"מחקרים בינלאומיים מוכיחים כי איכות המורה היא הגורם המשפיע ביותר על הצלחת התלמידים. יש בידי תוכנית לצירופם של טובי הבוגרים באוניברסיטאות למערכת החינוך. זהו מעשה ציוני חיוני”. אלו הדברים שאמר ראש האופוזיציה דאז וראש הממשלה כיום בנימין נתניהו, באוגוסט 2008. הוא סיפר על רף הקבלה הגבוה למקצועות ההוראה במדינות אחרות, והבטיח לפעול להאצלת יוקרה על מקצוע ההוראה.

אלא שהמציאות כיום מעט שונה. עשור אחרי, באופן תדיר נשמעת ביקורת על תנאי הקבלה הנמוכים למבקשים להיות מורים, על הכשרה בלתי מספקת ועל דורות חדשים של מורים שמגיעים למקצוע מהסיבות הלא נכונות. לדברי איתי מזרב, יועץ בכיר למדיניות חינוך בארגון American Institute for Research ולשעבר מנהל אגף מדיניות של משרד החינוך של וושינגטון די־סי, הבעיה העיקרית של הכשרת המורים בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, היא עובדת היותה מנותקת מאתגרי ההוראה של היום, בפרט של מורים בבתי ספר באזורים מוחלשים. “התכנים מיושנים, ומורים רבים מוצאים עצמם מופתעים ולא מוכנים לאתגרים כשהם נכנסים לכיתה לראשונה”, הוא אומר. “בשביל להשתפר, התוכניות חייבות להתחדש, וצריך לשלב ידיים עם בתי הספר עצמם בתוכניות התמחות שידגישו למידה מעשית, ולאסוף נתונים על ההצלחה של בוגריהם והאתגרים שהם מתמודדים עמם ולתקן בהתאם”.

עם זאת, אומר מזרב, אי אפשר להשליך את כל הרעות החולות של מצב ההוראה על תוכניות ההכשרה. “הכשרה טובה חייבת להתחבר להדרכה למורים חדשים בתחילת דרכם, למערכת השתלמויות אפקטיבית וגמישה ולתוכנית לקידום, תגמול ושימור המורים הטובים ביותר”, הוא מוסיף. “ללא המרכיבים הללו, תישמר התפיסה הרווחת שאין השקעה ותמיכה במורים, שהם העובדים החשובים ביותר במגזר הציבורי. הטובים ביותר ימשיכו לבחור אפיקים מקצועיים אחרים, והתוצאות של התלמידים יהיו בהתאם, כפי שמראים המחקרים”.



צורכי השעה

בישראל פועלות כיום כמה עשרות מכללות להכשרת עובדי הוראה – בתחום הממלכתי, הדתי והחרדי, לצד מסלולי הכשרת מורים באוניברסיטאות, וכמובן מסלולי הסבת אקדמאים להוראה, המאפשרים לבעלי תואר אקדמי לרכוש מקצוע נוסף. כיום לומדים במוסדות להכשרת מורים כ־29,244 לתואר ראשון ועוד 7,152 לתואר שני.



בראשית הוגדרה שאלת המורים כ”שאלה גורלית”. בתש”ח היו בישראל כ־5,000 עובדי הוראה שהוכשרו בבתי מדרש למורים בארץ או בחו"ל. לאחר קום המדינה נוצר מחסור גדול במורים, ומשרד החינוך נאלץ למלא את החסר על ידי קליטת מורים שהוכשרו במהירות באמצעות קורסים מקוצרים. נכון שדוד בן־גוריון ביקש להזמין לכל טקס ממלכתי מורים וסופרים, אבל כמעט תמיד הושמעו טענות כלפי המורים והכשרתם. ועדות קמו בזו אחר זו בהתאם: בראשית שנות ה־60 מונתה ועדת דושקין, ועדה ציבורית שהתבקשה לבדוק את המסגרות ואת השיטות הנהוגות בהכשרת מורים, והמליצה על פעולות שראוי לבצען כדי להעלות את רמת ההכשרה. אחריה, בסוף אותו עשור, הגיעה ועדת רימלט שקבעה כי המורים המלמדים בחטיבות הביניים חייבים להיות בעלי תואר אקדמי ראשון. ב־1979 המליצה ועדת עציוני לבסס את מקצוע ההוראה על מקצועיות, אקדמיזציה ועצמאות פדגוגית של המורה.

