תועלת נוספת בתקנות החדשות היא העלמתם של מסלולי דיונים צדדיים, ששימשו לרוב ככלי בידי בעלי דין חזקים ומיוצגים במטרה לפעול נגד בעלי דין חלשים ולא מיוצגים, כמו סדר הדין המקוצר. על כל אלה יש לשבח את השרה ואת הצוות שגיבש את התקנות החדשות.
מנגד, יש לשים לב לכמה בעיות שיכולות להתעורר ברפורמה זו. כשל אפשרי ראשון נעוץ דווקא בדבר שמעצבי התקנות החדשות השתבחו בו - קיצור מספר התקנות לשליש ממספרן כיום. פישוט זה חייב כתיבה מחדש של התקנות בצורה כללית יותר, והפך חלק ניכר מהפסיקה הקיימת, שפירשה ויישמה את התקנות, ללא רלוונטית. התקנות החדשות ידרשו גם הן פרשנות של בית המשפט, כגורלו של כל טקסט שמטרתו לפעול במציאות, ותהליך זה ייקח זמן, יגרור ערעורים שיגיעו עד לבית המשפט העליון וייצור תקופה משמעותית של אי ודאות.
נוסף לכך, מערכת הדיון המהיר, שנחשבת למערכת מוצלחת ומתקדמת, תופעל רק על תביעות בסדר גודל של עד 75 אלף שקל כפי שהיה עד היום. תביעות גדולות יותר, שטומנות בחובן הכנסות משמעותיות יותר לעורכי הדין, יקבלו מערכת דיונית משופרת, אולם פחות יעילה מזו המהירה. הבעיה המרכזית ברפורמה נעוצה בכך שהיא נלחמת בשדה הקרב הישן. הטיפול בתביעות אזרחיות בעולם הולך לכיוון של טיפול בהן בהליכים מחוץ לבתי המשפט, כגון גישור, בוררות ואף הליכים דיגיטליים מתקדמים ליישוב סכסוכים. בתי המשפט לא מסוגלים לתת שירות שיתחרה במסלולים אלה, וגם אם ישתנו במהלך השנים הדבר יהיה איטי יותר.
זו הליכה בכיוון ההפוך. הרחבת מרווח הפעולה לשופטים דווקא בהליכים אזרחיים, שבהם קיימות חלופות ראויות להכרעות, אומנם אינה מיותרת, אבל פחות משמעותית. לעומת זאת, נחוץ להגביר את התמיכה הממשלתית והחקיקתית בהחלטותיו של בית המשפט בתחומים האחרים - הפליליים, המנהליים והחוקתיים. ייתכן שכאן באה לידי ביטוי האג’נדה של שרת המשפטים - להגביר את כוחה של הממשלה. מבחינת השרה, עדיף שבתי המשפט יתעסקו בסכסוכים פרטיים, וישאירו את השדה הציבורי למשילות הרשות המבצעת.
התרעות פיקוד העורף