בג"ץ למסתננים: "הסכם המדינה השלישית חוקי, כליאה כאמצעי לחץ פסולה"

בית המשפט קבע לטובת העותרים כי לא ניתן לראות באי-הסכמתם של מסתננים להרחקה למדינה שלישית משום העדר שיתוף-פעולה עם הרחקה שבעטיו ניתן להחזיקם במתקן חולות בדרום מעבר ל-60 ימים. עם זאת, את עצם ההתנגדות להסדר הגירוש עם מדינה שלישית אישרו השופטים פה אחד וקבעו: "לא הוכח כי מדינה זו אינה בטוחה וכי התקיימו כל התנאים הפרוצדורליים הנדרשים לצורך הנהגתו של הסדר ההרחקה. עוד נקבע כי המנגנונים שהנהיגה המדינה לביקורת ולפיקוח על הליך ההרחקה ועל היחס שלו זוכים המורחקים במדינה השלישית מספקים בעת הנוכחית".

נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, שכתבה את חוות-הדעת המרכזית, עמדה בפסק-דינה על הרקע שהוביל את מדינת ישראל לחתום על הסכמים עם שתי מדינות שלישיות שהסכימו לקבל לשטחן מסתננים ממדינת ישראל וציינה כי הוצאה תעודת חיסיון שחלה בין היתר על שמות המדינות ועל הוראותיהם של ההסכמים. בהתאם למדיניות שנתקפה במסגרתו של הערעור, אפשרות ההרחקה למדינות שלישיות מוצעת למסתננים השוהים במרכז השהייה חולות ואשר לא הגישו בקשת מקלט או שבקשת המקלט שלהם נדחתה. לגישת המדינה אי-הסכמתם להרחקה עשוי להיחשב העדר שיתוף-פעולה מלא עם הרחקה אשר בשלו ניתן להכניסם למשמורת לפי סעיף 13(ו)(א)(2) בחוק הכניסה לישראל. הנשיאה הדגישה כי במקרה הנוכחי הוצעה למערערים 1 ו-2 אפשרות הרחקה רק לאחת משתי המדינות השלישיות ועל-כן הכרעה בערעור דרושה רק לגביה.

הנשיאה נאור ציינה כי סמכותו של שר הפנים להרחיק זרים מישראל חלה לא רק על הרחקתם למדינות מוצאם אלא גם על הרחקתם למדינות שלישיות. ככלל, הסכמתם של זרים להרחקה אינה נדרשת כדי שהרחקה תהא כדין וניתן להרחיקם גם בניגוד לרצונם. עם זאת, בעניין המדינה השלישית מושא הליך זה הודיעה המדינה כי מסתננים אינם מורחקים למדינה השלישית מושא הדיון בהעדר הסכמתם וכי לא תבוצע הרחקה בכפייה למדינה זו: "מוחזק במשמורת שעומד על דעתו ואומר עד העלייה למטוס שאין הוא מוכן להיות מורחק... לא יגורש בכפייה". הסיבה לכך נותרה חסויה, אך היא אינה נטועה בדין הישראלי אלא בהסדר הספציפי החל על ההרחקה בענייננו.