"את התמונות הפתולוגיות של הילד לא יכולתי לפתוח", כך תיאר יפתח (כל שמות הפרקליטים בכתבה בדויים) את הטיפול בתיק הריגה של פעוט. "רק כשהתכוננו לדיון נסעתי לבית החולים והם עשו לי הדמיה תלת־ממד, זו הפעם הראשונה שהילד המנוח ואני הסתכלנו זה על זה בעיניים. אין לי מושג מה היה. נאלמתי. כי בניגוד למקרים של ארגוני הפשיעה ואפילו תיקי אונס, כשמדובר בילדים זה מפעיל מנגוננים אחרים. הכל הצטבר. התמוטטתי. ולמוחרת המשכתי כרגיל. ואז אתה כבר יכול לעמוד ולדבר על הילד כאילו הוא אסופה של איברים".
יפתח לא לבד. פרקליטים, סנגורים ותובעים במשפטים פליליים נחשפים לקשת רחבה של זוועות. עבירות מין קשות במשפחה, אלימות כלפי קטינים, מקרי רצח אכזריים – הם שומעים ורואים הכל. לעתים קרובות הם נאלצים לקבל החלטות מורכבות והרות גורל, למשל סגירת תיק אונס שסביר להניח כי התרחש אך אין די ראיות, או הגעה להסדר טיעון עם אב שנאשם ברצח אשתו מול עיני בתם הקטנה, רק כדי שהבת לא תיאלץ להעיד.
כיצד משפיעה עליהם עבודתם? האם הם מערבים רגש, או שמא מתבססים על דמות "התובע הרציונלי", שמהווה צינור בלבד לחוקי המדינה? איזה רגש רווח יותר - כעס או חמלה? פחד או אשמה? איזה רגש מעורר גאווה ואיזה הם מתאמצים להדחיק? האם לעתים פרקליטים חשים סלידה דווקא מהקורבן ואמפתיה לנאשם? אילו השפעות לטווח ארוך יש לחשיפה המתמשכת לזוועות?
מחקר חדש של פרקליטה ותיקה, במסגרת עבודת תזה, ביקש לספק תשובות לשאלות הללו. "העולם כולו הולך לכיוון של אמוציונליזציה", מציינת עורכת הדין שירה לייטרסדורף־שקדי, שכתבה את המחקר בהנחיית ד"ר טלי גל מבית הספר לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה, משפטנית המתמחה במשפט טיפולי. "אפילו נשיא ארה"ב לא מסתיר את הרגשות שלו. והאמוציונליזציה הזאת חדרה גם למשפט הפלילי.
"בניגוד לדימוי הקר של הפרקליט הרציונלי, ברור שפרקליטים מערבים רגש. השאלה היא איך מנתבים אותו. בסופו של דבר, הציבור רוצה שהמנתח עם האזמל לא יעזוב באמצע את חדר הניתוח רק כי המטופל לא מוצא חן בעיניו, אבל לא רוצה רובוט. הוא רוצה לדעת שמאחורי איש המקצוע מסתתר בן אדם".
דמעות על הדוכן
הפרקליט דוד סיפר לחוקרות על חמלה שהתעוררה בו כלפי עדה, ניצולת שואה, שהייתה אמורה להעיד במשפטו המתוקשר של ג'ון דמיאניוק: "הבנתי שככל שהיום מגיע, ככה הברכיים שלה רועדות יותר, מהיום שבו היא תצטרך לעמוד פה, בישראל, ולהעיד בתיק הזה מולו.
"באתי אליה בערב, אני זוכר, ובעלה ישב והיא סילקה אותו ואמרה לי 'תשמע, אם אני אעיד מחר אני מתאבדת'. ויתרתי עליה, כן. זה היה נורא", המשיך התובע בבכי. "היה לי ברור שהיא עדה חשובה מאוד... אני לא יודע אם זו החלטה אמוציונלית או שזו החלטה אחראית של פרקליט".
החוויה נותרה חקוקה בדוד שנים רבות אחרי אותו משפט. לדברי לייטרסדורף־שקדי, ששימשה 18 שנים פרקליטה בפרקליטות מחוז תל אביב ולאחרונה עברה לפרקליטות המדינה, כך גם רוב החוויות שעוברות על תובעים. "הבחירה בנושא הייתה טיפולית עבורי", היא מודה. "אחרי כל כך הרבה שנים של חשיפה מתמדת למורכבויות אנושיות, הנושא כבר בוחר בך. למזלי, קיבלתי את ברכת הפרקליטות ואת שיתוף הפעולה של הפרקליטים, שהביעו נכונות רבה ללמוד על עצמנו".
המחקר מבוסס על ראיונות שנערכו עם 14 תובעים ממחוזות שונים בישראל, ממגזרים וממגדרים שונים, והוא נערך בהשראת גישת "המשפט הטיפולי", הרואה במשפט סוכן רב השלכות, חיוביות ושליליות, על הרווחה האישית של האדם. תוצאותיו חושפות שרגשות הם חלק בלתי נפרד מעבודת התובעים, והם חיים במתח תמידי בין דחיית הרגשות לבין קבלתם.
