פחות מחודש אחרי הטבח, ענת התעקשה להגיע לקיבוץ ולראות את שכונת דור צעיר ואת הבית בו נרצחה סין הי"ד. "לא רציתי לשמוע את הצבא" היא אומרת. "האמון שלי בצבא נשבר אבל גם לא היה דבר שרציתי יותר מלדעת איך עברו עליהם השעות האחרונות. ניסיתי לצייר לעצמי תמונה שבה הם היו יחד עד הרגע האחרון, משהו שבתוך כל הקושי יהיה איכשהו נסבל. שמעון, הילדים והאחים שלי התנגדו שאגיע, הם רצו לשמור עליי מפני מה שאפגוש בקיבוץ. היו גם מחסומים ואזעקות בדרך לשם אבל לא ויתרתי, הייתי חייבת להיות שם. כשהגענו לשם, לקחתי את הטלפון והתחלתי לצלם באופן אינסטיקטיבי, רק אחר כך ראיתי שבמשך כל הזמן צילמתי ודיברתי עם סיוון". מאותו ביקור ראשוני שלה, נוצר תיעוד מזעזע ובלתי נתפס של הטבח בשכונה.
גם לאחר ששמעון וענת חולצו ע"י הצבא הם לא הסכימו לעזוב את המקום עד שלא יידעו מה קורה עם סיון וחיכו בתחנת הדלק בכניסה לקיבוץ יחד עם כוחות צה"ל שהתחילו להגיע. קצין צה"ל עדכן אותם שמהבית של סיון הוציאו הכוחות שני גופות של גברים. "חיברתי מידע מהרבה מקומות, גם מקבוצה טיפולית של אמהות שכולות בכפר עזה. מהפרטים שאספתי הבנתי שסיוון הועברה מהבית שלה לבית של אופיר, שלושה בתים ממול" משחזרת ענת.
"מירה, אמא של אופיר, סיפרה שאופיר הייתה פצועה מהבוקר ושהייתה איתה בקשר בטלפון. ביום שני אחר הצהריים מירה, שכאמור הייתה בכירה בשב"כ, שלחה עובד שב"כ לשכונה כדי לבדוק מה קרה לאופיר. הוא מצא אותה בתנוחה עוברית, עם חוסם עורקים, וסיוון עוטפת אותה בחיבוק. שתיהן היו ירויות. הוא לא ידע מי הבחורה שאיתה, וגם מירה לא ידעה אבל עובד השב"כ ידע לצייר את הטבעת שהייתה לסיוון על האצבע באופן מדויק. זאת טבעת של אמא שלי, שקיבלתי אחרי מותה ונתתי לסיוון. היא מעולם לא הורידה אותה. כך הבנו שסיוון נמצאה עם אופיר".
בבית של סיון ביקרו מאות אלפי אנשים מאז שנפתח לציבור ורבים ממשיכים להגיע אלא שכעת החליטו חברי קיבוץ כפר עזה להרוס את השכונה. "ההחלטה שלהם היא בעיקר בגלל שהם אינם רוצים לחיות לצד אתר הנצחה, גם אני חברת קיבוץ וגם אני לא רוצה לחיות לצד אתר הנצחה אבל בכפר עזה המיקום מאפשר הפרדה: השכונה נמצאת בקצה הקיבוץ, וצדה השני פונה לעזה. אפשר ליצור כניסה נפרדת מהכביש, להוציא את השטח מאחריות הקיבוץ ולתת לו שטח חלופי. המדינה צריכה לקחת אחריות ולהכיר במקום כאתר מורשת לאומי" היא אומרת.
"ניסיתי לדבר אל לב חברי הקיבוץ. אמרתי שזה לא עניין להצבעה: זה קרה בשטח הקיבוץ, אבל זה שייך לעם היהודי כולו. יש שורדי שבי והורים שכולים שאינם חברי קיבוץ ולא השתתפו בהצבעה אך מתנגדים מאד להריסת המקום כולל איריס חיים, אמילי דמארי, גלי וזיו ברמן. הגשנו עתירה לבג"צ וביקשנו שימנעו את ההריסה כי השכונה היא תמצית של כל מה שקרה בעוטף: בתים מחוררים, שרופים, הרוסים, וגם בתים שנראים כאילו לא קרה בהם דבר, שמהם נחטפו אנשים. זו עדות שאסור למחוק. שוב ושוב מבקרים אומרים לי שלראות את הכל בעיניים זה לא אותו דבר כמו לשמוע על הדברים".
ענת יצרה יומן ייחודי לשנת תשפ"ז שנקרא "לגעת באדמה להביט לשמיים": "סיוון אהבה להשתמש ביומן אבל מעבר לזה, זו עוד פלטפורמה לבית שלה" היא מסבירה.
"אני רוצה לדייק: אני מוצאת הבדל גדול בין הנצחה לעדות והיומן וגם הבית של סיון הם מבחינתי עדות. בכל כפולה של היומן מופיעה השכונה החרבה, ורק העץ בצבע אמיתי יותר, הוא כמוני: הוא היה שם והוא עדיין נמצא שם. יש גם דפים מספר האורחים וקוד לסריקה שמביא חומרים נוספים. זה מזכיר לי את מה שסיוון אמרה לשמעון ב־6 באוקטובר, בהקשר פרטי של קבוצות וואטסאפ: 'אבא, איפה שאמא, שם אני. איפה שאמא לא, אני לא'. אני חושבת שהיא התכוונה למשהו עמוק הרבה יותר. לפעמים אני מחזיקה את הראש וחושבת מה היה קורה אילו ויתרתי ולא הגעתי לבית שלה ואיך היינו מאבדים את התיעוד החשוב כל כך".
התרעות פיקוד העורף