנים בלתי הולמים של ח"כ שולי מועלם־רפאלי (הבית היהודי), לא כולם משוכנעים שזה הפתרון. 


"התחום הזה נוגע בחינוך ולא בפתרונות הרגולטוריים", אומרת ד"ר מיכל דולב־כהן, מרצה בכירה בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט במכללת אורנים. "להיאחז בפתרונות רגולטוריים זה למעשה להקל עלינו, המבוגרים. מיניות, כמו גם אלימות, היא חלק בלתי נפרד מחיי הילד, וראוי שההורים יחנכו למיניות בריאה ממש כשם שהם מחנכים לערכים אחרים. האם הרגולטור יכול למנוע אלימות מכל סוג שהוא? לא, ולכן אנחנו מחנכים לכך מגיל צעיר, זה בשיח השוטף. אנחנו מסבירים לפעוטות ואפילו לתינוקות לא למשוך בשיער, לא לצבוט – מדברים על זה. בסופו של דבר, הפתרון ההוליסטי הנכון הוא מודעות לנושא, חינוך, מניעה וטיפול במקרה הצורך".


ד"ר אפרתי מסכים: "מפריע לי מאוד התרחיש הדיסטופי הזה של סוף העולם, שמייצר בהלה כאמירה חינוכית. טיפולית, זה לא נכון. זה שאין סינון זה בעייתי. אני שמח שהנושא עולה ושיש הורים שצריכים לעסוק בו, אבל הדרך צריכה להיות הרבה יותר רכה ומורכבת. צריך לחלק בין שני עולמות, האחד הוא העולם הטכנולוגי, והשני הוא עולם החינוך והטיפול. כתפיסת עולם, אני לא בעד או נגד צנזור. אני בעד שיקום הסמכות ההורית. שלהורים תהיה בחירה האם הילדים שלהם יכולים להיחשף לתכנים מיניים או לא. אני חושב שצריך סינון, אבל הוא הקומה הראשונה, הפשוטה. זה רק כדי לתת להורים את הבחירה.

הדבר האמיתי הוא השיח, שצריך לכלול תיווך, נוכחות ויצירת קשר. ככל שאלה יהיו חזקים יותר, לילדים יהיו יותר כלים וחוסן לפתח מיניות בריאה ולהתמודד עם פורנוגרפיה, לתווך נכון לילדים את המרחב הווירטואלי, בפרט בכל הקשור למיניות, להיות נוכחים במקומות שבהם הם נמצאים, להכיר את המשחקים שלהם, להקשיב לתכנים שהם נפגשים איתם. יצירת קשר היא הדבר הכי קשה שאני מכיר. זה משהו שצריך לעבוד עליו". 


לדברי ד"ר דולב־כהן, לפעמים אנחנו כל כך נבהלים מהמיניות של הילדים שלנו, שאנחנו שוכחים שזהו תהליך טבעי ושלב התפתחותי: "האינטרנט והנגישות למידע מאפשרים לילדים חשיפה, אם במקרה ואם יזומה, לתכנים קשים שלא היינו רוצים שיחשפו אליהם. הידיעה שהילד נחשף לתכנים מיניים מבהילה ולא פשוטה לעיכול להורה. יש מגוון אפשרויות פעולה, אך דווקא שם אנחנו נופלים. לרוב, קל לנו יותר לבקש מבית הספר, מהיועצת ומהמורה שישוחחו עם הילדים. יש שאוסרים על הילדים ומייצרים חוקים, יש שחוסמים אתרים, אך הכלי הטוב ביותר של ההורים הוא דווקא השיח הפתוח.

הילדים שלנו חשופים לפרסומות מיניות, לאופנה מינית, לשפה מינית, ואנחנו צריכים לחנך אותם בהתאם לערכינו מגיל ילדות – להסביר מה לא מקובל עלי בפרסומת ולמה, להסביר מדוע אני לא מרשה לילד שלי לראות תוכנית מסוימת, לשוחח איתו על איך הוא מרגיש כשהוא רואה את הסרטון שקפץ ביוטיוב ולהסביר לו למה זה לא משהו שהוא אמור לראות בגילו. יש ילדים שמרגישים לא בנוח עם החשיפה לתכנים הללו, ויש כאלו שדווקא סקרנים. עלינו, ההורים, לבדוק כיצד הם מרגישים, לאפשר להם מרחב בטוח ולא שיפוטי שבו יוכלו לשתף, לשאול ולהבין. כשאנחנו ההורים נייצר מרחב כזה, נוכל לא רק לחנך אלא גם להוות רשת תמיכה עבורם, כאשר ייתקלו בתוכן שיכביד עליהם רגשית".