"שכל אחד יעשה את החשבון שלו טוב־טוב לפני שהוא נוסע לסיני. המטה ללוחמה בטרור לא סתם מוציא אזהרות מסע, ויש לזה השלכות", אומרת תמי פלג, שבתה הבכורה עינת נאור ז"ל נהרגה לפני 14 שנים במתקפת טרור בסיני, בהיותה בת 28 בלבד.

"אני אומר לאנשים 'ודבקת בחיים'. השתדלו גם לשמור על עצמכם וגם לנסוע למקומות פחות מסוכנים, בטח בתקופה הזאת", מוסיף ראובן אביסף, שבנו רועי אביסף ז"ל, נהרג אף הוא באותו פיגוע. גם הוא היה בן 28 במותו.

מתקפת הטרור בסיני התרחשה ב־7 באוקטובר 2004, מוצאי שמחת תורה, וכללה שלוש התקפות של מכוניות תופת נגד שניים ממוקדי התיירות הישראליים המרכזיים בחצי האי - מלון הילטון טאבה הסמוך יחסית לגבול עם ישראל; וחוף ראס א־שטן, הממוקם בסמוך לנואיבה במזרח סיני, כ־50 קילומטרים מדרום לקו הגבול. בפיגוע נהרגו 34 אנשים - מתוכם 12 ישראלים.

ביום שישי האחרון קיימו אביסף ופלג אזכרות לילדיהם. "באזכרה האחרונה אמרתי לחברה שלי שאני מרגישה שמעיין הדמעות שלי כבר יבש", אומרת פלג (67), מכפר עזה, שיצאה לאחרונה לפנסיה. "אבל בימים שאחרי האזכרה הרגשתי זאת היטב בכאבים בגוף. אם הצער לא יוצא בבכי, הוא יוצא בכאבים".

הפיגוע בסיני, 2004. צילום: jpeg

צביטה בלב

270 אלף ישראלים עברו ביולי־אוגוסט האחרון את הגבול במסוף טאבה בדרכם לסיני. לאלו יש להוסיף את אלפי הישראלים שירדו לסיני בתקופת החגים. למרות אזהרות המסע החמורות, ואחרי שנים שבהן הדירו הישראלים את רגליהם משם, אפשר לומר שהישראלים חזרו לסיני, ובגדול.

כשאביסף ופלג רואים את הנהירה המחודשת לשם, הלב שלהם נצבט. "חשבתי שאחרי הפיגוע, שבו נהרגו עשרות אנשים ובהם גם בתי, אנשים לא ייסעו יותר לסיני", אומרת פלג בצער. "חשבתי שהפיגוע יהווה תמרור אזהרה לשנים רבות. בהתחלה זה היה זעזוע, בהתחלה לא נסעו, אבל לאנשים יש נטייה לשכוח. כשאני רואה את הישראלים נוהרים לסיני, זה מפריע לי. חבל לי על חיי אדם. זה עושה לי צביטה בלב".

איך את מסבירה את זה?
"או ששיקול הדעת שלהם מוטעה, או שהם אומרים: 'לי זה לא יקרה'. אני, למשל, אחרי מקרה כזה לא הייתי נוסעת. אני לא מתגרה בגורל".

אביסף: "יש לי לומר לאותם ישראלים מה שאמרתי גם לבן שלי, שעדיף לחפש מקומות פחות מסוכנים. הבן שלי מאוד אהב את סיני, נסע לשם הרבה פעמים, ולא כי זה זול, אלא כי רועי אהב מאוד את הטבע. לכל אלה שנוסעים כיום לסיני אני רק יכול לאחל שיחזרו בשלום. הם אנשים מבוגרים, יכולים לעשות מה שטוב להם, אבל שייקחו בחשבון שחיים רק פעם אחת. רועי אפילו ניסה לשכנע את אחותי לנסוע איתו לסיני, ולשמחתנו היא לא הסכימה. לפני 14 שנה, כשהתחילו התרעות לגבי סיני, הבן שלי אמר שאפילו אלוהים לא יודע איפה זה ראס א־שטן. אמרתי שאלוהים אולי לא יודע איפה זה, אבל השטן כן ידע, ומשם הוא קטף את רועי".

פלג: "כל אחד אחראי לחיים שלו. זו אולי חופשה מקסימה וזולה, אבל בסופו של דבר אפשר לשלם עליה מחיר כבד ואז אי אפשר יהיה יותר ליהנות מחופשות בכלל. לפי מה שאנשים מעידים, יש שם מקומות מדהימים, נופים יפים, מחירים זולים, אבל יש גם ברחבי העולם וגם בארץ מקומות שאפשר ליהנות בהם באותה מידה מבלי לסכן את החיים שלך ושל ילדיך".