באמצע שנות ה־90 הועמקה האקדמיזציה של עובדי ההוראה, והיא הועברה לתוכנית הכשרה אקדמית ארבע־שנתית מחייבת ברצף לתואר ראשון ולתעודת הוראה. כל מסלולי ההכשרה והמוסדות להכשרת מורים הועברו למעמד של מכללות אקדמיות לחינוך. בשנת 2000 מונתה ועדת בן פרץ (“הוועדה לבדיקת הכשרת המורים בישראל”) שהמליצה, בין השאר, להעניק תעודות הוראה במוסד אקדמי פעיל ולהעניק רישיון לעיסוק בהוראה ממשרד החינוך לבעל תואר אקדמי ותעודת הוראה מהמכללות האקדמיות והאוניברסיטאות, שעבר שנת התמחות.

“אי אפשר להתייחס להכשרת המורים בראי ההיסטוריה במנותק מהקשרי הזמן ורוח התקופה”, אומרת ד”ר מיכל גולן, העומדת בראש מכון מופ”ת למחקר ולפיתוח תוכניות לימודים וסגלי הוראה.בעשורים הראשונים להקמת המדינה ניתן לחינוך תפקיד ראשון במעלה בחשיבותו. הוא נדרש להיות מוסד קולט עלייה ובונה עם, תרבות וחברה. החינוך כלל גם חינוך והוראה למבוגרים בשיתוף מתנדבים מההתיישבות העובדת ומהצבא, וההכשרה לקראתו כללה את כל תחומי החיים והדעת. בראשית שנות ה־80 החל תהליך מבורך של אקדמיזציה של ההכשרה: החלוקה בין מקצועות החינוך לתחומי הדעת נעשתה חדה יותר, וההכשרה נעשתה מקוטעת יותר. עם זאת, תהליך האקדמיזציה היה מוצלח ביותר וכלל בהמשך גם תואר שני. במקביל לכך, מאמצע שנות ה־70 חלו במערכת שינויי עומק שכללו את תהליך האינטגרציה, הקמת חטיבות הביניים והקמת בתי הספר השש־שנתיים, מהלך שהנגיש את החינוך העל־יסודי למאות אלפי תלמידים, שקודם לכן נמנעה מהם השכלה על־יסודית. בשנים אלו התחילו גלי עלייה עצומים מברית המועצות ומאתיופיה, שהגיעו לשיאם בראשית שנות ה־90.

“מערכת החינוך עמדה אז תחת אילוצים קשים בבניית בתי ספר ובגיוס מסות של מורים ללמד את התלמידים שהצטרפו למערכת”, מוסיפה ד”ר גולן. “מחוסר ברירה, גויסו גם מורים שלא עברו הכשרות מלאות, חלקם גם התאימו פחות להוראה ממורים שנבחרו בקפידה קודם. גם מעמדם ומשכורתם של המורים הלכו ונשחקו בשנים אלו, דבר שהביא לעזיבה מסיבית של גברים את התחום”.

במרוצת הזמן, נעשה יותר ויותר קשה למצוא קונצנזוס משותף לפלגים השונים במערכת שהתרחבה והצטופפה. עם התרחבות המחקר והדעת, התרופפות הסמכות ההורית והמורית, שינויים תכופים בממשל ועוד - העמיקה ההכרה במורכבותו של המקצוע, ורבו השאלות בדבר הדרכים הנכונות בהכשרה לקראתו. “בישראל ובעולם כולו נעשים כל העת מחקרים שעניינם טיוב ההכשרה מחד, העלאת ספקות ובניית מגוון תוכניות מאידך”, אומרת ד”ר גולן. “הכשרת מורים היא תהליך ארוך טווח המתקיים לאורך כל החיים המקצועיים, וכך צריך לראות אותה. ההכשרה הטרום־תפקידית היא רק ראשית הדרך”.
הכשרת המורים בישראל, לדברי פרופ’ יערה בר־און, נשיאת המכללה האקדמית לחינוך אורנים, מצויה בהתפתחות מתמדת: בעשורים האחרונים של המאה ה־20 עברו כאמור סמינרים למורים תהליכי אקדמיזציה, קיבלו מעמד של מוסדות מפוקחים להשכלה גבוהה, ומתווה אריאב יצר מודל אקדמי להכשרה; המכללות פיתחו תואר שני ייעודי לחינוך (M.Ed) למורים, המשלב לימודים אקדמיים גבוהים עם התבוננות מעשית, ובשנים האחרונות הן מעניקות תואר שני עם תזה באישור המועצה להשכלה גבוהה.

