שנת הלימודים תשע”ט נפתחת בסימן התעוררות סוגיית החיסונים השנויה במחלוקת. השאלה המרכזית: מה יעלה בגורלו של ילד שהוריו בוחרים שלא לחסנו? הדיון העקרוני עתיק היומין הפך בחודש האחרון למעשי. הורים לילדים שחוסנו אומרים על ילדים שלא חוסנו: "הם מסכנים את ילדינו"; ההורים הלא מחסנים, לעומת זאת, אומרים: “מאלצים אותנו לסכן את חיי הילדים שלנו”.

דיון החיסונים – כן או לא - תמיד נכח, אבל בראשית אוגוסט השנה חלה תפנית שתחילתה ביוזמה של איתי ברשדסקי, הבעלים של גני “פשוט גן” ברמת השרון: הורים שירצו לרשום את ילדיהם לגנים יצטרכו להציג פנקס חיסונים, או להתחייב כי בכוונתם לחסן את הילדים לפי תוכנית החיסונים המקובלת של משרד הבריאות. אחר כך הגיעו פנייה לד”ר ליאור אונגר מבית החולים תל השומר, דמות מוכרת בדיון הציבורי סביב החיסונים, בחינה משפטית ואז ייסוד קבוצת הפייסבוק “הגן המחוסן” שבה חברים 11 רופאים מהורי הגן, שנפתחה כדי “לתת מענה למנהלי גני ילדים, אנשי חינוך והורים לילדים בכל הנוגע לחיסון הילדים על פי הנחיות משרד הבריאות ובהתאם לגיל הילדים”. השלב הבא היה עיצוב תו ״הגן המחוסן״ והזמנה להנהלות גני ילדים אחרים להשתמש בו.

לא עבר זמן רב, והאיגוד הישראלי לרפואת ילדים יצא בקריאה לשרי הממשלה ולראשי השלטון המקומי לאמץ את הרעיון. קבוצת “הורים נגד מחלות” תמכה, וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן שיגר מכתב למנכ”ל משרדו וביקש לבחון אפשרות להתנות רישום ילדים למסגרות חינוכיות בהצגת פנקס חיסונים. בין לבין, ח”כ אורן חזן הודיע כי הוא עובד על הצעת חוק שתאפשר לגנים פרטיים לאסור כניסת ילדים שלא חוסנו.



ברשדסקי מודה כי הופתע מהסחף: “הקרדיט המשמעותי הוא לקבוצות כמו ‘הורים נגד מחלות’ ו’מדברים על חיסונים’, שמנהלות שיח אינטליגנטי ופורה תקופה ארוכה, וארגונים כמו ‘מדעת’ שמנגישים את המידע הרפואי לציבור. רק בימים האחרונים אני מבין את גודל הבהלה בקהילה הרפואית מהתפרצויות של מחלות. לא חווינו את זה בדור שלנו, אבל אבא שלי, יליד 1953, אומר: ‘כל הכיתה שלי עם ברזלים ברגליים בגלל פוליו’. בין המתנגדים יש 2% קיצוניים מאוד, כמעט משיחיים. יש אחוז גבוה של כאלה שמפיצים סיפורים לא נכונים, הופכים את זה לאידיאולוגיה, כי נראה להם שהכל קונספירציה של חברות התרופות. אולי מה שצריך זה מאמץ משולב של התאגדויות אזרחיות, הרשויות, המחוקק וחברות הביטוח”.



מהעבר השני, כצפוי, סוערות הרוחות בקרב ההורים שאינם מעוניינים לחסן את ילדיהם. “יוזמה פופוליסטית ריקה מתוכן”, אומרת אושרה בלפולסקי, מהנדסת מחיפה ואם לארבעה ילדים לא מחוסנים ששוהים במסגרות חינוך. בלפולסקי, ממנהלי קבוצת הפייסבוק “חיסונים – בחירה מושכלת”, אומרת כי “מדובר במהלך שיווקי מצד בעלי הגן וקידום הקריירה של הבוחשים בקלחת. למהלך הזה אין כל צידוק מדעי. הוא נועד לשימור כוחו של ממסד החיסונים וחברות התרופות העומדות מאחוריו. ניתן לראות בקלות שלא מדובר כאן במהלך שסיבותיו רפואיות ברגע שבוחנים את העובדות.

