גם 30 שנה אחרי משפט דמיאניוק, שטלטל את המדינה, האמוציות סביב תיק פלילי מספר 373/86 לא שככו. "זה היה הזיכוי המהדהד ביותר במחצית השנייה של המאה ה־20 בכל העולם!" מתגאה עו"ד יורם שפטל, שייצג בתיק את הנאשם ג'ון איוון דמיאניוק, שביום פתיחת המשפט, 16 בפברואר 1987, היה בן 67.

כזכור, דמיאניוק, יליד אוקראינה ותושב אוהיו, אותר בארצות הברית למעלה מארבעה עשורים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, הוסגר לישראל והובל אל בנייני האומה בירושלים, שם נפתח משפטו קבל עם ועולם. הוא הועמד לדין בישראל באשמה כי הוא "איוואן האיום" מטרבלינקה, שומר של האס־אס ששירת במחנה ההשמדה ונהג להתעלל ביהודים ולרצוח אותם באכזריות רבה.

במדינה שבה הדי השואה עדיין הורגשו היטב, ממדי המשפט הזה ותהודתו היו רק שניים לאלה שהיו למשפט אייכמן מראשית שנות ה־60. המשפט התנהל בהרכב מיוחד של בית המשפט המחוזי בירושלים, שבו ישבו השופטים דב לוין, צבי טל ודליה דורנר. התובעים היו פרקליט המדינה יונה בלטמן והתובע המוביל מיכאל שקד. הסנגורים היו מארק אוקונור ויורם שפטל. לאחר משפט מתוקשר, שנמשך יותר משנה, דן בית הדין את דמיאניוק למוות, לאחר שקבע שזהותו הוכחה. "כל מה שהתרחש במשפט הזה היה ביזוי של השואה", טוען כעת עו"ד שפטל. "פרופ' ישעיהו ליבוביץ הגדיר אותו: 'פרוסטיטוציה של השואה'. זה היה ספקטקל בשביל העם. בינו ובין עשיית צדק לא היה ולא כלום". 



המשפט צולם ושודר בשידור ישיר למקלטי הטלוויזיות מסביב לגלובוס. "השאלה היא אם באמת היה צריך להקליט את המשפט", אומרת השופטת בדימוס דורנר. "באופן אישי, אני יכולה להגיד שאני לא זכרתי שמצלמים אותי".



דבר המשפט של דמיאניוק, השני שמדינת היהודים העמידה לדין באשמת מעורבות במכונת ההשמדה הנאצית, הגיע עד קצווי תבל. דמיאניוק עצמו ערער על ההרשעה לעליון. ב־29 ביולי 1993 קבע הרכב בן חמישה שופטים של בית המשפט העליון, בראשותו של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, שזיהויו של דמיאניוק כ"איוואן האיום" מוטל בספק, ועל כן הוא זכאי מחמת הספק. דמיאניוק גורש בחזרה לארצות הברית, שם הושבה לו אזרחותו.

אווירה קשה 

כמו עו"ד שפטל, היו עוד מי שחשבו שלא צריך להרשיע את דמיאניוק. אחד מהם היה עורך הדין וויליאם וולף, מהעיר פיניקס שבמדינת אריזונה בארצות הברית, אשר ממקם את עצמו בצד הימני של המפה הפוליטית בכל מה שנוגע לישראל, ולדבריו לא היה יכול לשבת בחיבוק ידיים בפרשה. "למען האמת, בהתחלה בכלל לא רציתי להיות מעורב", הוא אומר כעת בשיחת טלפון עם "מעריב המגזין" מביתו שבפיניקס. "אבל בהחלט לא רציתי שישראל תוציא להורג את האדם הלא נכון". 

אל המשפט הזה וולף נכנס רק בשלב הערעור וכמעט במקרה. "לאיגוד עורכי הדין האמריקאי הייתה הצהרת שיתוף פעולה עם מי שכינו את עצמם' 'איגוד עורכי הדין הסובייטי'", וולף נזכר. "זה בעצם היה סוג של קג"ב. אלה אנשים שהעמידו למשפטי ראווה יהודים ועוד מתנגדי משטר ושלחו אותם לגולאג. לא מצא חן בעינינו שהאיגוד שלנו מחבק אותם ככה, אז נהגנו למחות באופן קבוע בפני האיגוד, כדי שיוקיע אותם. הייתי צריך אנשים שיבואו (למחאות, ע"ר), אז פעם הייתה לנו קבוצה של אפגנים, פעם אחרת יהודים, פעם אחרת אוקראינים". 

כך הפך עורך הדין בן ה־41 מוכר בקהילה האוקראינית בצפון־מרכז ארצות הברית, שכן כיליד שיקגו, שם היה הבסיס שלו. "אחרי איזה זמן יצר איתי קשר אדם בנוגע לבעיה של חמיו, שהיה ג'ון דמיאניוק, ואמרו עליו שהוא 'איוואן האיום'. האמת היא שלא ידעתי מה אוכל לעשות בנידון". 

