"שלחו אותם באור ירח מלא", היא זועקת, "זה פשע שאין לי מילים, הקצינים אשמים שנשבו".
בשובו לארץ קולף מדרגתו ומכבודו, משום שהורה לאנשיו להיכנע ללא קרב. בסרטון עמותת מורשת הצנחנים נאמר שההשפלה שברה את נפש ה"בריון עם הנשמה האדירה". הרקולס מהמיתולוגיה היוונית נשלח ל־12 מעשי גבורה כדי לטהר את נשמתו. הרקולס מבית אלפא מצא את גאולתו ואת קיצו במעשה גבורה אחד.
רחל, אחותו של מאיר, הולכת בשדות. בת 94, שנוהגת כל בוקר אל האדמה הטובה. "צעידה על האספלט", הסבירה, "הורסת את הרגליים". הכאב מאז טיפס אל מרום שנותיה והתנחל. המסלול במרחבים עושה אותו נסבל יותר, מקל עליה לפתוח את יומה.
רחל ענבל־יעקבי, גרושה ואם לשש בנות, שולטת בעולמנו הדיגיטלי, מה שאפשר הצצה לאביב הנעורים של אחיה ושלה. בדבקות משימתית שלתה מהמחשב תמונה אחר סרטון. רחל גזרה על עצמה חיים פשוטים, סגפניים משהו: דירה צנועה בדיור מוגן, בלי טלוויזיה ועם מזווה ללא קפה, ללא תה. רק מים שותים בבית ההוא. אבל בצלוחית חמר שהניחה לפניי מצאתי את ארץ ישראל: תמרים, תמרים ממולאים בשקדים, עוגיות שאפתה נכדתה משיבולת שועל, מחמוציות ומדבש.
דבש לא ליקקתי בשיחתנו ובמה שקדם לה. לאחר שעה בטלפון ועוד יממה למחשבה נעתרה. "אבל בלי צילומים", התנתה בתוקף. כשישבתי לצידה - עינינו על צג המחשב - גיליתי גברת מרתקת. ענבל־יעקבי היא אישה חריפה, חקרנית, אינה מרשה למשבי פרא לטלטל תובנות שיצקה כל ימיה. מזליפה את אמונה טיפין־טיפין ולא עד הסוף. למרות התחייבותי לא לפרסם קטעים מסוימים לחשה אותם, שמא אעשה איזה טריק עם ההקלטה.
כשהייתה חביבה יעקבי בת 17, ילדה את רחל בכורתה. "החזיקה אותי כמו שמחזיקים תבנית ביצים", למדה מהתמונות. סבתה גידלה אותה כי אמה הייתה עד לא מזמן תינוקת. "אשתי עדיין קופצת בחבל עם חברותיה", נהג אביה לומר.
מאיר נולד ב־1935, שנתיים וחצי לאחר אחותו. הוא גדל בבית שבנה אביו ברחוב נחמיה 2 בשכונת תל ארזה. לידם התנוסס שנלר המנדטורי. כשעלו לגג, ראו את שעון המחנה ואת החיילים הבריטים מתרגלים בחצר. מצד אחר השקיפו על מה שייקרא גבעת התחמושת.
"מאיר ואני היינו כל היום בשדה", סיפרה לי, "קופצים על הסלעים בלי לדרוך על האדמה, קוטפים רקפות, פטריות, את כל רמאללה ראינו. זה הזיכרון הכי גדול מהילדות שלנו".
בין ילדות לנעורים עזבה אותם אמם. לקחה עימה כמעט הכל, והבית ברחוב נחמיה הדהד בריקנותו. אביהם עבד בצפון, ורחל הוטלה למטחנת היומיום. ילדה בת 10־11 שנאלצה להשגיח שאחיה ילך לבית הספר, לדאוג לכביסה נקייה, לקנות פה ושם בכסף שהשאיר לה אביה ("גם הרבה שטויות קניתי"), להכין תלושי מזון כי אסור היה לשלם בכסף בשבת. "ואני מאוד לא התייחסתי למאיר, את זה אני זוכרת היטב, תמיד הייתי הולכת קדימה והוא היה נשרך אחריי, וזה יושב לי על הלב".
הוא היה בן הטבע. בירושלים שיחק בשדה ליד הבית. כאן גילה את ים הדגן מתנועע, כאן מצא את המדורות, שלאורן, לקול הזרדים המתפצחים, שר עם כולם "לבלבו אגס וגם תפוח".
מאיר היה הראשון מבני שכבתו שנבחר להדריך בתנועה. כשבגר עבד בפלחה, הנערץ והיוקרתי שבענפי הקיבוץ. התמכר לניחוח החציר ולריח הרגב. "לא הטרקטור חרש את האדמה, אלא הלב שלו", התפעמה אחותו. היא לא הרבתה לבקרו בבית אלפא, אך כשהגיעה פעם הלכו לסחנה. הבריכה וסביבתה היו אז פינה חבויה, סוג של שריד מימי בראשית. "צעדנו ביער הצמחים, כמעט לא ראינו את הדרך. הכל היה שם ריק, שחינו וצללנו, איש לא הפריע".
