"יש הבדל גדול בין המקום שאליו האקדמיה הולכת לבין מה שהייתי רוצה שיהיה במערכת", מודה פרופ' יערה בר־און, נשיאת המכללה האקדמית לחינוך אורנים. "מערכת ההשכלה הגבוהה במשבר עולמי, בעיקר כי נותק הקשר הוודאי בין השכלה לתעסוקה. אנשים כבר לא חושבים היום שהם צריכים ללכת ללמוד ארבע שנים בשביל תואר ראשון ותעודה, או ללכת ללמוד תואר שני בשביל לקבל רמת שכר קצת יותר גבוהה. הם חושבים שיש דרכים יותר יעילות כדי להתקדם בחיים מאשר השכלה גבוהה. זה נובע משינויים במבנה שוק התעסוקה, מאי־ודאות, שינויים במקצועות. קבוצות אוכלוסייה יותר חזקות - דור שני או שלישי לבעלי השכלה גבוהה - חושבים מחדש אם יש דרכים יותר טובות להצליח בחיים, ואז ההשכלה הגבוהה הופכת למקום שמאפשר מוביליות חברתית לדור ראשון להשכלה גבוהה. לשם, לדעתי, אנחנו הולכים".
"יש פה שני מישורים - היצע וביקוש", אומר פרופ' ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה העברית. "בצד של הביקוש מבחינת , אנחנו נמצאים במצב של מישור. אין גידול נוסף בשנים האחרונות בשיעור האנשים ממחזור מסוים שהולכים ללמוד באקדמיה. הגענו להתייצבות. זה משהו שצריך להצטער עליו, כי יש לא מעט קבוצות באוכלוסייה, שהשיעור שלהן המגיע לאקדמיה הוא נמוך, למשל חרדים, ערבים, סטודנטים מהפריפריה וכו', וזו טעות. ההשכלה האקדמית היא קריטית להעשרה אישית ולקבלת הכשרה לשוק העבודה, והתקווה שלי היא שבתוך עשור נראה השתלבות של קבוצות כאלו שלא משתלבות כיום. זה הכרחי לצורך צמצום פערים כלכליים והשתתפות בחיים הציבוריים. קשה לדעת אם זה יקרה, אבל המגמות הנוכחיות מראות שכן. קשה גם לדעת אם זה יקרה בפריפריה ובדור הראשון להשכלה גבוהה, אבל אני חושב שאם ננקוט צעדים אקטיביים, יש סיכוי לא רע שזה אכן יקרה".
"מילת המפתח של עתיד האקדמיה היא תמהיל. צריך ללמוד עם השטח, ליצור שותפויות עם התעשייה והקהילה, לעודד לימודי חוץ, לימודים נודדים", אומרת פרופ' ציפי ליבמן, נשיאת המכללה האקדמית סמינר הקיבוצים. "גם הלמידה צריכה להיות הרבה יותר עצמאית ורלוונטית לחיים עצמם. כיום סטודנטים יוצאים עם תואר ואומרים: 'אני לא יודע מה צריך לעשות עכשיו'. את זה צריך להטמיע בתוך הלימודים עצמם כחלק אינטגרלי. האקדמיה צריכה להפנים שעליה להשתנות ולעדכן את המסורת לכיוונים יותר יצירתיים ופוריים".
אז מדוע, למרות הצורך העז בשינוי העולה מגורמי חינוך רבים, לעתים נדמה שהאקדמיה הישראלית קופאת על שמריה? "המערכת מאוד מורכבת וקשה להזיז בה את העגלה", מודה רונית תירוש, שכיהנה כמנכ"לית משרד החינוך בשנים 2001־2005. "זה לא שהמערכת לא מודעת, אבל היא רכבת רבת־קרונות, מאוד קשה להזיז אותה וזה לוקח זמן. תדירות השינויים בעולם היא כזו שהמערכות מתקשות לעמוד בקצב".
ובכל זאת, לדברי תירוש, השינוי בשטח כבר ניכר וקרם עור וגידים. "נתקלתי במרכז הבינתחומי, למשל, בפורמט שונה שמאוד מצא חן בעיניי: מביאים מרצים מן החוץ, שהם לאו דווקא פרופסורים או דוקטורים, והם מביאים את הצד המעשי; מביאים את המציאות לאקדמיה", היא מספרת. "זה מפחית את הדיסוננס שקיים בסיום הלימודים של בוגר האקדמיה שנתקל במציאות ובחיים הציבוריים".