פיגוע יכול להתרחש בכל מקום.
"מהפקת הלקחים שלי, ממה שקרה לבתי וממקרים נוספים ששמעתי עליהם, אני יכולה לומר שלמצרים אין כל ערך לחיי אדם. הם לא ממהרים להגיש עזרה וגם לא נותנים לכוחות אחרים להגיע ולטפל בפצועים. הם לוקחים אחריות על עצמם, ומבחינתם יכול גם לעבור יום עד שתוגש עזרה. שום דבר לא בוער אצלם, להבדיל מממה שקורה כאן בארץ, שמגישים מיד עזרה.

אם הבת שלי, למשל, הייתה נפגעת בפיגוע בשטח ישראל, היו מגישים לה עזרה ראשונה. עינת עוד הייתה בחיים כשהגיעה לגבול. אבל המצרים עיכבו אותה, עשו מניפולציות. בהתחלה רצו לקחת אותה באמבולנס למצרים, אחר כך הוא התפנצ'ר, בדרך ירו עליהם. הם לא נתנו לטפל בפצועים כמו שצריך. אני כל הזמן חייתי בתחושה שאפשר היה להציל אותה. אני אומרת לאנשים שמתכננים לנסוע לסיני, ובמיוחד כאלה שלוקחים אחריות על ילדיהם הקטנים, שאם תהיו פצועים - המצרים לא יגישו לכם עזרה".

ביקרתם מאז האסון בסיני?
"לא, עדיין לא אזרתי כוחות. הייתי בסיני אחרי מלחמת יום הכיפורים. אחי, נמרוד גרינברג ז"ל, גם נהרג בסיני, גם כן בשמחת תורה. ביקרתי בזמנו עם ההורים שלי בסיני ליד תעלת סואץ. אחי ובתי נהרגו באותו יום, בהפרש של כמה שעות. סיני זה מקום מקולל מבחינתי, וגם התאריך עצמו".

אביסף: "בשנים הראשונות אחרי הפיגוע ניסו כל הזמן לשכנע אותי לנסוע לסיני, ואמרתי שרגלי לא תדרוך שם".

ראובן, אביו של רועי אביסף ז"ל. צילום: פרטי

הפרוטקציה היחידה

רועי אביסף ז"ל, אח לבשמת ולעומרי, גדל בכפר סבא, שירת בסיירת הנח"ל בלבנון ולאחר מכן כקצין בחטיבה. לאחר השחרור למד משפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא היה אמור להתחיל את שנת הלימודים האחרונה לקראת התואר, אך הפיגוע קטע את התוכניות. אחרי הפיגוע הקימה משפחתו עם פרופ' אוריאל רייכמן והמרכז הבינתחומי קרן מלגות על שמו.

עינת נאור ז"ל גדלה בקיבוץ זיקים, והייתה אמורה להתחיל ללמוד תקשורת במכללת ספיר. "עינת הייתה נשמה טהורה. היא קצת התחזקה בימיה האחרונים, קראה תהלים, הדליקה נרות שבת והאמינה", מספרת פלג. "היא מאוד אהבה לעזור לאנשים, הייתה לב אחד גדול, וגם הייתה מאוד מצחיקה. היה לה חוש הומור מאוד מפותח: היא הייתה יכולה לעשות עם אחיה סטנד־אפ ולהצחיק אנשים. היא הייתה אמורה להתחיל ללמוד באוקטובר, והייתה מלאת התלבטויות מה יהיה איתה, האם תצליח בלימודים. היא גם אהבה מאוד ילדים, עבדה עם ילדים קטנים בזיקים, ויש בקיבוץ מגרש משחקים על שמה. היו לה גם חיים לא קלים בעקבות הגירושים שלי ושל אביה".

אביסף ונאור נהרגו בפיצוץ שאירע בראס א־שטן. "עינת נסעה עם חברה טובה לסיני, ושם הן נפגשו עם עוד חברות", מספרת האם, "בהתחלה היא הייתה באיזשהו מלון שלא מצא חן בעיניה בגלל תנאי הניקיון והן עברו לאחת החושות על החוף, ואז לפנות ערב התפוצצה שם מכונית תופת. היא נפגעה מרסיס בראשה, והמתינה שעות רבות לחילוץ".

איך נודע לכם על הפיגוע?
אביסף: "עוד מהימים של המארבים בלבנון, ידענו שכשרועי יכול, הוא מתקשר. כשהתחלנו לשמוע על האסון, התאספו אצלנו חברים. אני אמרתי שרועי לא בטאבה, כי שמעתי שהפיגוע הראשון היה בטאבה, ואמרתי שהוא בטח עוד מעט יתקשר. אחר כך התחילו דיבורים גם על ראס א־שטן. ניסיתי להרגיע את עצמי. בשעה 24:00 בלילה היה צלצול מהטלפון שלו.