מאיר ומאיר חלקו תשוקה אדירה לדרכי אבק, לכיבוש חבליה המוצנעים של מולדתם. לאחר שחרשו את הגלבוע וטיפסו לתבור, כיתתו רגליים לצפונות הנגב. המסעות בנו אותם סיירים יוצאי דופן. סחפו אותם לקשר אינטימי עם הארץ. אבל הר ציון היה איש מופנם, נשמה עצמאית שמרדה במסגרות. יעקבי ראה את עתידו בבית אלפא ובחר בקיבוץ כדרך חיים. למרות זה דיברו בקול אחד. בעמק קראו להם "צוות מ"מ".
מאיר יעקבי התגייס ב־1953 במחזור של בני הקיבוצים. מחשש שלא יגיע ליחידה קרבית, הסתיר שבנעוריו חלה בדלקת פרקים. כשהגיע לצנחנים, הר ציון כבר היה מפקד סיירת גדוד 890. לא ארכו הימים ויעקבי היה לסגנו. "מאיר היה המאושר באדם כשהועלה לסמל", סיפרה רחל.
מיכל הגיעה בעקבות גדי מגן שמואל לבית אלפא. היא בת 91 שצוחקת על עצמה: "לפעמים אני שואלת את עצמי מה אני עוד מחפשת כאן". חמישה מבני כיתתה מגן שמואל כבר אינם. אחד מהם היה אורי אילן, "היינו חברים קרובים, כמו אחים", סיפרה לי.
לאור ירח בוגדני צעדו החמישה ללא מכשירי קשר, ללא סיפור כיסוי אמין. הם נעו לאורך גדר התיל של מוצב תל עזזיאת, אימת הקיבוצים למרגלותיו, פנו מזרחה, טיפסו במדרון ואז צעקה פילחה את הלילה: "מן האדא?". במרחק 20 מטר ממנו זיהה יעקבי דמות אפלה שכיוונה אליהם את נשקה. הוא לא השיב אלא סינן: "פססס". הארבעה כרעו ברך ונסוגו, אבל הסורי שוב: "מן האדא?". יעקבי, ששלט בערבית, השיב: "עסכר (צבא, חיילים - מ"ח)". שתי כיתות סוריות הזדקפו מהמארב ופתחו באש, הצרורות סגרו עליהם, יעקבי נפצע בידו, לא נותרה לו ברירה אלא להורות לאנשיו להניח את נשקם.
הם נשבו בלי שירו ירייה, בלי שיגיעו למתקן. נלקחו לבניאס, משם למפקדת ענף המודיעין בקוניטרה ולכלא אל־מזה בדמשק. יש להניח שבדרכם לגיהינום התחילה לנבוט ביעקבי ראשית תחושת אשמתו. הוא לא עמד במשימה שהטיל עליו מפקדו וחברו הנערץ מאיר הר ציון. איך יסביר לו כשייפגשו - אם בכלל - את הפיאסקו?
בדרכם לכלא ניסו החמישה לתפור סיפור כיסוי מחורר. אולי יאמרו שביקשו להגיע למשחק כדורסל והתברברו? אולי יטענו שפשוט יצאו לסיור לאורך הגבול וחצו אותו בטעות? אבל ציודם שהתגלה בשטח לאחר שנכנעו מוטט את גרסתם. התחילו לחקור את מוזס, אך יעקבי לקח על עצמו: "אני המפקד, רב־טוראי, השאר טוראים". ישראל פנתה לוועדת שביתת הנשק, ובבוקר הלילה השני להיעדרם הודיעה שהחמישה בידי הסורים.
בכלא אל־מזה בדמשק, בין חקירה לעינוי, שאלו את עצמם למה נפלו בשבי. מאיר מוזס סיפר שבין החוקרים זיהה בחור שעבד בבריכת בת גלים והכיר אותו. יעקבי יספר לאמו חביבה שזיהה בכלא עולה חדש בלונדיני מגרמניה ששיחק איתו כדורסל בארץ. "אם לצרף את המקרה של מוזס ואת המקרה של בני", כתבה האם לעמותת מורשת הצנחנים, "ברור מאוד שהיה כאן ריגול, הסורים ידעו ממנו (מהבחור הבלונדיני - מ"ח) בדיוק מה מתרחש... מסרו להם אינפורמציה".
וכך הוסיף על ימיו המסויטים בכלא: "העמידו אותי ימים ולילות ושפכו עליי מים קרים...היו מעבירים אותי ממקום קר מאוד למקום חם מאוד, ממקום חשוך מאוד, למקום מואר מאוד". לאחר שבועות של עינויי תופת אמר לשוביו: "אני לא יכול יותר, אני אשב ואתם תעשו איתי מה שאתם רוצים". יעקבי ומוזס מסרו לקצין האו"ם, שמסר לסורים, היכן המתקן.
