מנהלת מרכז החוסן בשדרות פורשת: "שלוש השנים האלה הרגישו כמו עשור"

אחרי 17 שנים כמנהלת מרכז החוסן בשדרות, הילה גונן ברזילי פורשת. במקביל, רואה אור ספר שערכה ובו סיפור ההתמודדות ב־7 באוקטובר ובמלחמה מעיניהם של מטפלים במרכז החוסן, שבעצמם היו תחת אש

דודי פטימר צילום: דודי פטימר
עקבו אחרינו
הילה גונן ברזילי מנכלית משרד החוסן שדרות
הילה גונן ברזילי מנכלית משרד החוסן שדרות | צילום: פרטי
3
גלריה

בשעות האימה הארוכות האלה ובחודשים שאחריהן תמך נפשית בתושבי שדרות מרכז החוסן שבעיר. עתה, ספר חדש שהוציאה עיריית שדרות, “סטינג: טיפול לעיר שלמה” (בהוצאת “בעלי המלאכה”), מביא את סיפור ההתמודדות דרך עיניהם של אנשי הטיפול במרכז חוסן שדרות, לצד תובנות מקצועיות שעלו מתוך ניסיון העבודה.

“אנחנו ארגון שהלכה למעשה מתנהג ופועל מתוך חוסן, ו־7 באוקטובר לקח אותנו לקצה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה טיפלנו בהיקפים כל כך גדולים – מאלפיים מטופלים בשנה עברנו לטפל ב־3,000 מטופלים בחודש. ממרכז אחד בתוך העיר התפרשנו ל־120 נקודות ברחבי הארץ שבהן שהו תושבי שדרות המפונים. הקמנו שישה מרכזי חוסן גדולים, וזה דרש מאיתנו לפעול בהרבה יותר מ־200% מהיכולת שלנו”.

"לא ביקשנו להפוך למומחים לחוסן", מוסיף אלון דוידי, ראש עיריית שדרות. "הידע הזה נרכש במחיר כבד מדי, בשנים ארוכות של פחד, כאב, אובדן וחוסר ודאות. למדנו לעמוד מול מציאות שאיש לא היה בוחר לעצמו, להמשיך לחיות גם כשהקרקע רועדת מתחת לרגליים, ולמצוא כוחות ברגעים הקשים ביותר. אבל משהידע הזה נרכש, יש לנו אחריות להפוך אותו לכוח. לא רק כדי להמשיך ולעמוד בעצמנו, אלא גם כדי לחזק אחרים, לבנות מחדש, להצמיח תקווה ולהבטיח שמתוך הכאב תצמח גם היכולת ליצור עתיד טוב יותר".

הילה גונן
הילה גונן | צילום: פרטי

הייתי בטוחה שהיא בהתקף פסיכוטי, כי זה לא נראה לי הגיוני בשום צורה – מה הקשר למחבלים בשדרות? עבור אלפים מתושבי שדרות, הטלפון הראשון היה לצוות מרכז החוסן. אנחנו העוגן שלהם. אני זוכרת שהסתובבתי בבית סביב עצמי, הולכת וחוזרת באי־שקט, תופסת את הראש ושואלת את עצמי מה אני אמורה לעשות.

זה היה אירוע כל כך גדול, שלא ידעתי איך לגשת אליו. בו בזמן עשיתי את מה שאני יודעת לעשות: פשוט לפעול. התחלתי להרים טלפונים, פתחתי זום לצוות וכתבתי בקבוצת הוואטסאפ: ‘בואו נדבר רגע על מה קורה ומה נדרש מאיתנו’. באותם רגעים היו לי מטפלות שספונות בתוך ארון בממ”ד או מתחת למיטה. הייתה מטפלת בבארי שמחבלים נכנסו אליה הביתה והוציאו אותה מהבית. היא דיברה איתי בטלפון ב־13:20 ואמרה לי: ‘הנה, הם כאן, הם אצלי’, והשיחה התנתקה.

