נוסח ההודעות שנמסרות הוא דיווחי ויבש מאוד: "אופקים, רחוב חוחית, אירוע מב"ט (מוות בלתי טבעי), בטיפול זק"א מרחב נגב". בעקבותיה מגיעה הודעה ארוכה יותר, עדיין בסגנון דיווחי ויבש, עד שמגיעה התבטאות של אחד שהיה ויודע: "הוזעקנו לזירה בשטח פתוח ברחוב חוחית בעיר, שם אותרה גופה במהלך חיפושים אחר נעדר. אנו פועלים בזירה ברגישות רבה לצד כוחות המשטרה וצוותי הזיהוי הפלילי. למרות השעות הסמוכות לכניסת השבת, המתנדבים ממשיכים בפעילותם מתוך מחויבות עמוקה לשמירה על כבוד המת".
ההודעה מיועדת למי שמחובר למרכז המידע של הארגון, בהם רבנים או כאלה שמתפקדים כיד ימינם, מתנדבי ארגון זק"א, עיתונאים ומערכות העברת מידע ומוקדי תפעול גורמי חירום.
"עלייה גדולה ומשמעותית במספר הגופות"
התקופה האחרונה הפכה להיות קשה ורבת פעילות עבורם, בשל תופעה שהם מכנים "מוות שקט". "אנחנו שמים לב לכך שיש עלייה גדולה ומשמעותית במספר הגופות שנמצאות עם סימני ריקבון", הסביר שחף. "זה יכול להיות מבוגרים, אנשים שהתאבדו, מבוגרים עריריים, עם מחלות רקע ובלי, ויש עוד סיבות. אפשר היה למנוע את זה. אולי היה אפשר להציל גם את החיים, ואם לא אותם - את ביזיון המת, נוכח הצורה שבה נמצא וסיים את חייו, כדי לתת את הכבוד הראוי שלפני המוות, המוות השקט".
הסימנים שצריכים להדליק נורה אדומה
בארגון אומרים שדווקא בדרום חלה העלייה במקרים האלה. שחף מחובר למוקד ארצי, ועל פי הודעות שנשלחות משם, אפשר לראות את זה בערי הדרום הגדולות: אשקלון, אשדוד ובאר שבע.
"צריך לייצר לכך מודעות, כי אפשר היה לעשות פעולות מקדימות כדי למנוע את זה. בבניינים חדשים יש קבוצות להעברת מסרים, אז אפשר לשים לב אם יש מישהו שלא קורא את ההודעות. בהם יש פחות מקרים.
"בבתי מגורים ישנים אפשר לראות לכך סימנים גם כן, אם נותנים לכך תשומת לב. למשל הצטברות דואר ועיתונים באחד התאים או ליד דלת הכניסה לאחת הדירות, או שקיות משלוחים. בימים האחרונים אירעו במרכז, בבת ים וחולון, שלושה מקרים כאלה. זה מצער מאוד. אני נכנס לבית ורואה בן אדם שנפל. מי יודע כמה זמן הוא צעק לעזרה ואף אחד לא שמע בגלל קולו החלש מפאת גילו? סיבת המוות אינה נגלית מיד, זה יכול להיות מחלה, פגיעה חיצונית או דברים אחרים".
לנתי ולאשתו יש שני ילדים. לפני שהוא נפגש איתם לאחר שחזר מהקפצה וטיפול בגופה, הוא יתרחץ ויוריד מעליו את הריח שדבק בבגדים ובגוף. "לא מתאים שככה יפגשו אותי. אשתי עד לרגע זה לא יודעת מה קורה בעבודה שלנו. אם היא תדע, היא בוודאות לא תרשה לי ללכת. אז כל מה שראיתי נשאר ביני לבין החברים לצוות ולארגון. אני יכול רק לספר שטיפלנו במקרה מאוד מזעזע. היא אישה עדינה ולא מגיע לה לקבל תיאורים גרפיים".