לדברי בני אלון, מנכ"ל המכללה האקדמית תל אביב־יפו ויו"ר פורום המנכ"לים בוור"מ, המפתח לכל שינוי שיצטרך להתחולל באקדמיה טמון בהבנה של מיהם הסטודנטים ומה צורכיהם. "הפרופיל של הסטודנטים שמגיע להשכלה גבוהה הוא שונה לחלוטין מהפרופיל של סטודנטים מלפני עשור: כישורי הלמידה שונים, הדרך שבה הם צורכים מידע שונה", הוא אומר. "שוק העבודה שקולט אותם דורש כישורים של מחקר, עבודת צוות. גם הדרישות של התעשייה השתנו מלפני עשור. בתוך הטווח הזה נמצאת האקדמיה, והתפקיד שלה מתחיל להשתנות. היא צריכה לתפוס תפקיד מרכזי. לרוב יש היררכיה בין מחקר לבין הוראה והפעילות החברתית־כלכלית של מוסד אקדמי. אך אני לא מאמין בהיררכיה הזו. הסטודנטים צריכים להיות שותפים בשינוי. באמצעות למידה אקטיבית שלהם, תתאפשר יצירת למידה יותר מותאמת לפרופיל החדש של הסטודנטים. זה יכין אותם טוב יותר לשוק העבודה".
גם רם שפע, יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל, טוען שהאקדמיה שבויה בקונספציה לא רלוונטית. "הבעיה המרכזית היא שהמערכת עדיין תופסת את התפקיד ההיסטורי שלה כמי שאחראית לספק לחברה מחקרים, והיא לא הפנימה שמושא ההשפעה, הסטודנטים, כבר מזמן מגיעים אליה מסיבות אחרות", הוא אומר.
"המערכת מאוד שמרנית. גם המל"ג והוות"ת (המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ותקצוב, בהתאמה – ע"ל) הם גופים שחייבים להיות הרבה יותר רעננים ודינמיים, לרוץ מהר ולהתפתח. הדור הצעיר רוצה הכל מהר, כאן ועכשיו, והמחשבה של לשבת באותו המקום במשך 3־4 שנים ולרכוש ידע - עוברת מהעולם. במקום שרבע או שליש מהלימודים שלי ייערכו אצל מעסיקים אופציונליים כדי שאקבל את הניסיון הדרוש, אני מעביר את רוב השיעורים בתוך כיתה. אחר כך כולם מופתעים שאני מגיע לשוק העבודה ואומרים לי שאין לי את מה שצריך. אם באקדמיה לא יחוללו מהפכה - לא שינוי, אלא מהפכה - בהבנה שהדברים צריכים להיראות אחרות מבחינת משך הזמן ושעות הלימודים, בעוד עשר שנים יהיה שיעור קטן הרבה יותר של צעירים שיבואו ללמוד. אם המערכת לא תתאים את עצמה, היא תהיה הרבה יותר קטנה. כרגע אנחנו בפספוס אדיר. חלק גדול מהסטודנטים לא באמת מתייחסים ללימודים ברצינות או מפיקים מהם תועלת, ובסוף החברה שלנו נפגעת, והסטודנט הופך לאזרח אדיש".
ואי אפשר כמובן להתעלם מהשינויים הטכנולוגיים שתיאלץ האקדמיה לעבור בעקבות תהליך הדיגיטציה שעובר העולם בכ־30 השנים האחרונות. "אני לא חושב שזה הולך לקרות בעוד שעתיים או שנתיים, אבל הניצנים מתחילים להופיע באוניברסיטאות בעולם", אומר חנוך ברקת, איש עסקים ויזם חברתי, שהקים את המרכז האקדמי לעסקים חברתיים במכללה למינהל. "זו דרישה של הציבור: הסטודנטים רוצים שתהיה הסתכלות כוללנית, פוליטית. יהיו הרבה יותר לימודים דיגיטליים, לימוד אינטר־דיסציפלינרי, נושא היזמות יצא מתחום היזמות העסקית־חברתית ויהפוך ליזמות שהיא חלק בסיסי בהכשרה. הימים שבהם לומדים מספרים ייגמרו".
התרעות פיקוד העורף