יעקבי הוביל אותם לכפר שנמצא במרחק 8 ק"מ מהגבול עם ישראל, חיילים סורים חפרו סביב עמוד הטלפון וחשפו את המתקן. עקב הלחות שידר חלושות. מתחת לתיבת העץ המלא שבו הונח, ארב מוקש שאמור היה להתפוצץ מנגיעת יד. יעקבי הבטיח לנטרל את המוקש וקרא אליו את מוזס. קצין האו"ם הבין מה עומד לקרות אך לא הפריע: יעקבי זומם להתפוצץ עם המתקן ולמנוע שייפול לידי הסורים. ואולם הלחות נטרלה את מנגנון המוקש והוא לא התפוצץ. יעקבי ומוזס הוחזרו לכלא.
בלילה ההוא, לאחר עוד חקירת בלהות, שב אורי אילן לתאו. הוא חש שהגיע לקצה, שגופו רצוץ ונשמתו מרוסקת. הסורים סיפרו לו שכל חבריו נהרגו והוא חשש שגורלו יהיה כגורלם. בקיסם עץ ניקב תשעה פתקים, על אחד כתב: "לא בגדתי. התאבדתי". ב־4:30 לפנות בוקר גילו הסוהרים את גופתו משתלשלת מסורגי הצוהר בתאו. בצהרי שישי 14 בינואר 1955 שב לאדמת גן שמואל.
למחרת קבורתו בישר "מעריב" בכותרתו הראשית: "4 שבויי דמשק הושבו בתא אחד". הם שאלו היכן אורי, שוביהם השיבו: "הוא חלה והוחזר לישראל". החיים בשבי הפכו נסבלים יותר. יעקבי ניצל את האפשרות לכתוב לחבריו בקבוצת "רימון".
אבל הנינוחות המבוימת לא הרגיעה את מאיר הר ציון. כהרגלו לא חשף את סערתו, אך הדאגה לשבויים ניקרה בו. במיוחד לשותפו לדרכים. בהשראתו של אריק שרון לחץ על הפיקוד לחטוף חיילים סורים תמורת הארבעה מדמשק. אבל המבצע הראשון שלהם לא הכאיב דיו. האויב הדף הצעה לחילופי שבויים.
בראשית אביב 1956, ביום של "ממטרים פזורים", ולאחר 14 חודשים בגיהינום, הובאו לגשר בנות יעקב 41 סורים תמורת חמישה ישראלים (החמישי היה תברואן שישב עם הארבעה באותו תא). מאיר התבקש לכתוב על המקום דוח ראשון. בכתב יד מוקפד, ללא קילוח התרגשות או אשמה, כתב את קורות אותו ליל ירח: יצאנו בשעה כך וכך, הלכנו בנתיב כזה וכזה, הסורים פתחו באש מכאן ומשם, "עד שהנחנו את נשקנו והתמסרנו מבלי לירות".
אבל יעקבי לא לגמרי שתק. "אחרי שחזר יצא לי יותר להיפגש איתו, יותר לדבר איתו". רן לב, בן שכבתו, היה סמל מודיעין אצל אריק שרון. מטבע הדברים, יעקבי חש חופשי יותר לספר לו.
על העינויים לא הכביר מילים. רק סיפר שהושחל לצינוק לחץ של 40X40 ס"מ. "לא יכולתי לשכב, לא יכולתי לשבת, וזה היה דצמבר ועמדתי יחף, והיית צריך לראות את הרגליים שלי, רני, התנפחו כמו רגליים של פרה".
כחודשיים לאחר ששב מהכלא הועמד לדין בדלתיים סגורות. הואשם בכניעה לאויב על שפקד על אנשיו להרים ידיים, ובגילוי סוד על שחשף את מתקן ההאזנה. מאיר יעקבי התייצב למשפט בחזה חשוף. "מפני מה אני צריך להגן על עצמי?", שאל את חבריו, "סיפרתי את כל האמת, ואם אני אשם, אדרבה, שיענישו אותי".
"הנאשם סמל יעקבי היה גבר", סיפר חרלף, "לא הרשה לי לחקור בתוקפנות קציני צה"ל". יעקבי לא עיגל אף פינה, העיד אמת גם כשהייתה לרעתו. "התרשמתי מאישיותו, לא היה לי עוד לקוח שכל כך הזדהיתי איתו", הדגיש חרלף. בית הדין הרשיע את הנאשם בהתנהגות מחפירה נוכח פני אויב בכך שציווה על החוליה להיכנע וזיכה אותו מהסגרת סוד שהיה כבר ידוע. מאיר יעקבי הורד מסמל לטוראי.
את ה"קאמבק" המבצעי עשה בכפר חוסאן. מבצע לולב יצא לדרך לאחר שנרצחו ארבעה מדענים בכינוס ארכיאולוגי בקיבוץ רמת רחל, אישה במושב עמינדב וחקלאי בקיבוץ מעוז חיים. יעקבי השתתף בפיצוץ משטרת חוסאן ובהשמדת מוצבי גבול של ירדן. חלף רק חודש והוא חזר אל האש.
מתהומות נפשה ניהלה חביבה את מלחמותיה. "בני רצה לעבור קורס קצינים, שלוש פעמים דחו אותו", כתבה, "אבל לפשיטה לקחו אותו ולמלחמות לקחו אותו, בשביל למות הוא היה טוב אבל בשביל קורס קצינים לא".
התרעות פיקוד העורף