עד כמה הטענה הרווחת על ירידה דרמטית ברמת הסטודנטים להוראה נכונה? על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת תשע”ח, כמחצית מהלומדים הם בעלי תואר ראשון (לפחות) שהתקבלו על בסיס הישגיהם באקדמיה. קבוצות עילית של סטודנטים מתקבלים על בסיס “תעודת בגרות איכותית”, על פי החלטת שר החינוך לשעבר שי פירון, כפי שנעשה במקצועות רבים באקדמיה.

על פי נתוני משרד החינוך, בשנת הלימודים תשע”ג התקבלו ללימודי הכשרה להוראה, על בסיס מבחן פסיכומטרי, כ־60% מהלומדים, בעוד שבשנת הלימודים תשע”ח התקבלו ללימודים פחות משליש. סף הקבלה הממוצע בשנת הלימודים תשע”ג היה ציון פסיכומטרי של 539, בעוד שסף הקבלה הממוצע בשנת הלימודים תשע”ח היה 557. “פרסום ציוני ממוצעים ללא מדדים משלימים לוקה בחסר”, אומר פרופ’ שרגא פישרמן, ראש התוכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי ב"שאנן" - המכללה האקדמית הדתית לחינוך בחיפה. “הממוצע משקר, מכיוון שהוא מושפע מאוד מנתוני הקצוות שבמקרה האמור קשור לאוכלוסיות מוחלשות ולמגזרים מוגדרים. יש לזכור כי ציוני הפסיכומטרי מנבאים, לכל היותר, הצלחה בלימודים האקדמיים ואינם מנבאים, ואף לא מתיימרים לנבא הצלחה בעבודה, משום שלא יעלה על הדעת שאותו מבחן ינבא את הרופא הטוב, את עורך הדין הטוב ואת החוקר הטוב במדעי הרוח”. 

“ישנה עלייה קבועה ברמת המתקבלים ללימודי תעודת הוראה על פי מדדים כמותיים של ציוני בגרות ופסיכומטרי”, אומרת פרופ’ בר־און. “ממוצע הציון המשולב של המתקבלים אינו נמוך מהציון הממוצע באוניברסיטאות. בשנים האחרונות פותח גם מדד איכותני כלל־ארצי לקביעת התאמת המועמדים ללימודים למקצוע ההוראה, כיוון שהפסיכומטרי מנבא הצלחה בלימודים, לא במקצוע”.

שאלה אחרת העולה מסוגיית הכשרת המורים היא: מה יש לבחון בבחינת הכניסה להכשרה להוראה? “אישיות מכילה, אמפתית, בעלת תחושת שליחות, אוהבת אדם, סבלנית וסובלנית, אופטימית, חמה וכריזמטית - תתרום להתפתחות ילדי ישראל יותר מציון במבחן פסיכומטרי”, אומר פרופ’ פישרמן. “נניח שהייתי מנהל בית ספר תיכון, והיה עלי לבחור בין שני מועמדים להוראת מתמטיקה כאשר רמת ידיעותיהם המקצועיות היום דומה: האחד בעל נתוני פסיכומטרי גבוהים, הצטיין בלימודי התיכון ואת ציוניו בתואר הראשון השיג בקלות, ומולו מתמודד מורה שציוני הפסיכומטרי שלו היו בינוניים, אך הגיע להישגים גבוהים בלימודי התואר האקדמי תוך השקעת מאמץ. ללא ספק הייתי בוחר בשני, כיוון שהוא יהיה מסוגל להבין את התלמיד המתקשה הרבה יותר טוב בהשוואה לראשון. הסיכוי של ילדינו להגיע להישגים גבוהים יותר ולאהוב ללמוד - גבוה יותר, אם ילמדו אצל המועמד השני. מה שאני מציע הוא לקבל מועמדים להוראה על בסיס סוללה רחבה של קריטריונים, שהפסיכומטרי הוא אחד מהם, אך זאת רק לצד כישורים אישיים ובין־אישיים, ומצד שני לקבוע בחינות הסמכה עם תום תהליך הסטאז’, שיכללו ידע נדרש, כישורים ומיומנויות”.



