"זה פשוט מעליב ומשפיל כפיות הטובה של אנשים - מה שאת לא עושה ולא מנסה לעזור להם. אנשים עצבניים, ואם את לא נותנת להם באותו הרגע מה שהם רוצים, הם מתחילים להתפרע ולהשתולל.
"יחס המטופלים לאחיות הולך ומחמיר. אחד המקרים הזכורים לי הוא שהגיע מטופל קשיש בן 86. הוא לא כל כך תקשר ואשתו הציגה אותו כחולה אלצהיימר, אבל לא היה להם כתב אפוטרפסות. ניסיתי להקל עליהם כדי שלא אשלח אותם הביתה להביא את הטופס. ניסיתי לתקשר איתו, שאלתי אותו שאלות מכוונות, אבל אשתו הפריעה לי ולא נתנה לי לדבר. ביקשתי ממנה להפסיק להפריע כי יש לי מטרה בשאלות, ואז היא התחילה לקלל אותי בצורה מכוערת, אישה קשישה בת 80 ומשהו. כשביקשתי שתצא מהחדר היא המשיכה לקלל אותי. קראתי למאבטח, וכשהוא הגיע היא נתנה לי סטירה. הזמנתי משטרה.
"כשהגיע השוטר, הוא אמר לי: 'את לא חושבת שהיא קשישה ניצולת שואה ושצריך לרחם עליה?'. אמרתי שאין לה שום לגיטימציה לדבר ככה, רציתי לעזור לה, אני באה לטובתה, לא שלחתי אותם הביתה, רציתי לעזור להם, להקל עליהם, אז למה זה מגיע לי?
"כשיש לי מטופלים בבדיקה דופקים מבחוץ על הדלת, לא אכפת להם אם יש מטופל בפנים. כשאני לא מכניסה אותם מתחילים איומים, קללות, הופכים שולחנות, בועטים בדלת. מאיימים שיחכו לי בדרך הביתה, יפיצו עיי שמועות בפייסבוק. קשה להתמודד עם זה ואני לא רואה פתרון, צריך לעשות משהו דרסטי, חזק וחריף כדי שזה ייעצר, לקנוס אותם בקנס גדול. הענישה צריכה להיות הרבה יותר קשה, צריך להרחיק אותם לתקופה, משהו חייב להיעשות. במקביל חיייבים להוסיף כוח אדם כי אנחנו נשחקים. אם היה עוד כוח אדם היה הרבה יותר קל, אבל האחות צריכה לעשות את כל הדברים.
"אני הולכת הביתה מאוד שפופה וחושבת מה עשיתי לא טוב, איפה טעיתי, שואלת את עצמי איך הגעתי למצב הזה ומבינה שאני לא אשמה. יכולתי לצאת לפנסיה אבל אני כל כך אוהבת את העבודה, וורקוהלית, כל־כולי בשביל המטופל, כמה שיותר לעזור. אם מישהו לא מרגיש טוב בפרוזדור אני ישר רצה אליו, וזה לא ייתכן, האלימות של האנשים. בכל יום אני חושבת אם אגיע בשלום הביתה מהעבודה, מסתכלת החוצה לראות אם החולים לא ממתינים לי ליד האוטו עם האיומים שלהם, זה פשוט מפחיד.
"השבוע באחד הערבים הגיעה מישהי עם כאבי גב. אמרתי לה שאין לי מומחה לכאבי גב, אבל יש פה רופא שיכול לתת לה עזרה ראשונה. היא נכנסה אליו, אבל אחרי שלא נתן לה את מה שרצתה היא דפקה על השולחן והשתוללה. כשניסיתי לעזור היא צעקה 'מי את בכלל?', 'תני לי את השם שלך', והתחילה לאיים עלי. הגיע המאבטח והיא לא נרגעה. אמרתי לה שנקרא למשטרה והיא אמרה שזה לא מפחיד אותה. עד שהמשטרה הגיעה היא ברחה, אבל את הנזק שלה היא כבר עשתה".
"זה לא רק אני, כמעט כל איש צוות עבר מקרה אלימות. אתמול, שלשום, כל יום, כל היום. אין איש ביטחון שעומד ועוזר. אין לנו ביטחון ולמטופלים אין הרתעה, ואז זה מה שקורה. מאז 2014 לא נותנים לנו לקשור מטופלים. גם להכניס מטופל לחדר הרגעה זה סיפור, ויש לנו חדר הרגעה מדהים, הכל מרופד, עם מוזיקה. גם את זה בקושי מאפשרים לנו. יש הוראות, במשרד הבריאות רוצים לבוא ולבדוק למה ואיך, לעשות דין וחשבון. אי אפשר לעבוד ככה.
התרעות פיקוד העורף