במסגרת הבדיקות התברר כי על פי המפרט הטכני של המכונית, היא אינה מסוגלת להגיע למהירות של 211 קמ"ש. במקביל, נתונים שנאספו ממערכת פוינטר שהותקנה ברכב הצביעו על כך שבמועד שבו תועדה העבירה נסעה המכונית במהירות של כ-80 קמ"ש בלבד.
אולם הממצא המשמעותי ביותר התגלה דווקא בצילום העבירה. לאחר הגדלת התמונה ובחינת מיקומם של כלי הרכב בכביש, טען עו"ד דוידוב כי מצלמת המהירות תיעדה למעשה אופנוע שנסע בנתיב הרביעי, בעוד שמכוניתו של מרשו נסעה בנתיב השלישי. המשמעות הייתה כי ייתכן שהמהירות שנמדדה יוחסה בטעות למכוניתו של הנהג, אף שהעבירה בוצעה לכאורה על ידי רוכב האופנוע.
הממצאים הוצגו במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לתעבורה בבת ים, ובעקבותיהם החליטה יחידת תביעות את"ן תל אביב של משטרת ישראל לחזור בה מכתב האישום נגד הנהג. בכך הסתיים ההליך המשפטי נגדו ללא הרשעה בעבירת המהירות שיוחסה לו.
המקרה מעלה שאלות באשר לאופן זיהוי כלי הרכב בצילומי מצלמות המהירות, במיוחד בכבישים שבהם נעים כמה כלי רכב במקביל. במקרה הנוכחי, שילוב של נתונים טכניים, מערכת איתור ובחינה חוזרת של הצילום הוביל לביטול האישום.