"כששמים לב, אפשר גם להציל חיים"
"זה אנשים שסיימו את החיים שלהם ולא תמיד עם מישהו לידם, ברגעים האחרונים, הקשים שלהם. היה מקרה בשנה האחרונה, למשל, ששכן לא שם לב לדייר בבניין, שלא הגיב לכלום והוא לא ראה אותו כמה ימים. הוא נכנס אליו לבית, מצא את האיש שכוב על הרצפה, והזעיק את מד"א. החובשים התחילו לטפל בו אך לא הצליחו להציל את חייו. אחר כך התברר שהוא נפטר דקה-שתיים לפני שמד"א הגיע. כששמים לב, אפשר גם להציל חיים וגם לתת כבוד למת".
"לפני שנתיים קיבלנו הודעה על גופה במצב ריקבון. כשהגענו לשם, שכנה בבניין המגורים סיפרה שהיא ראתה את העיתונים מחוץ לבית במשך תקופה ארוכה. לכן היא התקשרה לעירייה ודיווחה שדייר בדירה הזאת לא מסלק את האשפה. במקום זאת היא הייתה יכולה לדפוק בדלת ולהבין מה קרה איתו".
"רק שתי דפיקות בדלת"
סדר פעילות המתנדבים באירועים כאלה הוא מובנה וכולל מספר מרכיבים. "אנחנו מופעלים על ידי משטרת ישראל", הסביר שחף. "למשל, כששכנים מתלוננים על ריח ואנחנו מגיעים אליהם, אם הדלת של הדירה נעולה, לוחמי אש פורצים אותה ואז נכנסים לדירה. כמובן שלפנינו נכנסים אנשי מד"א שקובעים מוות על מי שנמצא שם, ומגיעים גם אנשי משטרה וחוקרים. בשלב הזה, אנחנו נכנסים לאירוע.
"אנחנו מסייעים לאנשי מז"פ (מעבדה לזיהוי פלילי, ר"ש) לחקור ולהבין אם הייתה חבלה על גופה, ולנסות לראות אם יש ממצאים שונים שיכולים להיות גורם וסיבת המוות. אחר כך אנחנו לוקחים את כל מה שיש בדירה ששייך לגופה. הכול צריך להיות איתו בעת הקבורה. זה כולל גם דם שנשפך מפצעים ורסיסי חלקים. הכול צריך להגיע עם הגופה לקבורה".
מתנדבי הארגון יודעים לספר על הרבה מאוד מקרים שבהם טיפלו, שהיה אפשר להגיע אליהם זמן רב קודם לבואם לדירה. "היה לנו מקרה של צוות באשקלון, שיצא לאסוף גופה שנמצאה חודשים לאחר המוות. היא נמצאה כשבעל הדירה, שהשכיר אותה לדייר שנפטר, בא לראות למה החוזה לא חודש", סיפר שחף.
"במקרה אחר, הגענו לדירה של אישה שמתה באמבטיה מדום לב והמים המשיכו לזרום אל מחוץ לבית. חשבו שיש פיצוץ וכך היא נמצאה, כבר ללא רוח חיים".
גם אנשים שנפטרו בגיל צעיר
שחף ומדמוני בטוחים שיש סימנים שלפיהם אפשר להבין שבדירה מסוימת התרחש אסון קטלני. "השכנים לא ממש יודעים מה צריך לבדוק ולמה לתת תשומת לב", אמר שחף. "אם הם שומעים טלוויזיה או רדיו, זה לא אומר שמישהו מת, אבל אם שומעים את הקולות באופן רצוף וגם בשעות הלילה זה מעלה חשד".
לדברי השניים, גם הרשויות יכולות לגלות אם קרה משהו לאחד התושבים, למשל בדרך של בחינת נתוני צריכת מים: כשיש מצב שצרכן משתמש בכמות מים פחותה באופן משמעותי, זה צריך להדליק איזושהי נורה אדומה.
"אנשים נמצאו במצב של איבוד צלם אנוש. אם היו מגיעים אליהם קודם, אפשר היה למנוע את ההגעה למצב הזה", אמר מדמוני. "רק שתי דפיקות בדלת. בחודשים האחרונים הגענו להרבה מאוד מקרים. אנחנו כחברה צריכים לעשות הכול כדי למנוע את זה".
