"יש קצת הבדל אחרי שאנחנו יודעים מי עשה את זה, לעומת כל השנים שבהן המקרה היה בגדר תעלומה. אבל רק קצת", היא מספרת. "עם הזמן, הגעגועים גוברים והכאב מקבל עוצמה חזקה יותר. בהתחלה יש אשליה שאולי בכל זאת עוד אפגוש אותה, אראה אותה שוב. אבל ככל שהזמן עובר אין ברירה, אלא להתמודד עם העובדה שהיא לא תחזור לעולם".
רינת עברה התעללות מינית קשה, ובשלב כלשהו נחנקה למוות בלחץ על צווארה. הרופא המשפטי שבדק את גופתה של רינת, נטל דגימות DNA מכמה אזורים בגופה, וכבר בשנת 2005 נקבע פרופיל ה-DNA המשוער של הפוגע על ידי המעבדה הביולוגית של המכון לרפואה משפטית. המשטרה דגמה עשרות אנשים, כולל פועלים רבים שעבדו בסביבה, אך לא נמצאה התאמה.
בדיעבד התברר, שאחד הפועלים - הוא הנאשם – נמלט מהמקום מיד לאחר המעשה, אך הדבר לא דווח והיות והמשטרה לא בדקה את הרשימות המסודרות של הפועלים, הצליח הנאשם להימלט מאימת הדין לאורך כמעט עשור. לא הועילה החקירה המאומצת שנעשתה לאורך כל השנים, על ידי צוותי חקירה שונים, עד שבשנת 2014 נעצר הנאשם באופן אקראי באזור קריית-מלאכי, בגין אירוע אלימות כלשהו.
דגימת ה-DNA שניטלה ממנו הוכנסה לבדיקה במאגר, ונמצאה התאמה לשלוש דגימות שניטלו מגופתה של רינת. תחילה הכחיש הנאשם, כי היה אי פעם באשדוד, אך גרסתו השתנתה מדי פעם, עד שלבסוף הודה שעבד באשדוד בתקופות מסוימות, כולל בזמן הרלוונטי למותה של רינת. יחד עם זאת, הנאשם דבק בגרסה שמעולם לא ראה את המנוחה ואין לו הסבר להימצאות ה-DNA ,שנטען שהוא שלו, על גופתה.
היום, כאמור, קיבלו השופטים, פה אחד, את ראיית ה-DNA, והרשיעו את שאכר. "משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל, הכולל את ראיית ה-DNA; ההזדמנות שהייתה לנאשם לבצע את העבירות; שקרי הנאשם; והתנהגותו המפלילה לאחר הרצח – אינו מותיר כל ספק בדבר אשמתו בכל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום", כתבו השופטים בפסק הדין. "המסקנה היחידה האפשרית היא, שהנאשם תקף את המנוחה באלימות קשה, אנס אותה וחנק אותה למוות".
התרעות פיקוד העורף