“גם ניסיון חיים מורכב הוא כוח, וציונים לא תמיד מבטאים אותו במבחני נייר ועיפרון”, מוסיפה ד”ר יפעת אשרת־פינק, ראשת החוג להכשרת מורים לבית הספר היסודי במכללת אורנים. “לכן חשוב לבחון אם מה שמביא עמו המועמד יכול לחולל שינוי חברתי. בנוסף, חשוב שהמיונים ישקפו את צורכי השעה במציאות, כלומר לשים דגשים לא רק על ידע ומיומנויות, אלא על כישרונות וכישורים להתמודד עם מציאות תחרותית וטכנולוגית בתרבות השפע, והכנה להתמודדות עם קונפליקטים, אתגרים מוסריים והכרעות לא פשוטות. ילדים היום יודעים יותר מתמיד להשיג ידע ואף לארגן אותו. אולם הם זקוקים למורה שילווה אותם במסע החיים המאתגר, הנפשי והרגשי, שיהווה כתובת להתמודדויות החברתיות שלהם, שיכלול כושר שיפוט, הבעה יצירתית, יזמות וחדשנות בחשיבה. כדי להכיר יכולות אלו, לא די במיונים ממוקדים ומצביים, אלא יש ‘למתוח’ את תקופת הקבלה ולהופכה לחלק מתוכנית ההכשרה. כך ניתן יהיה לעקוב אחר התפתחות לאורך זמן ולראות את המורה במגוון אינטראקציות”.

המהפכה האמיתית

ד”ר חיים שקד, סגן הנשיא לעניינים אקדמיים במכללה האקדמית לחינוך "חמדת הדרום" ליד נתיבות, אומר שאומנם נעשו בשנים האחרונות כמה צעדים להעלאת איכות כוח האדם במערכת החינוך, אך נדמה כי אלה אינם מספיקים. “בעשור האחרון הייתה עלייה ממשית בשכרם של מורי ישראל, בעיקר בזכות רפורמות אופק חדש ועוז לתמורה”, הוא אומר. “הפער בין שכר המורים בישראל לבין זה של עמיתיהם בחו”ל הצטמצם, אולם בשל הסכמי שכר בעייתיים וארגוני מורים חזקים במיוחד, שכרם של מורים מתחילים עודנו נמוך יחסית, ורק מורים ותיקים מקבלים שכר משביע רצון. העלייה בשכר המורים משמחת, אך כל זמן ששכרם של מורים חדשים אינו גבוה – ימשיכו צעירים וצעירות איכותיים להעדיף מקצועות אחרים על פני ההוראה”.

לדבריו, גורם נוסף שיכול לשפר את איכות כוח האדם במערכת החינוך הוא העלאת רף הקבלה ללימודי הוראה. “מחקרים מלמדים כי כשתנאי הקבלה גבוהים יותר – הופך המקצוע למבוקש יותר, ונוצרת עלייה גם במספרם וגם באיכותם של הפונים ללימודי הוראה”, אומר ד”ר שקד. “גם בעניין זה הייתה במערכת החינוך הישראלית התקדמות מעטה בלבד בשנים האחרונות. אחת התוכניות המשמעותיות שמפעיל משרד החינוך כדי לענות על המחסור במורים איכותיים היא הסבת אקדמאים להוראה. תוכנית זו, הפועלת בהיקפים גדולים, מועילה למערכת החינוך, אך לו הייתה מבוצעת בצורה טובה יותר, הייתה יכולה לתרום עוד יותר. אם אנו רוצים שאת בתי הספר שלנו יאיישו מורים ומנהלים איכותיים, נדרשת עשייה רחבה יותר, שתבטיח לכלל תלמידי מערכת החינוך הישראלית הוראה ולמידה איכותיות והישגים גבוהים”.

