חדוה גוטרמן. בת 62, אחות 42 שנים, עובדת במרכז הרפואי זבולון בקריית ביאליק, אחות אחראית במחלקת כירורגיה פלסטית



"זה פשוט מעליב ומשפיל כפיות הטובה של אנשים - מה שאת לא עושה ולא מנסה לעזור להם. אנשים עצבניים, ואם את לא נותנת להם באותו הרגע מה שהם רוצים, הם מתחילים להתפרע ולהשתולל.



"יחס המטופלים לאחיות הולך ומחמיר. אחד המקרים הזכורים לי הוא שהגיע מטופל קשיש בן 86. הוא לא כל כך תקשר ואשתו הציגה אותו כחולה אלצהיימר, אבל לא היה להם כתב אפוטרפסות. ניסיתי להקל עליהם כדי שלא אשלח אותם הביתה להביא את הטופס. ניסיתי לתקשר איתו, שאלתי אותו שאלות מכוונות, אבל אשתו הפריעה לי ולא נתנה לי לדבר. ביקשתי ממנה להפסיק להפריע כי יש לי מטרה בשאלות, ואז היא התחילה לקלל אותי בצורה מכוערת, אישה קשישה בת 80 ומשהו. כשביקשתי שתצא מהחדר היא המשיכה לקלל אותי. קראתי למאבטח, וכשהוא הגיע היא נתנה לי סטירה. הזמנתי משטרה.



"כשהגיע השוטר, הוא אמר לי: 'את לא חושבת שהיא קשישה ניצולת שואה ושצריך לרחם עליה?'. אמרתי שאין לה שום לגיטימציה לדבר ככה, רציתי לעזור לה, אני באה לטובתה, לא שלחתי אותם הביתה, רציתי לעזור להם, להקל עליהם, אז למה זה מגיע לי?



גוטרמן. צילום פרטי



"כשיש לי מטופלים בבדיקה דופקים מבחוץ על הדלת, לא אכפת להם אם יש מטופל בפנים. כשאני לא מכניסה אותם מתחילים איומים, קללות, הופכים שולחנות, בועטים בדלת. מאיימים שיחכו לי בדרך הביתה, יפיצו עיי שמועות בפייסבוק. קשה להתמודד עם זה ואני לא רואה פתרון, צריך לעשות משהו דרסטי, חזק וחריף כדי שזה ייעצר, לקנוס אותם בקנס גדול. הענישה צריכה להיות הרבה יותר קשה, צריך להרחיק אותם לתקופה, משהו חייב להיעשות. במקביל חיייבים להוסיף כוח אדם כי אנחנו נשחקים. אם היה עוד כוח אדם היה הרבה יותר קל, אבל האחות צריכה לעשות את כל הדברים.



"אני הולכת הביתה מאוד שפופה וחושבת מה עשיתי לא טוב, איפה טעיתי, שואלת את עצמי איך הגעתי למצב הזה ומבינה שאני לא אשמה. יכולתי לצאת לפנסיה אבל אני כל כך אוהבת את העבודה, וורקוהלית, כל־כולי בשביל המטופל, כמה שיותר לעזור. אם מישהו לא מרגיש טוב בפרוזדור אני ישר רצה אליו, וזה לא ייתכן, האלימות של האנשים. בכל יום אני חושבת אם אגיע בשלום הביתה מהעבודה, מסתכלת החוצה לראות אם החולים לא ממתינים לי ליד האוטו עם האיומים שלהם, זה פשוט מפחיד.



"השבוע באחד הערבים הגיעה מישהי עם כאבי גב. אמרתי לה שאין לי מומחה לכאבי גב, אבל יש פה רופא שיכול לתת לה עזרה ראשונה. היא נכנסה אליו, אבל אחרי שלא נתן לה את מה שרצתה היא דפקה על השולחן והשתוללה. כשניסיתי לעזור היא צעקה 'מי את בכלל?', 'תני לי את השם שלך', והתחילה לאיים עלי. הגיע המאבטח והיא לא נרגעה. אמרתי לה שנקרא למשטרה והיא אמרה שזה לא מפחיד אותה. עד שהמשטרה הגיעה היא ברחה, אבל את הנזק שלה היא כבר עשתה". 