"ילד בן 5. בגיל של הבן שלי"
למדמוני ולאשתו יש ארבעה ילדים. גם הוא ממתין מעט לפני המפגש איתם לאחר חזרה מאירוע כזה. "אחרי כל אירוע, אני מנקה את הראש בשקט שתי דקות, לפני שאני נכנס הביתה. אי אפשר להיכנס מיד. המגע בין שני העולמות של המתים ושל החיים הוא מאוד קשה. יצא לי להיות באירוע של טיפול בילד בן 5. בגיל של הבן שלי. זה ממש טלטל אותי. הסתכלתי על זה מהמקום הרגשי. כשרגש פוגש בן אדם, הוא חודר ללב. יצאתי מהטיפול במקרה עם שאלות קשות בעניין 'מה קורה עם הילדים שלי?'".
"לצורך כך, יש לנו אגף חוסן שנותן לנו אוזן קשבת בכל שעות היממה. אם יש לי קושי מסוים, אני יכול להרים טלפון ולקבל מענה במקום. בתור מתנדב אני יכול לפנות מתי שאני רוצה ולקבל מענה. המענה הזה הוא ממש חיוני. לארגון זק"א ממש חשוב מצב הנפש של המתנדבים. הם לא מוותרים על זה. אנשי אגף החוסן ארגנו לנו כל מיני פעילויות, למשל הייתי בסדנאות חוסן של יומיים במצוקי דרגות. עברתי טיפולים עם סוסים, סדנאות וכו'. צריך להבין, אנחנו מתמודדים עם אירועים לא פשוטים".
אירוע אחד מדמוני זוכר באופן מיוחד. כזה שנתן לו סוג של תקווה וכוח. "לפני שלוש שנים באוגוסט בראש העין, אותרה גופה בבית שעלה בלהבות. טיפלנו בזירה במסירות, הדירה בערה, היו בה ריחות קשים, עשן והפרעות אחרות. למרות זאת טיפלנו בדברים עד הפרט הכי קטן. שנה לאחר מכן ניהלתי עם צעירה אחת קייטנה. באחד הימים היא הייתה צריכה לצאת לאזכרה של חמה.
"סתם שאלתי אותה מי האיש ואיך נפטר. הסתבר שהאיש שבו טיפלנו באותה שריפה הוא החם שלה. ידעתי לפי הרחוב והכתובת. אחרי שסיפרתי לה שאני הייתי זה שטיפל באירוע, היא לא ידעה איך להודות לי על כך. עם דמעות בעיניים אמרה שממש דאגנו למשפחה. במצב כזה, אתה מרגיש כמו נר קטן, כמו אור, בשביל משפחה שלמה. מדליקים את האור לכולם. מה שמחזיק אותנו זה תחושת השליחות. אין לכך תגמול. גם אי אפשר לנחם מי שראה מראות קשים. אבל הדאגה לכבוד המת עד הפיסה האחרונה עושה את הכול".
"היו בתים שאמרתי שאני לא יכול להיכנס אליהם"
אגף החוסן של הארגון פעל רבות במהלך ימי תחילת מלחמת חרבות ברזל. אנשי זק"א הגיעו לכל מקום שבו היה צריך לטפל בכבודם של מתים. "היינו בכל המקומות", סיפר שחף. "אחד הדברים הכי קשים, זה הריח שהיה בבתים אחרי הטבח. ריח של מוות, הריח הזה חישל אותי. היום כשאני נכנס לזירה אני מחושל. פיתחתי מנגנון של נעילה.
"כשאני בא לטפל בגופה - אני מנסה שלא לחשוב כל כך אלא לפעול על פי הנהלים. נוצר מצב שאני לא זוכר אחר כך שום דבר. נקודת השבר אחרי הטבח הייתה לראות את כמות הגופות. זה פגש אותי ממש קשה. אתה מגיע למקום, ומבין שהשטח עוד לא מטוהר, המוות עדיין קיים בו. ראינו גופות תמיד, אבל שם הייתה נקודת המשבר. היו בתים שאמרתי שאני לא יכול להיכנס אליהם. זה היה גדול עליי. חברים שלי היו במצב דומה".
"היינו חדורי מטרה, לא חשבנו מה אנחנו הולכים לראות. לבתים שאליהם לא נכנסתי, נכנסו צוותים אחרים. בהמשך הייתי בשורה. הייתי שם בתחילה וגם באמצע המלחמה. שם זה היה יותר נוח כי לא ממש באזור של המוות, זה היה יותר פתולוגי. היה ריח, אבל לא דומה למקום ששם אנשים מתו. זה היה מקום שהוא יותר מבודד וסגור. יש בו מזגן ואמצעים נוספים אחרים. זה לא מצב שאתה נכנס לבית ורואה מחבל עם רובה או רימון. מישהו נרצח בבית הזה לפני כמה שעות. היה לי קשה מאוד להיכנס לאזור הזה".
