זו המלחמה שאחרי החזית הקרבית. זו שבבית, שחיה משאריות המראות הנוראים, קולות האימה בקשר, זעקות הנפגעים, הרעש הרע של הפיצוצים, פטריות העשן, חזית ההלם. הטראומה ומה שבא אחריה. סובלים מי שחוו בגופם את ההלם, סובלים מי שנקרים ומזדמנים בדרכים וסובלים מי שבסביבה הרחוקה והקרובה. אלו הם בדרך כלל בני המשפחה.
הילד סוחב את המשא הזה לכל מקום: למפגש עם האחיות והאחים ושאר בני המשפחה, אל מגרש המשחקים ואל בית הספר. הפליה זו מקשה מאוד כי בגללה השמיכה שהיא מעטפת תשומת הלב נעשית קטנה ולעיתים אף מתעורר צורך לחפש אותה. הצורך מחייה יצרים שהם תגובות מסוגים שונים, שאינן מאופיינות ולמעלה מזה: מזיקות ופוגעניות והמחייבות פעולה לעומתית נכונה. מכילה, מעצימה, מעודדת, מרגיעה ותומכת.
לכאן נכנסים אלו ששמם הוא גורמי המקצוע, אבל לזמנים תחומים וקצרים. מענה רחב הוא נדיר אך קיים, בין היתר בדמותם של מלווים. נאמנות ונאמנים. כאלה שיכולות הליווי, החיבור והחיבוק הם כלי העבודה שלהן ושלהם.
"פשוט להיות שם עבור הילדים"
הנאמנה מגיעה מהחיים שמחוץ לסבל המשפחתי ובאפשרותה להיות רובד תומך ומסייע. דמות שהיא שילוב של אחות או אח בוגרים, אמא, מורה, עובדת סוציאלית או גורם טיפולי אחר, כשהקשר מבוסס על אמון בין הילד לנאמנה.
ליווי של שלוש שנים בחמישה מעגלי התערבות
פעילות 'פותחים עתיד' נעשית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. היא מתקיימת בשישים רשויות, מקומיות ואזוריות, בהן יהודיות ושאינן יהודיות, חילוניות ודתיות או המוגדרות בחלוקה מגדרית אחרת, ביישובים וערים שנמצאים בדירוג אשכול סוציו-אקונומי בינוני ונמוך.
הנאמנה או הנאמן מלווים ילדים במשך 3 שנים בבתי ספר יסודיים מכיתה ג' או ד' ואילך. למעשה, הילדים הנבחרים לקבלת סיוע כזה עבורם ועבור המשפחה, מופנים באמצעות בתי הספר. הנאמנה מקיימת קשר עם 21 ילדים, המגיעים עם קשיים חברתיים, משפחתיים ולימודיים. לכל ילד מותאמת תוכנית אישית משלו, הפועלת בחמישה מעגלי התערבות: אישי, משפחתי, חברתי, קהילתי ולימודי.
"כך אפשר להביא לצמצום פערים לימודיים, להקים מרכזי למידה. ליצור עם הילד קשר משמעותי שנבנה ומותאם עבורו. זו פעילות שכוללת מפגשים, שיחות או כל סוג של עשייה, שנועדה לסייע לילד ומשפחתו".
חברת 'פותחים עתיד' דואגת ומבצעת גם את הכשרת העובדים, בהם הנאמנות והנאמנים. הדבר נעשה במרכז הידע וההדרכה של החברה, שבה כ-450 עובדים. הדרכה זו נועדה בעיקר לתת לעובדים ידע כדי לעבוד עם הילדים, ידע שהוא מתבקש כחלק מחוזקות החברה, לצד מדידה והערכה של הפעילות המתבצעת.
בעקבות המלחמה: הפעילות גדלה בכ-40%
מחיר המלחמה האחרונה הוא בין היתר עלייה משמעותית ובאחוזים ניכרים של סובלים מפוסט-טראומה. התרגום המעשי הוא צורך בעשייה תומכת הרבה יותר רחבה ועבור יותר נפגעים, בהם כמובן הרבה יותר ילדים.
לשם כך נבנה מודל המתאים לאוכלוסיות יעד נוספות, בין היתר ליישובים וערים שנפגעו מהמלחמה. הפעילות קפצה בכ-40%. מי שנרתמו לעשייה זו הם בתי הלוחם. מרכזי תמיכה ושיקום לנפגעים, פצועי צה"ל, פעולות האיבה ובני משפחותיהם. חיבור בין ארגון בתי הלוחם לפותחים עתיד יצר את המרחב היעיל למתן המענים.