בישראל, בינתיים, האווירה הציבורית הייתה קשה, בפרט כלפי כל מי שעמד לצדו של דמיאניוק. "בימים ההם הייתי האדם השנוא ביותר במדינה", נזכר עו"ד שפטל. "יותר אפילו מאשר מרשי דמיאניוק". 



בקרב יהודי ארצות הברית, לעומת זאת, האווירה הייתה מאופקת יותר. "לא דומה בשום דבר לאווירה הקשה שהייתה בישראל", אומר עו"ד וולף. "בפיניקס אנשים חיים את זה כרעיון, פחות כעניין יומיומי. אם הייתי חי בישראל, אני לא חושב שהייתי נכנס לזה". כאשר וולף הוזמן לכנס בדטרויט מטעם איגוד עורכי הדין היהודים־אוקראינים, נענה גם כאשר ידע כי פרק בו יוקדש למשפט ג'ון דמיאניוק שמעבר לים. "הייתה שם פרזנטציה של אדם שהראה את תעודת הזיהוי (של דמיאניוק, ע"ר), התעודה מטרווניקי (מחנה טרווניקי, שבו ערך האס־אס את ההכשרה לאנשיו, ע"ר), שהייתה הראיה היחידה שנותרה ומקשרת לכאורה את דמיאניוק ל'איוואן האיום'. המומחה שבחן אותה היה למעשה אדם מפיניקס, אריזונה, בשם וויליאם פלין, והוא הראה בפרזנטציה שהיא למעשה מזויפת. אני זוכר שהוא רצה לקלף את התמונה מהתעודה כדי להראות אם הדיו חלחל או לא. הזיכרון שלי מעט מעורפל פה, בכל אופן, הוא לא הורשה לעשות זאת". 

לאחר מכן החליט וולף להיעתר לבקשת חתנו של דמיאניוק ולסייע  לו. "זה היה האדם השני שעמד למשפט בישראל בעניין השואה", הוא אומר. "כעורך דין, אין הרבה יותר גדול מזה. אז רציתי להצטרף בגלל הנושא, אבל תוך כדי תנועה חשבתי שהם תפסו את האדם הלא נכון ולא יכולתי לעמוד מנגד". התחנה הראשונה הייתה ביתו של דמיאניוק באוהיו. "אם אני זוכר נכון, זה היה בעיר Seven Hills", וולף מגולל. "זה היה ביקור מוזר מאוד. ישבנו במרתף הבית של דמיאניוק. האישה שלו הייתה שם, וגם בנו, ג'ון דמיאניוק ג'וניור. זה היה בית פרברי רגיל, והיו בכל מקום המון חפצים. הררי מסמכים מהתיק. בסך הכל זו הייתה פגישה של כשעה וחצי עם עורך הדין של המשפחה, מייקל טייגר". בתום הפגישה התברר כי ישנו אדם, שמזהה עצמו כאסיר לשעבר מטרבלינקה וטוען כי האיש שישראל חרצה את דינו למוות אינו האיש שחשבה שהוא. וולף יצר איתו קשר, הקליט את עדותו ולדבריו העביר את השיחה למשרדו של עו"ד שפטל. 

עו"ד שפטל אומר כי אינו זוכר את וולף, אולם וולף זוכר אותו היטב. גם את שלוש פגישותיו עם דמיאניוק בבית המעצר הישראלי הוא זוכר. "זה היה מוזר מאוד, בפרט הביקור הראשון", וולף אומר. "הוא היה גבר מאוד גדול, נראה לי כמו שחקן עבר של פוטבול, התא שלו היה מחולק בסורגים באמצע. הוא היה מצד אחד, והייתה מיטת קומתיים מהצד השני, ושומר שעומד שם, אני מניח שהייתה לו שמירה סביב השעון. דיברתי איתו דרך הסורגים. זה היה מוזר מאוד, בעיקר בגלל הרקע שלו, עולם מאוד שונה ממה שהכרתי כילד בשיקגו. דיברתי איתו באריכות על כך. היה חשוב לי לשמוע ממנו מי הוא היה באמת. אחרי השיחה היה נשמע לי מאוד הגיוני שהוא לא היה האיש שישראל חיפשה, אבל לא הייתה לי דרך לאמת את זה". 

"פוקוס צר"

בעניין הזה עו"ד וולף לא היה לבד. אפילו עו"ד שפטל, שייצג את דמיאניוק, נזקק בהתחלה לאינדיקציה כלשהי שתיישב את הספק שכרסם בו בנוגע לאיש. "עשיתי לו (לדמיאניוק) בדיקה מאוד פשוטה", מספר שפטל. "מאחר שלא היה לי מחסום שפה איתו, כי אני דובר רוסית שוטפת, נפגשתי איתו שעתיים וחצי כדי לבחון אם הוא שמע אי פעם את המילה ש'איוואן האיום' שמע אותה מעל עשרה מיליון פעמים: 'געוואלד' ביידיש. התברר לי מעל כל צל צלו של ספק שהוא שמע אותה בפעם הראשונה באותה פגישה. ואז גם הלב היהודי המאוד־מאוד חם שלי יכול היה בשקט לחיות עם ההחלטה הזאת שלי". 

