"היה לי אוסף בדים במשך עשור, ובעקבות מחלה קשה שבה חליתי, הבנתי שלא אצליח להמשיך לתפור, כי איבדתי תחושה באצבעות", מספרת פז. "רציתי להמשיך למחזר את הבדים ולא לזרוק אותם". החיפוש הוביל אותה לשיטות שונות לעבודה עם בד, ובהן שילוב של בדים רטובים עם בטון. כשהגיעה לקינוסאיגה, היא החלה להתנסות בחומרים ובכלים עד שמצאה את אלה שנוח לה לעבוד איתם. בקיץ הגיעו לסטודיו ילדים ומורות, ובהמשך החלה להעביר סדנאות גם מחוץ לפרדס חנה.
מבובות יפניות לרחובות עשויים משי
את הקינוסאיגה פיתחה בסוף שנות ה-80 האמנית והמאיירת היפנית סצו מאנו. בחיפוש אחר שפה חזותית משלה היא פנתה לקימקומי (Kimekomi), מלאכה יפנית מסורתית להכנת בובות. כדי להלביש את הבובה, יוצרים בגופה חריצים לאורך קווי הבגד ומכניסים לתוכם את שולי הבד. מאנו העבירה את העיקרון מגוף הבובה אל משטח התמונה. בגרסה שפיתחה שימשו בדי משי מקימונו ובדים ישנים כחומר שממנו בונים את הדימוי.
מאנו ביקשה להרחיב את האפשרויות של האיור והציור באמצעות בד. בעבודותיה, שהתמקדו במשך שנים ברחובות וברבעים ישנים ביפן, פיסות המשי מרכיבות גגות, קירות ודרכים. לבד יש כבר דוגמה, ברק ומרקם, והבחירה באיזה חלק ממנו להשתמש משפיעה על האופן שבו המשטח נראה מרחוק ומקרוב. השימוש בבדים ישנים העניק להם חיים נוספים, ופז, שהגיעה לשיטה מתוך רצון לשמור על אוסף הבדים שלה, הפכה את השימוש החוזר לעיקרון בעבודה בסטודיו.
מה שנשאר על שולחן הגזירה
בסדנאות של פז עובדים עם לוחות שנחרצו מראש ועם שאריות בדים, ובהן גם עודפים מתעשיית הטקסטיל. קווי המתאר כבר נמצאים על הלוח, אבל הבחירה בבדים נשארת בידי המשתתפות והמשתתפים. אותו לוח יכול להניב תמונות שונות לגמרי. בד מודפס יכול לתת לעלה עורקים, ובד מבריק יכול לשנות את האור על פני המים. בשיטה הזאת אפשר ליצור נופים, דיוקנאות, פרחים ובעלי חיים, או לתת פרשנות בבד ליצירה מוכרת.
מבחינת פז, אוסף הבדים ששמרה במשך עשור עדיין ממלא את התפקיד שלשמו אספה אותו. עכשיו, כשהיא בוחרת מתוכו פיסה, השאלה היא איזה חלק מהתמונה אפשר לראות בה.