כל נפגע או פצוע מגיע ממשפחה, שחייה השתנו בעקבות הפגיעה והדבר כולל גם שינויים שנוצרו מתוך טראומה: "צריך היה להכין מענה משלים לאחר שהתגבשה התובנה, שלא רק הפצוע מושפע מהפגיעה שספג אלא גם המשפחה והילדים", הסבירה שיינפלד, "זה נכון גם כשמדובר בפוסט-טראומה. בנינו לשם כך מודל של מענה משלים, במשותף עם בתי הלוחם ברחבי הארץ. הנאמנה נכנסת לבתי הנפגעים ומבצעת את הפעילות שם, כשהדגש הוא על מתן מענים למשפחה. זיהינו שצריך הרבה פעמים התערבות של טיפול בזוגיות ובמשפחה. זה נכון גם במודל הרגיל שאינו בבית הלוחם. עיקר העשייה היא עם הילד אבל גם עם התא המשפחתי".
בית הלוחם מצרף לגורמים מבצעים את הפניות ילדים ומשפחות נבחרים לקבלת סיוע. המטופלים ומשפחותיהם מוכרים במוסדות אלו, כך שהם יכולים לאתר אותם מתוך מכלול הבאים לפעילות המתקיימת בהם. מבחן השילוב של פעילות הנאמנות והנאמנים עם בתי הלוחם נעשה בבאר שבע. בעיר נפתח לפני מספר שנים בית לוחם חדש וחדיש, המאפשר מגוון רחב של פעילויות, בהן פעילות שיקומית וגם תרבותית.
בשלב הניסיוני משתתפות בו 10 משפחות שהן כ-50 ילדים ובוגרים: "אין עדיין תוצאות לניסיון הזה, כי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני יכולה להגיד שבמקומות אחרים התוצאות הן טובות", סיכמה שיינפלד.
פוסט-טראומה: מנפילה ליציבות
א' היא תלמידת כיתה ד' (מכפר דרוזי), המשתתפת בתוכנית פותחים עתיד. לפני שפרצה מלחמת חרבות ברזל ניהלה משפחתה, שני הוריה ואחותה הצעירה, שגרת חיים יציבה. שגרה זו התערערה עם תחילת הלחימה.
אביה גויס לשירות מילואים שנמשך חודשים ארוכים. בהמשך הוא גויס לסבבים ארוכים נוספים. במהלך שירותו חווה האב אירוע טראומטי, טיל התפוצץ לנגד עיניו והמפקד שלו. בעקבות האירוע הוא החל לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים, ובהם נדודי שינה קשים. האווירה בבית הידרדרה והמריבות בין ההורים הפכו שכיחות ביותר.
מצבה החדש של המשפחה לא פסח על א'. היא הושפעה עמוקות מהמתרחש בתחום הביטחוני, לרבות העימותים עם איראן ולבנון. היא התקשתה לשתף את הוריה ברגשותיה ובפחדיה, הפכה לחרדתית והתקשתה להירדם לבדה.
מדי ערב הייתה אמה נשארת לצדה עד שנרדמה, אך כעבור מספר שעות הייתה א' מתעוררת ועוברת לישון במיטת הוריה. היא לא רצתה להישאר לבדה בבית ופיתחה תלות רבה באמה והתקשתה להיפרד ממנה גם במהלך היום. הנאמנה מפותחים עתיד שהוצמדה לא' בנתה עבורה תוכנית עבודה אישית. מטרתה היא לסייע לה לבטא את רגשותיה, לפתח תחושת מסוגלות ולהשיב לעצמה את תחושת הביטחון.
באמצעות שיחות תומכות ופעילויות מותאמות החלו להופיע שינויים חיוביים. בהדרגה א' נפתחה, החלה לשתף באופן חופשי יותר ברגשותיה ובמחשבותיה, וגם ביטחונה העצמי התחזק. ככל שרמות החרדה שלה פחתו, היא חזרה לישון במיטתה וצמצמה את התלות באמה.
במקביל סייעה הנאמנה לחבר את האב אל שירותי טיפול, כדי שיוכל להתמודד עם הטראומה שחווה במהלך שירות המילואים. עם הזמן פחתו התסמינים הפוסט-טראומטיים שמהם סבל, האווירה בבית הפכה רגועה יותר והקשרים בין בני המשפחה התחזקו. בהדרגה הצליחה המשפחה לחזור לשגרת חיים יציבה.