מסביב, בישראל כמו בארצות הברית, זה לא תמיד התקבל בהבנה. "יש לדבר כזה תגובה מאוד אחרת מאנשים שגרים בישראל לעומת אלה שגרים פה באמריקה", אומר עו"ד וולף. "אי אפשר להשוות. ועדיין קצת חטפתי. הייתי חבר בוועידה של הפדרציה היהודית בפיניקס, העיפו אותי מיד כששמעו. אבל היו גם אנשים שאמרו שאני עושה את הדבר הנכון, אם העובדות אכן לא מאפשרות להרשיע אותו". לדבריו, גם היום, ודווקא בתור איש ימין מובהק - שאף מתחזק זה שנים תוכנית רדיו שבועית שעניינה ישראל והמזרח התיכון – הוא לא היה יכול לעמוד מנגד. "זו הייתה יכולה להיות טעות נוראה - הוצאה להורג של האיש הלא נכון הייתה פוגעת קשות בישראל". 



"אני הצלתי את מדינת ישראל מחרפה שלא הייתה כמותה", אומר גם עו"ד שפטל. "אם הערעור היה נדחה, ולאחר שהוא היה מוצא להורג כל הראיות שהתגלו בסופו של דבר היו מתגלות באיחור של שנתיים - אנה אנו באים. אני רוצה להגיד לך שהמשפט היה כל כך איום ונורא, שאם הוא היה מורשע בעליון, היה יוצא בארצות הברית ספר שהיה נקרא 'צליבתו של ג'ון'". 

אפילו דורנר, שהרשיעה את דמיאניוק, מסכימה בעניין הזה. "אני אישית, כדליה דורנר, וגם צבי טל (שופט העליון בדימוס, ע"ר), אין לנו ספק ספקא שהאיש שלנו הוא 'איוואן האיום', כי שמענו את ניצולי השואה, ואנחנו לחלוטין סומכים עליהם. יחד עם זאת, אני מבינה את הבעיה המשפטית וגאה בבית המשפט העליון שהייתה לו היכולת לשפוט רק על פי הראיות שמונחות לפניו. אם אני הייתי יושבת בבית המשפט העליון, למרות האמונה הפרטית שלי, הייתי מצטרפת אליהם. נוצרה בעיה משפטית". 

האם הספק הזה, שבגינו החליט בית המשפט שאין די כדי להעמידו לדין, משקף לא רק את הצדק, אלא גם את האמת? השופטת בדימוס דורנר חושבת היום שלא. "בניגוד לאייכמן, שהיה רוצח על יד שולחן הכתיבה, 'איוואן האיום' היה רוצח בידיים שלו", היא אומרת. "זה היה האיש שדחף יהודים לתאי הגזים. בניגוד לאייכמן הוא הכחיש את זהותו והיגר לארצות הברית וחי שם חיים רגילים, ואז יום אחד קיבלה המחלקה במשטרת ישראל, שעסקה בהעמדת נאצים לדין מארצות הברית, ממחלקה מקבילה כמה צילומים של אנשים, שעל פי הנטען היו שומרים במחנות המוות. בא אדם שהיה גם בטרבלינקה וגם בסוביבור והצביע על תמונת 'איוואן האיום' והתעלף. הוא גם לא כל כך השתנה, אף שהוא היה בן 60, וכשהיה במחנה המוות טרבלינקה הוא היה בן 20. בלי עדויות מיוחדות יכולת לראות שזה אותו אדם". 



יהודים מפורסמים, כעורך הדין אלן דרשוביץ מניו יורק, התבטאו בפומבי נגד הזיכוי בעליון. "היה לי הרבה כבוד לעו"ד דרשוביץ עד שהוא אמר: 'טוב, אולי הוא לא 'איוואן האיום' מטרבלינקה, אבל הוא בהחלט איוואן הרע מאוד ממקום אחר, אז זה בסדר להוציאו להורג'", אומר כעת עו"ד וולף. "עלי זה לא מקובל". 

פיצוח אמיתי לזהותו של דמיאניוק מעולם לא היה. הוא מת ב־2012, בעיצומו של ערעור לבית המשפט הגרמני על הרשעתו כשומר במחנה ההשמדה סוביבור. זאת אולי הסיבה שגם 30 שנה אחרי, כשהוא נדרש לדבר על כך, עו"ד וולף פותח כמעט מיד באמירה מתנצלת. "אתה צריך להבין משהו לגבי עורכי דין", הוא אומר. "יש לנו פוקוס מאוד צר. אני לא יודע אם הוא (דמיאניוק, ע"ר) היה שומר במקום אחר. אבל אני בטוח שהוא לא היה שומר בטרבלינקה. רק בזה התמקדתי". 

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.