"בימים אחרים, הייתי במקום שבו ריכזו כלי הרכב, שבגופות שהיו בהם טיפלנו. 100 ימים אחרי, עוד היו משימות בהם. לנקות דם וכדומה. לפעמים מצאנו גם חלקי אדם שעזרו לנו לזהות למי היה הרכב שייך".
מדמוני היה גם בין אלו שעסקו בטיפול בגופות נרצחי הטבח. "אחרי אירוע השביעי באוקטובר הייתי בשורה ובבארי. אני יכול להגיד שזה ממש לא קל מה שהיה שם. ראינו את התוצאה של האכזריות של המחבלים, שהיא דבר שאף אחד לא יכול להכניס לראש. הרגו בני אדם בהתעללות, השחיתו אותם. השכל האנושי לא יכול לתפוס את זה. זה לא יוצא לי מהראש".
213 גופות של נפטרים במצב קשה
טיפול בנפטר לא מסתיים לאחר העברתו למכון לרפואה משפטית. יש מקרים שמתנדבי זק"א מקיימים את ההלוויות ומסייעים גם בדרכים אחרות. "היה מקרה באשקלון של נפטר בן 60", סיפר שחף. "לא מצאנו את המשפחה שלו. הלכתי בבניין לחפש אנשים עם קשר איתו, לא מצאנו. ניסינו דרך אינטרפול, גופי חקירה ומה לא, לא מצאנו. אז דאגנו לעשות לו בעצמנו הלוויה עם מניין מכובד. אנחנו לא נשקוט עד שכל גופה תגיע לקבורה מכובדת".
מדמוני הוסיף עוד נדבכים: "מה שמחזיק אותנו זו תחושת השליחות. אין לכך תגמול. אי אפשר לנחם מי שראה מראות קשים, אבל הדאגה לכבוד המת עד הפיסה האחרונה עושה את הכול. יצאתי ביום שישי אחד בקיץ לטפל בתאונת דרכים קטלנית עם אופנוע. עשיתי את זה בהתנדבות, זאת הייתה זירה לא פשוטה, מראות קשים. בסוף היום הסיפוק שהבאנו אדם לקבורה עם כל הכבוד הראוי למת, נותן את הכול".
"פעם שאלתי את אבא שלי הסבר למונח 'חסד של אמת'. הוא הסביר שזהו מעשה חסד שאתה לא מצפה לקבל בעדו שום תמורה. הרי אין אחד שטיפלתי בו שיכול להגיד תודה. אף אחד לא ידע מה עשיתי בשבילו. זה אומר בין היתר לטפל במצב שבו הוא נמצא, כולל לנקות אותו ממצבים ומראות קשים. שאם המשפחה תראה אותו, היא לא תזכור את המצב הגרוע כל כך שבו נמצא המת. אז יש משפחות שמחבקות אותנו ומודות לנו. הידיעה שאני עוזר למשפחה ממש מחזיקה אותי. זהו הדלק והתמריץ שלי".
"כי בעצם, אף אחד במשפחה לא יודע ממש לאיזה זירות אני נכנס. אני לא כל כך יכול לחשוף כי זה חסוי. אני חושב שאשתי הייתה מאוד גאה בי ומכילה אותי, גם אם הייתה יודעת איפה הייתי ומה עשיתי. היא השותף הכי טוב שלי. כזאת שנותנת לי את הדרייב ואומרת לי כל הכבוד על מה שאתה עושה. כי בעצם מי בעולם הולך להתנדב בזירות הכי קשות שיש? איזה בן אדם נורמטיבי הולך לראות כאלה דברים?".
יצוין כי ב-2025 התגלו 213 גופות של נפטרים במצב קשה. המסר ברור: שימו לב למי שחי לצדכם. שלא יהיה לבד. שמישהו ידע מה קורה איתו. זה חשוב לחייו, ועוד יותר למותו.
התרעות פיקוד העורף