אלי ידיד היה בין הנפגעים באסון ורסאי בליל ה-24 במאי 2001, בו קרס אולם השמחות בירושלים בעיצומה של חתונה בה 23 בני אדם נהרגו וכמעט 400 נפצעו. למרות שעברו כבר 17 שנה, הוא עדיין לא קיבל מהמדינה פיצויים. "אנחנו עדיין קבורים באותו בור", סיפר, "פעם התביישתי לדבר על זה והיום כבר לא. הייתי איש של חיי לילה שמוכר בארץ ובחו"ל. כיום אני בן 41 ואני יכול לשתף שאחרי אסון ורסאי, מגיל 24, לא עליתי על מטוס כי פיתחתי חרדה בה יש לי תחושה שהרצפה רועדת ועומד לקרות אסון. ניסיתי פעם לטוס לאילת וחטפתי התקף חרדה כה חמור שנאלצו לקחת אותי ישר לבית החולים".
ידיד סיפר על הסבל שנגרם לו כתוצאה מהטראומה ועל אטימות המערכת והסחבת בטיפול במקרה: "כבר בשנת 2006 בית המשפט מינה מומחים שיקבעו לנו את סוג הנכות. פסיכיאטר שבדק אותי טען שאני זקוק ל-25 טיפולים בעלות 500 שקלים לטיפול כדי להקל על הפוסט טראומה שלי. מאותה שנה ועד עצם היום הזה הכסף נמצא בקופה של עורכי הדין ואיש לא ניסה לעזור. אני ניגש לטיפולים באופן עצמאי. פניתי לפני כחודש למשרד שמייצג אותנו והתחננתי שיעזרו לנו עם התשלום הרפואי. כשאני שואל מה קורה עם הכסף אני מקבל תשובה שאין אישור לעשות דבר ושעליי להמתין. אני ממתין כבר 17 שנה והולך לישון עם דמעות בעיניים. שמישהו יקום ויאמר 'די'. מה גורם לשופט לקבל החלטות בדיליי כה מטורף? בשנת 2016 הוחלט שכל הנפגעים יפוצו אך כבוד השופט החליט לעסוק רק בתיק אחד כל פעם".
לשיחה הצטרפה רחל כהן, אמה של ויקי כהן שנהרגה באסון, שהוסיפה לדבריו של ידיד: "נורא קשה לי לדבר. אני שומעת את דבריו של אלי והלב שלי מתפוצץ. במקרה שלי בתי נהרגה והתהליך שעברתי היה אחרת. אמנם לא קיבלתי פיצויים אלא רק את העיזבון שלה אך לבעלי נאמר שלא מגיעה לו אגורה כי הוא איש עובד. אמנם אנחנו לא היינו באולם אך גרנו סמוך וראינו את שהתרחש מהמרפסת. קשה לי להסביר כיצד החיים שלנו השתנו. השבוע חגגתי יום הולדת וילדיי הביאו לי מתנה אך אני נותרתי בוכייה. ויקי הייתה הבכורה והיא עמדה להתחתן חודש אחרי האסון. הכל היה כבר סגור ומוכן לאירוע אך הקערה שלנו התהפכה על פיה. התמונות שלה תלויות כיום בבית ואני לא יכולה לשכוח את היופי שלה ושל מוטי שהיו זוג מיוחד כל כך".
"אני זוכר את ויקי ומוטי שישבו יחד בשולחן", שיתף ידיד, "נכנסתי לאולם והם ישבו יחד. ניגשתי לומר למוטי, ששירת איתי יחד בצבא והוא הציג לי את ויקי. הוא אמר לי 'תכיר, זאת אשתי לעתיד'. הייתה בינינו לחיצת יד שאחריה הכל השתנה. אני זוכר איפה הם ישבו ואת החיוך הכובש שלה".
עריכה: איתמר זיגלמן