אביבה אילוז: "זה סכין בלב" 
בת 57, אחות 31 שנים, עובדת בבית החולים כפר שאול - המרכז הירושלמי לבריאות הנפש 
 
"לפני כשלושה שבועות הגיע למחלקה מטופל חדש ואמר שהוא המשיח. מטופל אחר אמר לו שהוא המשיח, והם התחילו להתווכח. ניסיתי להפריד, הושבתי אותו לידי, ואז הוא קם ונתן לי אגרוף בכתף. במקרה אחר לפני חודשיים וחצי נכנסתי לחדר האוכל עם רשימה. בדרך כלל, בכל שעתיים אנו קוראים את שמות המטופלים כדי לראות אם הם נוכחים במחלקה. הגיע מטופל עם כפית חד־פעמית והכניס לי אותה לצוואר. הכפית נשברה, נשארה לו רק הידית, החוד. לא יכולתי אפילו לצעוק. מטופל שהיה במקום הזעיק עזרה, הגיע איש צוות נוסף והזיז אותו. נחתכתי בצוואר, דיממתי. חשבתי שזה הסוף שלי, זה היה כל כך בפנים, לא יכולתי להוציא מילה.
 
"עד שהתאוששתי לקח לי כמה שעות, וחשבתי שיכולתי לא להיות פה. פקחתי עיניים ולא יכולתי לזוז, להוציא הגה מהפה, זה היה מפחיד מאוד. דיברו איתי מההנהלה, הצוות הסיעודי, מנהל המחלקה, כולם הזדעזעו. זה יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו, זה לא היה ספציפית אלי. אני עדיין נרגשת. המקרים האלה עוברים לי בראש כל הזמן. הילדים והבעל אומרים לי 'תעזבי את העבודה, מספיק'. בשני המקרים המשכתי לעבוד כי אני אוהבת את העבודה. כנראה אני לא יודעת לעשות הפרדה. כשיש ימים קשים כאלה, עוברת בי המחשבה לעזוב. בעלי אמר לי שאם יקרה לי מקרה שלישי, הוא לא יודע אם אני אוכל לצאת מזה.

אילוז. צילום פרטי

 
"זה לא רק אני, כמעט כל איש צוות עבר מקרה אלימות. אתמול, שלשום, כל יום, כל היום. אין איש ביטחון שעומד ועוזר. אין לנו ביטחון ולמטופלים אין הרתעה, ואז זה מה שקורה. מאז 2014 לא נותנים לנו לקשור מטופלים. גם להכניס מטופל לחדר הרגעה זה סיפור, ויש לנו חדר הרגעה מדהים, הכל מרופד, עם מוזיקה. גם את זה בקושי מאפשרים לנו. יש הוראות, במשרד הבריאות רוצים לבוא ולבדוק למה ואיך, לעשות דין וחשבון. אי אפשר לעבוד ככה.
"יש לילות שבהם אני לא ישנה, משחזרת הכל. זה קשה, זה חוזר לי אבל אני באה לעבודה ומתפקדת. היום אני יותר פרנואידית, מסתובבת במרחק ביני לבין המטופל, זה לא נעים, אני יודעת שאני פוגעת בו, אבל אני פוחדת. לא קל לעבוד בפסיכאטריה, במחלקה סגורה. לא מדובר רק על אלימות פיזית אלא גם מילולית. מטופלים אמרו לי 'אני אחתוך לך את הילדים'. זה סכין בלב. זה אפילו יותר קשה מאשר כשמרימים יד, תפסיקו לערב את המשפחה שלי, זה כואב. אני קצת מיואשת". 