אמרתי: 'רועי מה איתך?', וחברתו מלווינה אמרה: 'ראובן, הייתי ליד רועי, הוא לא חי'. אלה מילים שאזכור עד יומי האחרון. מלווינה נשארה לשמור על גופתו של רועי עד שהמצרים אפשרו להעביר אותה. אנחנו חברים של בוגי יעלון, שהיה אז הרמטכ"ל. הפרוטקציה היחידה שביקשתי אי פעם מבוגי זה לעזור בהחזרת הגופה של הבן, והוא עזר לנו".

פלג: "הייתי בחוג לריקודים ביום חמישי בערב, והבן הצעיר התקשר ואמר ששמע שהיה פיגוע בסיני. התקשרתי לעינת ולא היה מענה. כל הלילה ישנתי־לא ישנתי מול הטלוויזיה, וניסיתי להתקשר ללא תוצאות. בבוקר הלכתי לעבודה ובמקביל התקשרתי לבתי חולים שונים ומרכזי מידע ואף אחד לא ידע על פצועים שהגיעו.

בצהריים הגיע טלפון מאחת החברות שהייתה עם עינת שאמרה שראתה שעינת נפצעה, אבל היא לא יודעת פרטים. רק ב־15:00 אחרי הצהריים, כשכבר היה ברור שמשהו לא טוב קורה, התאספו פה חברים, ובעזרת ראש המועצה דאז, שי חרמש, נוצר קשר עם אבו כביר וביקשו שנזהה את הגופה. לקח יממה עד שידעתי שאין יותר בת".

מאז מותה של בתה, חיה פלג מתמודדת עם תחושות לא פשוטות. "מאז הגירושים מאביה, משהו לא טוב קרה ביני לבין עינת", מספרת פלג. "בערב יום הכיפורים, כמה ימים לפני שנסעה לסיני, היא הייתה אצלי. דיברנו, עינת אמרה שהיא סולחת לי, נפתח משהו שנראה מאוד מבטיח ביחסים בינינו. נראה היה כאילו אנחנו מתחילות פרק חדש, ואני מרגישה החמצה מאוד גדולה וגעגוע מאוד גדול.

מובן שכל הזמן יש גם את המחשבה איך היא הייתה היום, שהייתה נשואה, שהיו לי נכדים ממנה. כל הזמן אני רואה את בני גילה, כולם עם ילדים, ממשיכים עם החיים. כמו כן, שני הבנים שלי, עוז ואסיף, היו בקשר מאוד חזק איתה והם כואבים כאב מאוד עצום. מאוד קשה להם להשתחרר מהמועקה ומהטרגדיה. אני זוכרת את עצמי בתור אחות שכולה, כמה היה לי קשה לראות את ההורים שלי בוכים כל הזמן. בזמנו אחים שכולים לא היו נחשבים כמו ההורים. היום נותנים כבר יותר מקום גם לאחים השכולים".

כשמגיע דיווח על פיגוע, כמו השבוע, איך זה משפיע עלייך?
"ההתמודדות לא פשוטה. כשאני שומעת על פיגועים, זה מאוד כואב ואני גם לא מקנאה בהורים שמתחילים את הדרך הזאת ואת מה שהם יעברו - לילות ללא שינה, חלומות בלהות, חלומות שבהם אני רואה שעינת חיה ואת מתעוררת למציאות שהיא לא בדיוק כזאת. אבל יש שתי אפשרויות: או לשקוע במרה שחורה כמו שאמא שלי הייתה ולא לחיות את החיים, או להחליט לחיות ופשוט להיאחז בדברים הטובים. למרות שאני ילידת קיבוץ של השומר הצעיר, שהדת שם היא מוקצה כמעט, אני גם שואבת כוחות קצת מהדתיים. הם אומרים לחיות בשמחה. אני נאחזת בדברים הטובים שיש, מנסה לראות את חצי הכוס המלאה".

"בשנים הראשונות היה מאוד קשה", מוסיף אביסף בן ה־68, עובד עיריית כפר סבא. "זה להתמודד עם האין, עם השכול, עם הגעגועים, מה היה קורה אילו, למה זה קרה דווקא לנו, למה בן אדם שכל כך אהב את החיים והיה בעד דו־קיום - זה קרה לו? החברים של רועי שהשתחררו מהסיירת היו באים אלינו לאורך השנים גם עם הילדים שלהם, וברגע שגם לנו נולדו נכדים - נטע, תמר, אלון ואורי (הקרוי על שמו של רועי), הם החזירו את האור לחיינו, ואנחנו סבא וסבתא מצטיינים. באזכרה האחרונה, למשל, הנכדה הגדולה דיברה על הדוד שלא זכתה להכיר".

"מתגרים בגורל": הורים שכולים קוראים לישראלים לא לנסוע לסיני

הורי הרוגי פיגוע התופת שהתרחש באי המצרי ב־2004 רואים את הנהירה המחודשת לשם ומתקשים לקבל את העובדה שהמקום חזר להיות יעד תיירותי נחשק