בתום שלוש שנים פחות 41 יום פרש היום (חמישי) נשיא בית המשפט העליון, מהיום בדימוס, אשר גרוניס. הנשיא גרוניס פרש בטקס מרשים בבית המשפט העליון, במהלכו הקריא את פסק דינו האחרון בפרשת התביעה הנזיקית של מוסטפא דיראני. גרוניס הפך החלטה קודמת של העליון וקבע כי המחבל שהיה אחראי על חטיפתו והחזקתו בשבי של הנווט הישראליה נעדר רון ארד לא יוכל לתבוע בנזיקין את מדינת ישראל.

במהלך הטקס נשא הנשיא היוצא דברי פרידה ואמר: "מלאכת עשיית הצדק היא שליחות ציבורית חשובה מאין כמוה, וכך הִשְׁקַפתי על תפקידי מיומי הראשון כשופט. חוסנה של המדינה הזו אינו נובע אך מכוחה הצבאי המרשים, מאיתנותה הכלכלית או מן ההון האנושי שלה. יסודותיה של המדינה שלנו מושתתים גם, ואולי בעיקר, על היותה יהודית ודמוקרטית, שמרכיב הכרחי לקיומה ולהישרדותה הוא רשות שופטת עצמאית וחזקה. עיקרון הפרדת הרשויות, הכיבוד ההדדי ביניהן, ההגנה על זכויות האדם בישראל - כל אלה הם ליבה הפועם של הדמוקרטיה. עלינו לשמור על היסודות הללו מכל משמר…אכן, קיימת מחלוקת בכל הנוגע להיקפה של הביקורת השיפוטית. ברם, לא צריכה להיות כל מחלוקת על עצם הצורך בביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית של הכנסת״, אמר וקרא שלא לאפשר את צמצום כוחו של בית המשפט העליון .

בין המברכים היו גם היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שהביא בדבריו את מיטב פסיקותיו של גרוניס, תוך שהוא עומד על אופיו של גרוניס, שנטה לא להתערב כמו קודמיו. מברכת נוספת הייתה הנשיאה הנכנסת, מרים נאור, שאמרה, ״הנשיא גרוניס שם דגש רב על היעילות הדיונית, כמכשיר חיוני למימוש זכויות מהותיות, ועל הצורך לשמור מכל משמר על הזמן השיפוטי שהוא״, אמרה הנשיאה הנכנסת מרים נאור והזכירה את ימיה הראשונים בעליון לצידו של גרוניס, ״בשנים הראשונות לכהונתו של הנשיא גרוניס ולכהונתי שלי בבית המשפט העליון הרבינו לשבת יחד בהרכבים בראשותו, יחד עם חברתנו השופטת חיות. בהדרגה פוזר ההרכב, ובדרך כלל עמד כל אחד משלושתנו בראש הרכב. לימים שובצתי עמו בהרכבים מורחבים, או בעניינים אחרים שהיה בהם צורך בשיבוץ הרכב בכיר של בית המשפט. בשבתנו יחד עמדתי על תכונותיו של הנשיא גרוניס כשופט יעיל, ענייני, הוגן, מוכן היטב, המכיר את פרטי העניין, ניחן בחשיבה יצירתית ובעל רעיונות מקוריים כיצד ליישב סכסוכים. ההרכבים הרבים שבהם ישבנו יחד לדין זכורים לי כפרקים יפים על כס השיפוט. עבדנו, בראשותו, כתזמורת שהיטיבה לנגן״.

בתביעתו של דיראני, שפסק הדין בעניינה הוקרא במהלך הטקס, נטען כי הוא עבר בכלא הישראלי עינויים קשים שכללו אונס ומעשי סדום. השאלה, האם לקבל את בקשת המדינה לדחות את התביעה על הסף, הואיל ודיראני נחשב לאוייב, עמדה במרכזו של פסק הדין שהקריא הנשיא גרוניס. הנשיא ימשיך ויפרסם עוד מפסקי דינו בחצי שנה הקרובה, אך זהו פסק הדין האחרון שנתן כשופט מכהן. דיראני, שהשתחרר בשנת 2004, במסגרת עסקת שבוים, הצטרף מאז לחיזבאללה והפך לאחד ממנהיגי ארגון הטרור הלבנוני. בפסק דינו קבע גרוניס כי ”דלתות בית המשפט היו פתוחות בפני דיראני כל עוד שהה במעצר בישראל... אולם מששוחרר דיראני ממעצר ושב לשורותיו של ארגון טרור ששם לו למטרה להביא לפעול נגד המדינה ואף להביא להשמדתה, משתנה התמונה. לגבי הגבלה זו על זכות הגישה לערכאות, אין לדיראני על מי להלין אלא על עצמו. נפלא בעיני כיצד יש להתיר לדיראני, בעת שהוא פועל נגד המדינה ומייחל להשמדתה, לעשות שימוש במוסדותיה לצרכיו״.

מי שהיו בדעט המיעוט, וסברו כי יש לאפשר לדיראני לתבוע את המדינה, היו השופטים סלים ג׳ובראן, יורם דנציגר וניל הנדל. השופט ג’ובראן שהוביל את דעת המיעוט בפסק הדין הזה, והיה בדעת הרוב בפסק הדין הקודם, סבר כי יש לדחות את בקשת המדינה ולאפשר לדיראני לתבוע את המדינה. בפסק דינו כתב השופט ג'ובראן כי, ״גם אם נדרשים לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין אינטרס מניעת הסיוע לאויב, אשר עומדים משני צדי המתרס במקרה זה, על זכות הגישה לערכאות לגבור״. השופט דנציגר, שגם הוא תמך בעמדתו של השופט ג׳ובראן, כתב גם הוא כי, ״ אין זה ברור שהפסיקה הישראלית מכירה בחשיבות השאלה האם אדם הינו אויב בפועל של מדינת ישראל כקריטריון להגשמת זכות גישתו לערכאות שיפוטיות בישראל״, כתב והעיר כי לא הובאה לפני בית המשפט ראיה אשר תוכיח כי המשיב עוסק גם כיום, כעשור לאחר חזרתו ללבנון, בפעילות טרור נגד ישראל, ולפיכך ספק אם ניתן להניח שהמשיב הוא אויב של מדינת ישראל וכל שניתן לומר הוא כי המשיב הינו תושב ונתין של מדינת אויב – היא לבנון.

הפסיקה האחרונה של גרוניס: דיראני לא יוכל לתבוע את ישראל

נשיא בית המשפט העליון, שיוחלף על ידי הנשיאה החדשה, מרים נאור, פסק בנושא מנהיג הטרור הלבנוני, שטוען כי עונה בחקירתו