“במרוצת העשורים, המורים ממשיכים ברובם להיות מוכשרים כפי שהוכשרו בעבר, כאשר תלמידיהם עומדים בפני פיתויים וגירויים ויזואליים ואחרים אשר אינם יותר רלוונטיים למה שמציעות דרכי ההוראה המיושנות, לסביבות ההוראה של המאה הקודמת, ובעיקר לטכנולוגיות שאינן מתקדמות דיין”, אומר פרופ’ שמעון עמר, נשיא מכללת אוהלו. “ישנם מורים שהבינו זאת, ולמרות הכשרתם האקדמית, ובמקרים מסוימים בזכותה, יודעים להפוך את עצמם ליצירתיים ואטרקטיביים ולהביא את עצמם למקומות שבהם התלמידים של היום מוצאים בהם עניין ולא רק חובה לימודית. על מנת לתקן את המצב, על האקדמיה באופן כללי, והכשרת המורים בפרט, לשנות את עצמן ולהתאים לעידן הנוכחי, ויפה שעה אחת קודם”.

כיצד?
“עלינו לעשות רביזיה מעמיקה בארבעה תחומים עיקריים. הראשון – התכנים: להפסיק ללמדם כמקצועות למידה דיסציפלינריים בלתי תלויים. כל תחום ונושא אינו חד־ערכי, אלא הוא חלק ממכלול של נושאים המשפיעים האחד על השני. השני – הפדגוגיה: לעבור מהוראה פרונטלית ללמידה שיתופית, שבה אחריות הלמידה עוברת מהמורה לתלמיד, ובה התלמיד מהווה חלק מקהילה לומדת. השלישי – הטכנולוגיה. היא חלק מחיינו, והמורים של היום חייבים להיעזר ולשלוט בה. הרביעי - סביבת הלמידה. יש לבטל את מושג הכיתה ולדמות את סביבות הלמידה ואופן תפעולן לסביבות העבודה העתידיות. זה מחזיר אותנו לשאלה אם רמתם של המורים יורדת, והתשובה היא לא. היא פשוט אינה רלוונטית יותר”.

פרופ’ בר־און, מה עתיד לקרות בשנים הבאות?
“הן יעמדו בסימן שינוי מהותי בתכנים ובסגנון. בראש ובראשונה יחול עדכון מתווה אריאב, שבימים אלו שוקדת עליו ועדה שמונתה על ידי המל”ג, ובקרוב תגיש את המלצותיה. אך לא כל שינוי יכול לבוא לידי ביטוי במתווה. הכשרת המורים צריכה לעבור מהעידן התעשייתי אל העידן היצירתי. במאה
ה־21, החברה אינה זקוקה לצעירים מסודרים בשורות השוקטים במקומותיהם הקבועים על הסרט הנע ועונים ‘אמן’; בוודאי שאין היא זקוקה לילדים שמקבלים ריטלין כיוון שאינם מסוגלים לשבת על כיסא המעוות את עמוד השדרה, בחדר צפוף, יום אחר יום, ולשמוע אדם המדבר אליהם מלמעלה למטה. החברה זקוקה לאנשים שיוכלו להתמודד עם עולם המשתנה במהירות ומאופיין באי־ודאות ובערעור מתמיד על ביטחון בתעסוקה, בחברה, במשאבי היקום. הכשרת המורים חייבת להתאים את עצמה לתמונת הבוגר היצירתי, הרגיש לסביבתו, הגמיש בהתנהלותו והיודע לעבור במהירות, אך ללא דורסנות, מאורח חיים אחד למשנהו. הכשרת מורים טובה תדע לגדל מחנכות ומחנכים רגישים ויצירתיים, בטוחים בעצמם וקשובים לסביבתם, מאמינים במגוון ובשונות, אך גם בשוויון; אנשים הפועלים מתוך אהבה ומסירות, בצוותים רב־תכליתיים ומרובי כישרונות. זו המהפכה האמיתית, שתאפשר לבתי ספר להתפתח למקומות שונים, מותאמי קהילה ומרובי צורות וגוונים”.

גם ד”ר מיכל גולן אופטימית. “יש תקווה גדולה בעובדה שבישראל יותר ויותר גורמים רלוונטיים חוברים לעבוד במשותף”, היא אומרת. “עם זאת, אנשי המעשה ואנשי המחקר עדיין לא פיצחו את הגנום ההוראתי, ולא בכדי. המקצוע דורש קשת ידע וכישורים רחבה ביותר, והנרתמים לו ראויים ללא ספק לתנאי עבודה ולתמיכה חברתית גבוהה”.