ומה יעשו בגן, יעמידו מאבטח בכניסה שיבדוק את גילי הילדים, וביום הולדת שנה יוודאו שהילד חוסן, ואם לא - אז ישלחו אותו הביתה? ומה לגבי הצוות והאחים באירועי הגן? בפועל, בגן מחוסן יהיו ילדים שאינם בני־חיסון מסיבות כאלו ואחרות. הסטטוס החיסוני שלהם לא יהיה שונה מזה של ילד שלא חוסן עקב רצון ההורים. יש פה סלקציה המתבססת על הכוונה ובחירה של ההורים, דבר המוכיח כי מדובר בהסתה וניסיון כפייה על מנת לרדוף הורים שמממשים את זכותם החוקית להימנע מפרוצדורה שאינה נטולת סיכון. בישראל אין חובת חיסונים, ולכן כל מי שנתקל בתופעה כזו של גן הדורש חשיפת מידע רפואי חסוי - מן הראוי שיתבע”.

מה אומר החוק?

ומה אומר החוק? תלוי את מי שואלים. עמותת “חסון” למתן מידע על חיסונים שיגרה מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים, שבו מצוין בין היתר כי “המשמעות בפועל של התניה כזו הנה כפיית החיסונים על הילדים והוריהם, זאת כאשר אין כל חובה בחוק לבצע את החיסונים, מה גם שהזכות להימנע מחיסון כלולה באגד הזכויות ששמירתן נדרשת כדי לקיים את כבוד האדם כמתחייב בחוק זכויות החולה. גם שלילת הזכות להימנע מקבלת טיפול רפואי מנוגדת ללשון חוק זה”.

יו”ר העמותה מור סגמון, עו”ד אורנית נווה ועו”ד דנה סרבי קובלסקי, החתומים על המכתב, כותבים: “יוזמת הגן המחוסן אינה אלא ביטוי נוסף לכאוס המתרחש בגנים הפרטיים אשר אינם מפוקחים כך שכל גן מחליט החלטות שאינן בהלימה עם עקרונות החקיקה במדינת ישראל ופוגעות הלכה למעשה בחסרי ישע”.

לעומתם, עו”ד רז בן־דור ממשרד מטרי מאירי ושות’, המייצג את יוזמי מדיניות “הגן המחוסן”, אומר כי אין מגבלה חוקית על מדיניות הרישום הנ”ל: “אין מניעה על פי החוק להציב כתנאי לרישום לגן הנמצא בבעלות פרטית דרישה להצגת פנקס חיסונים, שממנו עולה כי הילד שמבקשים לרשום לגן מחוסן בהתאם לגילו, או הצהרה שיש כוונה לחסנו על פי המלצות משרד הבריאות. באשר לחקיקה הצפויה ביחס לגנים ציבוריים, שעליה פורסם לאחרונה, הרי שכבר בשנת 2013 נקבע בבג”ץ כי חקיקה שעניינה הגברת שיעור החיסונים בקרב ילדים היא חקיקה לתכלית ראויה המקדמת מטרה חברתית חשובה של דאגה לבריאות הציבור.

בית המשפט העליון קבע באופן ברור כי העמדה הרווחת והמקובלת בכל העולם היא כי התועלת הנובעת מהחיסונים עולה על הסיכון הטמון בהם. עוד נקבע כי ‘ככל הידוע לנו עד היום, טרם הוכח מדעית קשר סיבתי בין חיסונים לבין פגיעות נוירולוגיות או אחרות’ וכי ‘קיימת הסכמה רחבה כי גם אם קיים סיכון מסוים הרי שהוא קטן ביותר, והתועלת למולו כתוצאה מקבלת החיסון תהיה גבוהה הרבה יותר'”.

הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר, טוען שחופש הבחירה של הימנעות מחיסונים נעצר במקום שבו מדובר בסכנה שאינה נוגעת לאדם עצמו, אלא להפצת מחלה מסוכנת מאוד לכלל הציבור. “החצבת היא מחלה מידבקת, מסוכנת ומתפשטת, ומוצדק מבחינה אתית והלכתית להטיל סנקציות על המסרבים להתחסן, אם כי התועלת של הניסיון לחסן בכוח היא קטנה מאוד", הוא אומר. "קודם להטלת סנקציות צריך לפנות שוב ושוב לציבור, לערער את ההסתמכות על מחקר מדומה כסיבה שלא להתחסן, ולהסביר את החשיבות הגדולה של החיסון ואת האחריות לו. הניסיון לכפות בכוח חוק אינו מועיל, אבל יצירת אווירה ציבורית שרואה באלה שאינם מתחסנים פושעים כלפי הציבור עשויה להביא תועלת”.