הילד שאיבד את אביו במלחמה
זה התבטא בירידה משמעותית בלימודים וגילויים של חוסר מסוגלות ומוטיבציה נמוכה. הוא הפך להיות מרוחק חברתית אך למרות זאת, היו כמה מחבריו המעגל היחיד ששמר על יציבותו באופן יחסי. אפילו בית אמו לא היווה בשבילו קרקע יציבה. הוא לא היה מוכן לקבל ממנה שום גבול ותמיד הרגיש שמגיע לו הכול. תשובה שלילית אם קיבל, שלפה ממנו תגובה קיצונית כמו לברוח לאם אל הקניון, או לבעוט ולהתנהג באלימות כלפי מי שנקרה על דרכו.
היום, לאחר הצטרפותה של הנאמנה למעגל הסובבים אותו, זה כבר לא כך. לאם יש עדיין קשיים בהצבת גבולות ושם זה המקום שבו הוא עוד מרשה לעצמו להתפרק ולצאת מאיזון. הנאמנה שהצטרפה אליו ואל משפחתו השיבה, שכל השיח לבניית הקשר עמו נעשה תוך מתן תשומת לב מרבית לכל מילה שמופנית אליו: "התפתח קשר יום-יומי, בהתחלה עם המחנכת ובהמשך עם האם, כדי להבין פחות או יותר באיזה מצב הוא מגיע למפגשים, זאת כדי לבנות את המפגשים הקבוצתיים באופן מותאם", היא השיבה.
עוד היא נשאלה מה מתוך החוויה איתו את מאבחנת כחשוב, כדי שאנשי חינוך ורווחה יבינו מה עובר על ילדים שאיבדו הורה במלחמה? אילו סימנים או צרכים חשוב במיוחד לזהות, גם כשהילד לכאורה ממשיך לתפקד ולחזור לשגרה?
"צריך לעשות את הדברים ברגישות לצד נחישות. להבין באיזה מקומות אני לא מוותרת לו. כך אני לא מוותרת עליו!! אסור לגלות ירושלים. צריך לעבוד המון על בניית הקשר איתו. זה הדבר שעבד לי הכי טוב. הבאתי אותו לחוויות הצלחה בזכות הקשר שבנינו, תמיד נתתי לו להרגיש שאני שם גם בלי מילים. עד שהוא הרגיש מוכן לדבר לשתף, ובכך לקבל את החיזוקים ולא להתעלם מהם. שיבין שמה שאני אומרת ועושה, זה טוב עבורו. אחר כך התחילה להגיע המוטיבציה והמסוגלות ועדיין צריך לבנות לו סביבה תומכת. להיות בקשר עם הגורמים המלווים, כולל אלו שבמשרד הביטחון. מה שיצר בעצם את נקודת המפנה היה, כאשר הנושא דובר ברגישות. עם ילדי כיתתו הורגשה שירדה ממנו המעמסה שהוא סוחב, ועכשיו שזה הוא מרגיש יותר בטוח".
"המציאות נכנסת הביתה ומשפיעה על כל המשפחה"
מאז, דפנה ומשפחתה מתמודדים עם השלכות השירות והפציעה הנפשית על חיי המשפחה. מתוך ניסיונה האישי, דפנה מכירה מקרוב את האתגרים שעימם מתמודדות בנות זוגם של לוחמים, ואת ההשפעה של ההתמודדות על הילדים ועל התא המשפחתי כולו. כיום היא מביאה את הניסיון הזה לתפקידה כנאמנה מפותחים עתיד בבית הלוחם בבאר שבע. זאת במסגרת שיתוף הפעולה של שני הגופים. היא מלווה משפחות של לוחמים המתמודדים עם פוסט-טראומה.
עבורה, זו הזדמנות להיות לצד משפחות הנאלצות לחיות עם מציאות שהיא עצמה מכירה מקרוב, ולהעניק להן את הליווי, התמיכה וההבנה שהן זקוקות להם: "אני יודעת מהניסיון האישי שלי שההתמודדות עם פוסט-טראומה לא נשארת רק אצל מי שנפגע", היא הסבירה, "המציאות נכנסת הביתה ומשפיעה על כל המשפחה. בשל כך חשוב לי שגם בנות הזוג והילדים יקבלו מקום, שיראו את ההתמודדות שלהם ויבינו שגם הם זקוקים לתמיכה".
התרעות פיקוד העורף