עד 12 בלילה לא ידעתי מה קורה איתה. באותו זמן גם נערכנו למסור בשורות מרות בטלפון. זה אירוע סוריאליסטי לחלוטין, להודיע למשפחות בזום, בווידיאו או בטלפון שהאהוב שלהן נרצח או נהרג, כי אי אפשר להגיע לשדרות ולא יודעים כמה זמן זה יימשך. בשלב מסוים בתוך המלחמה הבנתי שאי אפשר להמשיך רק לתת מענה באופן אינטואיטיבי, וצריך לעבוד בצורה הרבה יותר שיטתית ומאורגנת, ולתעד את הדברים”.

סטינג טיפול לעיר שלמה
סטינג טיפול לעיר שלמה | צילום: יחצ

הוא מתייחס למסגרת הטיפול – הזמן המוגדר, המקום הקבוע, הפרוטוקול, שיטות הטיפול והאמצעים שמשתמשים בהם. ב־7 באוקטובר ולאורך כל המלחמה הסטינג הזה התפורר לרסיסים. קשה לדמיין מה זה לטפל באנשים על שפת בריכה במלון, בחניון, על המדרכה או בחדר במלון, שזה במובנים רבים אפילו לא אתי”.

איך עוזרים למטפלים, שחלקם עברו בעצמם טראומה וצריכים לטפל באחרים?

“כדי לשמור על המטפלים יצרנו קודם כל עוגנים של הדרכה מקצועית, טיפול למטפלים וישיבות צוות קבועות, לצד חיזוק תחושת המשמעות – שיש לנו שליחות. בתחילת המלחמה המצאתי מודל שקראתי לו ‘מודל הרמזור’. חילקתי את הצוות לשלושה צבעים. אדום לכל מי שנפגע בעצמו.

צהוב למי שנפגע במעגל השני – לדוגמה, מי שהילד שלה בעזה, שהבעל לוחם, או חלילה נפצע, או מי שגרה בשדרות אבל לא חוותה את הטראומה באופן ישיר. ירוק ניתן למטפלים שלא חוו בעצמם את הפגיעה – אלה האנשים שאפשר לרוץ איתם, לתת להם משימות בעיניים עצומות ולדעת שהם יצליחו להחזיק את זה. המטרה הייתה להעביר את המטפלים שמוגדרים באדום, שנמצאים בתפקוד לא טוב, לצבע צהוב – לתת להם משימות מותאמות ולא לוותר עליהם. באותו אופן שאפתי להעביר את אלה שבצהוב לירוק”.

ההורים הם העוגן

"למדתי על עצמי לאורך השנים שעבודה בחירום ובתנאי לחץ מוציאה ממני יכולת תפקוד, חדות ומיקוד, וגם תחושת המשמעות שלי מאוד גדולה", היא אומרת. "אני בת למשפחה שנפגעה בפעולת איבה. כשהייתי בת 14, בתחילת האינתיפאדה הראשונה, מחבל ערבי שעבד אצלנו במטע הזיתים בקריית גת ניסה לרצוח את אמא שלי, שהייתה בהיריון, בדקירות סכין.

אמא נאבקה בו וניצלה בנס. אני הייתי הראשונה שנכנסה לבית אחרי שאמא פונתה לטיפול, וניקיתי את הדם כי ידעתי שאחותי אמורה להגיע. ב־7 באוקטובר נזכרתי באירוע הזה ובאבא שלי. הוא היה העוגן שלנו אז. לקח מנהיגות ותפקד באופן מעורר השראה. היום, ממרום גילי, אני יודעת שהאופן שבו אבא תפקד הפך את האירוע ההוא לאירוע של חוסן וצמיחה, ולא לאירוע של טראומה. בעשור האחרון אני חושבת שהתחלתי לחבר דברים ולחשוב שאולי הסיפור האישי שלי הביא אותי לעסוק במה שאני עוסקת בו”.

החזרה לעיר מציפה מחדש ויש המון טריגרים. גם השהות במלונות במשך חצי שנה הוסיפה קשיים גדולים מאוד שלא צפינו – מסמכות הורית שנפגעת, דרך בני נוער שלפעמים הלכו לאיבוד, ועד זוגיות שנסדקת. הבנו שלא מספיק לטפל באנשים אחד על אחד. הסיפור הוא קהילה – חוסן של קהילה. לתת לאנשים תחושה של שייכות וחיבור, תחושה של משמעות, הבנה שלגור בשדרות זו ציונות וזו גאווה”.

תגיות:
חמאס
/
7 באוקטובר