ומה אומרים ההורים?

ליאור, איש הייטק ואב לשלושה מתל אביב, מרוצה מאוד מעליית המדרגה בכל הנוגע לעידוד חיסון ילדים. “אני מחזיק אצבעות. הגיע הזמן שיפסיקו לסכן את הילדים שלנו”, הוא אומר. “ככל שזה יצבור יותר תאוצה כך אהיה רגוע יותר”.

מנגד, אסנת, מעצבת מירושלים שאינה מחסנת את ילדיה, מבוהלת: “אתמול ישבתי עם חברה שגם היא לא מחסנת וניסיתי להתמודד עם השאלה מה יהיה אם יעבור חוק בנושא. אנחנו בגן ש־90% ממנו לא מחוסן. היו אבעבועות, כולם הדביקו אחד את השני ולקחו את זה בקלי־קלות. כל מה שאני רוצה זה להימנע מלהכניס לילדים שלי חומרים פסיכיים לגוף. לא אקריב את הבנות שלי על מזבח רק כדי שהן יהיו חלק מחברה מחוסנת ומטייחת, שאין סיכוי לעמוד מולה”.

מירי, אם לשלושה, נמצאת איפשהו באמצע. היא חיסנה את ילדיה נגד חצבת, אדמת וחזרת בגיל 5, ולא בגיל שנה כמומלץ. גם בחיסון המחומש פעלה באופן שונה: “פיצלתי. זה יותר טוב למערכת החיסונית. רצה הגורל והבת שלי נדבקה בגן בשעלת, בעלי נדבק, הילד השני נדבק והיה לנו סיוט עלי אדמות במשך שלושה חודשים. אם עכשיו באים ואומרים לי: ‘הילדה לא יכולה להיכנס למסגרת בלי להציג פנקס חיסונים', אני מכבדת את הרעיון, אבל הולכת למקום שמכבד את הצביון שלי. אני לא נכנסת בקירות”.

קרן, מורה לתנועה מהרי ירושלים, עומדת חסרת אונים: “הדעה שלי מאוד ברורה. מצד שני, כל אחד מבוצר בעמדתו. במקום קבלה יש הקצנה. אחרי שקראו לי פנאטית, אמרתי לעצמי: ‘תורידי ראש. אין פה צודק או לא צודק אלא מה שנכון לך'. יש לי ילד אחד, בן 3, שלא חיסנתי. כשהוא נולד, הדבר הראשון שעלה לי לגביו מביקור אצל רופאים זה שהוא רגיש מאוד. הוא לא יוצא למסגרת ואני לא מחסנת אותו. זו הייתה התחושה הראשונית שלי כאמא וצדקתי: הוא אובחן כסובל מאלרגיות רבות למזון. יש לי קלף שאין להורים אחרים, שאסור לחסן אותו. זו המשמעות של אחריות הורית. החיסונים של היום מנסים לייצר ודאות, אבל בשביל לייצר ודאות צריכה להיות שקיפות”.

מיכל בן דוד, אם לארבעה, מחברת “כוח הזהב של יואב”, מתייחסת לנושא בשני כובעים: כאמא וכגננת. “הייתי מאוד רוצה להיות בטוחה שאני שולחת את הילדים שלי לגן שבו כל הילדים מחוסנים”, היא אומרת. “מדובר במחלות מאוד קשות שהטיפול בהן קשה וכואב. אם יש חיסון שחוסך את המחלה, אז מיותר להתעקש ולהמתין שהגוף יידבק בנגיף כדי שיפתח חיסון טבעי. מן העבר השני, כגננת, אני חושבת שהדרישה הזו מאוד בעייתית. לכל הורה יש זכות להחליט אם לחסן או לא לחסן את הילד שלו. ישנם מחקרים שלפיהם עומס החיסונים שנותנים לילדים בשנת חייהם הראשונה עלול לגרום לתופעות לוואי מרחיקות לכת. יש להורים זכות מלאה להחליט מה טוב עבור הילד שלהם”.