לירון יחזקאל: "המערכת באי–ספיקה"
בת 39, אחות בחדר מיון שמונה שנים, עובדת בבית החולים אסף הרופא
 
"האלימות חיה ובועטת בכל משמרת, בכל יום ובכל שעה. זה חלק מהעבודה. יש אירועים שעוברים דרכי, יש אירועים שחודרים. אני זוכרת את הפעמים שהיה לי יותר קשה, את מקרי האלימות היותר חריפים. כרגע אני בחופשת לידה. המקרה האחרון היה כשהייתי בחודש תשיעי. הייתי במיון ילדים, הגיע אבא עם בנו שסבל מכאבי בטן, הם חיכו בתור והיה עמוס. אחריו הגיע ילד עם קוצר נשימה ונאלצתי לקבל אותו לפניו. האב פרץ לחדר האחות וצעק עלי שאקבל את הבן שלו. כשהסברתי לו שיש ילד במצוקה נשימתית ושאקבל אותו קודם, הוא ירק עלי. נאלצתי לבלוע את הגלולה ולהמשיך לעבוד. לא הגשתי תלונה, הזמנתי איש ביטחון שירגיע אותו ואחר כך קיבלתי את בנו. אני מתנתקת. אם מבקשים סליחה, זה בדרך החוצה. כשטיפלתי בבן שלו התנתקתי, הילד לא אשם, כי הוא צריך לקבל טיפול. 
 
"קורה שאנחנו מטפלים בתוקפים עצמם ולא במלווים. זו תחושה קשה ומאיימת. לפעמים אני מסיימת לעבוד בשתיים בלילה ומבקשת ליווי של איש ביטחון לאוטו. לפני שנה הגיע אבא עם הבת שלו ואיים שאם לא נטפל בה מיד, הוא ירצח אותנו. הוא איים עלי ועל רופא הילדים. לחצן המצוקה לא היה לידי, הגעתי לטלפון והזמנתי מהר את המאבטחים. הם הגיעו והרחיקו את התוקף, הזמינו משטרה אבל התיק נסגר.

יחזקאל. צילום פרטי

 
"זה משהו שחיים איתו. כל הזמן אני מזכירה לעצמי שאני שם מבחירה, שאני בוחרת להיות אחות במיון ויכולה להיות במחלקות אחרות. לא כולם כאלה, אני שם כדי לעזור גם לתוקפים. מפתחים יחסי אהבה שנאה להכל - למטופלים, למקצוע. במקרה אחר הגיעה חולת סרטן אונקולוגית, מיואשת, כאובה, אומללה, חולה חוזרת. ברגע שהיא מגיעה לקצה, היא מקללת אותי ומאחלת לילדים שלי לחלות בסרטן. זה מצמרר את כל הגוף. מצד אחד, איך אני ממשיכה לטפל בה? מצד שני, היא אומללה. זו לא אחת שאגיש נגדה תלונה, בוודאי שלא.
 
"המערכת במצב קשה. כל העולם הופך להיות מהיר, הכל קורה בלחיצת כפתור, ובמיון זה לא קורה - אנשים נאלצים לחכות ואנחנו דור שלא יודע לחכות, אני רואה את זה בהמון מקומות - בבתי קפה, בסופר. אנחנו חיים בעולם ללא סבלנות. במיון, בנוסף לזה שאין סבלנות, יש אנשים חולים, אבא שמביא את הבת שלו או אישה שמביאה את אמא שלה, אלו סיטואציות קשות והם נתקלים במערכת מאוד איטית ובירוקרטית. זה לא תמיד הצוות במיון שלא מספיק. אנחנו בקו היורים הראשון. גם אנחנו מחכים - למחלקות שיהיו מוכנות לקבל את החולים, לאמבולנס שצריך להגיע. את התסכול התוקפים מפנים אלינו ואנחנו אלה שסופגים.
 
"משמרת במיון מרגישה כמו מערכה במלחמה. זו מלחמה. אלו ההגדרות ואנחנו משתמשים הרבה בז'רגון הזה בתוך הצוות. אנחנו במלחמה, בכאוס, בשוק, הכל בלגן, הכל עמוס. המערכות באי־ספיקה משמעותית. רק שנהיה בריאים".