"מצד אחד, כמעט כל המרואיינים הכירו בקיומם של רגשות עזים במשפט וסיפרו על מנעד רחב של תחושות ויצרים העולים במהלך עבודתם", מציינת לייטרסדורף־שקדי. "מנגד, כשהדברים נגעו להם יותר באופן אישי, רוב המרואיינים תיארו חוויה של התנגדות להתערבות הרגש בעבודתם. מעין תחושה שהגלימה מגינה עליהם".
"ניהלתי תיק נגד אבא שהתעלל בילדיו ובאשתו", סיפרה אביגיל. "וכשהילדה עלתה על הדוכן והתחילה לספר את מה שעבר עליה בבית, הרגשתי שהדמעות חונקות את גרוני, אבל אני לא יכולה לבכות, כי אני בסיטואציה של בית משפט מחוזי ואני לא יכולה לגלות חולשה כלשהי. ופתאום קלטתי שהשופטת מזילה דמעה. ואז הסתכלתי לכיוון חברתי הסנגורית וקלטתי שגם היא בוכה. אז נשברתי. ועמדנו ארבעתנו שם ופשוט בכינו".
הזירה שאליה מתנקז הרוע
רגש שעלה שוב ושוב בקרב המרואיינים הוא פחד, גם אם רובם לא דיברו עליו בגלוי. "הפחד עומד בסתירה לאתוס המקצועי, והמרואיינים הצהירו כי באופן עקרוני, הם אינם מפחדים משום דבר", מסבירה לייטרסדורף־שקדי. אך נראה כי מתחת לפני השטח, רגש הפחד מבעבע, ואף מותיר את חותמו בקרב התובעים בצורת "טראומה משנית", תופעה מוכרת בקרב אנשי מקצוע הבאים במגע תדיר עם נפגעי טראומה.
דריה היטיבה לתאר זאת: "אני נושאת איתי לאורך השנים את הידיעה שהעולם הוא בכלל לא מה שנראה לך כשאתה עם הילדים ומכין חביתה. העולם הוא אחר לחלוטין, וזה שאתה לא רואה את זה כי אתה אדם נורמטיבי, לא אומר שזה לא יכול להבליח לתוך החיים שלך ולעשות בהם שמות... זה מוזן דרך קבע לווריד. אתה בהזנה קבועה, אינפוזיה. העולם הוא מקום פחות טוב ממה שאתה חושב, הרבה פחות טוב".
מטבע הדברים, ישנם רגשות הנחשבים "לגיטימיים" יותר. לדוגמה תחושת סלידה משודד קשישים או מנאשם בתיק גילוי עריות, לעומת אמפתיה לנפגעת עבירת מין או להורה שכול. אך מה קורה כשפרקליטים חשים דווקא בניגוד לכך? גלית סיפרה לחוקרות כיצד חשה חמלה דווקא כלפי נאשם פדופיל: "הוא היה נמוך, קטן, עלוב נפש... התסקיר שלו קורע לב. אבל זה לא מעניין אותי... הוא הרג נפשית קטינים אחרים. הרג נפשית... והאמת היא שריחמתי עליו. כי אני יודעת שהוא נפגע כשהיה קטן. אני יודעת שבגלל זה הוא עושה את הדברים, אבל אסור לי לתת לזה להשתלט עלי".
לדברי לייטרסדורף־שקדי, הרגש ה"לגיטימי" ביותר הוא כעס. "כעס הוא רגש שהמרואיינים דיברו עליו בחופשיות ואפילו בגאווה. הכעס נתפס כרגש אופייני לעולם המשפט, ולעתים הוא הופיע לא ככעס אישי, אלא כ'כעס משפטי'. כעס הוא רגש חשוב. הוא מניע לפעולה. אדם שלא כועס, לא יכול לרדוף אחר צדק".
מהמחקר עולה המסקנה כי הסוד הוא במודעות. "הכרה נכונה ברגשות מסייעת בקבלת החלטות", מסכמת לייטרסדורף־שקדי. "התמודדות עם רגשות דרך מנגנונים מותאמים מולידה רציונליות במיטבה, כלומר שילוב אופטימלי בין היגיון לרגש ותהליך עמוק של חשיבה אנושית ומשפטית. כשפרקליטים היו ערים לרגשותיהם, הרגש סייע להם בעבודתם. המחקר מראה עד כמה עבודת הפרקליט מורכבת. לא בכדי הוקם בפרקליטות מערך תמיכה לפרקליטים".
"ההליך הפלילי הוא הזירה שאליה מתנקז הרוע", מתאר המרואיין מיכאל. "כל צד היה מעדיף לא להיות שם. אף אחד לא אומר וואלה, הלוואי שאהיה עד ראייה לרצח, הלוואי שהייתי קורבן. הלוואי שהייתי נאשם... אנשים נזרקו ממסלול החיים הרגיל שלהם לתוך הסיטואציות... הם ואנחנו נפגשים שם. במקום העבודה שלנו אנחנו סופגים את כל התסכול והפחד והכעסים והאכזבות והשמחות. ואתה מרגיש, זה מחלחל בך. אנחנו סופגים הרבה דברים".