לקראת סוף הראיון, ולאור העובדה שיום הזיכרון לחללי צה"ל כבר נראה באופק, שאלנו את האלוף איל איזנברג על "החלל שלו". לכל אלוף בצבא, אמרנו, יש את החללים שהוא מלקט במעלה הדרך. את אלה שהוא עומד לזכרם בצפירת יום הזיכרון. מיהם החללים שלך?
"בסוף היום", הוא מספר, "כל הלוחמים הובאו לקבורה. קיבלנו אישור די.אנ.איי על כל השישה והבאנו אותם לקבר ישראל. לא היינו חוזרים מעזה בלי זה".
"צריך לכייל את הציפיות של האזרחים. להגדיר את צוק איתן כמלחמה או מערכה זה להעצים אותו. זה עלול לפגוע בהכנות שלנו לדבר האמיתי".
"מדובר באיום אחר מזה שהיה בצוק איתן. ב-2006 לא הופתענו מהרקטות. הרמטכ"ל אמר בזמנו שהרקטות יחלידו. ידענו שיש רקטות אבל הופתענו מכך שהכמות הפכה לסוג של איכות. יש כאן היקפים עצומים. בדרך כלל אנחנו מייצרים טבלאות שמוגדרות באמצעות צבעים. ובכן, אין לי בקלמר את הצבע החד מספיק כדי לצבוע את האיום הזה. העורף הישראלי יפגוש אתגר שהוא לא מכיר ולא ידע".
"אין שאלה אם הוא מסוגל. אין לנו ברירה. בן גוריון אמר כבר ב-52 שיבוא יום ומה שיכריע זה העורף, לא פחות מההישגים בחזית. אנחנו בכל פעם מופתעים מהעורף לטובה מחדש. בצוק איתן העורף היה 50 יום תחת אש, בהיקף ירי דומה ל-2006 על פני שטחים נרחבים, כולל גוש דן. תל אביב נדרשה 100 פעמים לעזוב הכל, להיכנס למרחב המוגן, לבלות שם התייחדות של 10 דקות, ולהמשיך בשגרת היום. וזה בדיוק מה שהיה. העורף הוכיח לנו שכל מה שאנחנו חושבים עליו, לא טוב מספיק, והפתיע אותנו באיתנות ובחוסן שלו".
איזנברג מספר שהאתגר הגדול הוא להגיע לממוצע מינימלי של הרוגים לכל רקטה. "זמן ממושך עמדנו על הרוג אזרח על כל 100 רקטות. בעמוד ענן הגענו לאחד על 300 רקטות, בצוק איתן טיפסנו להרוג אזרח על כל 750 רקטות".
"אני מעריך שהיום אנחנו באחד ל-1,000 רקטות. המטרה שלי היא להגיע ליחס של אזרח ישראלי אחד הרוג לכל 10,000 רקטות. אפשר להגיע לשם".
"אנחנו בונים מערכת רשתית על כל המדינה, בריבועים של קילומטר על קילומטר, כל סנסור במרחב יהיה מבוסס IP, יודע בדיוק את המיקום, מקבל התרעה, ואז פועל. צופר סמוך לידו, בקמ"ר שמשיק אליו, לא יופעל. חלק מהמערכת הזו כבר פעל בצוק איתן. קיבלנו תלונות למה הורדנו למקלטים את צפון תל אביב ולא את דרום תל אביב. וזה בדיוק הסיפור. במקום לשתק עיר שלמה, לשתק שכונה, רובע. תראו, במלחמת המפרץ הייתה ישראל אזור אחד להתרעה, ו-6 אזורי החזרה לשגרה. בלבנון השנייה היו כבר 25 אזורים. היום יש 245 אזורי התרעה".
"שאחד הלקחים שלנו מצוק איתן, כולל התובנות שאנחנו סופגים מהיריבים שלנו, זה שיהיה אתגר בקווי המגע. הבנו שצריך לפתח כלים להתמודד עם זה. חלק מהכלים זה צמצום נוכחות של אוכלוסיה שאינה חיונית. אנחנו מכינים גם את האפשרות הזו בארגז הכלים. בסוף זו החלטה של הדרג המדיני".
"האירוע השני, גם הוא בעמוד ענן, הפוך לגמרי. קריית מלאכי. גם שם, תקלה רגעית ביירוט, אבל שם האנשים לא נכנסים לממ"ד, אלא יוצאים למרפסת לצלם את היירוט. רק שלא היה יירוט, הרקטה מתפרקת ממש עליהם, שלושה הרוגים. זה ההבדל. שכבת המיגון האחרונה, העליונה, היא התנהגות האנשים. רק בזכות כל השכבות הללו, חמאס מתוסכלים תסכול אדיר. הם ירו 4,000 רקטות, וכמעט לא ייצרו הישג".
"מספר ההרוגים יכול להגיע למאות בודדות. תמיד יכולה להיות רקטה אחת שמשבשת את כל המספרים, שנופלת על מקום הומה אדם ועושה נזק. זה תלוי בהתנהגות האוכלוסיה מצד אחד, וגם ביוזמה וההתקפיות שלנו, מצד שני. גם במדיניות היירוט. אם אנחנו מחליטים, למשל, שמיירטים הכל, או רק סוג חימוש מסוים. המלחמה הבאה תאופיין באתגור הרציפות התפקודית של המדינה. עד כמה יצליח הצד השני למנוע מאיתנו לקיים שגרת חיים וגם להוציא את צה"ל קדימה ולגבש יכולת הכרעתית. זה האתגר".
"כשאתה מתמודד באירוע כזה, זו שגיאה לרדוף אחרי המשגר השולי, זה שנמצא בעומק 300 ק"מ. הדרך להכריע היא לתת לצד השני להבין שכל יום שיעבור, יגרום לו להצטער צער גדול. כן, גם בהחזרה לעידן האבן. כשאני צריך לבחור בין עמי שלי לבין הצד השני, הבחירה שלי ברורה. אין לנו ברירה".
כדי להמחיש את האתגר, מספר איזנברג את הסיפור הבא: "תוך כדי צוק איתן מגיע לכאן האחראי לביטחון של אינטל העולמית. על הפרק עומדת השקעה של 7 מיליארד דולר נוספים של אינטל בארץ. הוא רוצה להיפגש איתי. אני עסוק מעל הראש באמצע האירוע, אבל נפגש איתו. והוא אומר לי, תבטיח לי שהמפעל בקרית גת ימשיך לעבוד. שההזמנות לא ייפגעו. אמרתי לו שאני מבטיח שכל ההזמנות שהתחייבו להן, יושלמו בזמן. הודענו לכל העובדים שיבואו לעבודה עם הילדים. הם באו למפעל, ואנחנו לקחנו משם את הילדים לקרית גת, שם נפתחו שמרטפיות עם מורות חיילות. במפעל אסור היה להשאיר אותם, כי יש שם חומרים מסוכנים. וזה עבד. מדובר בתוצר הלאומי הגולמי של ישראל. והיום, כל רשות מחוברת לפיקוד, יש יקל"ר, יחידת קישור לרשות, והכל מסונכרן".
"תוצאות האירוע בלוזאן יחייבו אותנו להערכת מצב. אני חושב שבכל תוצאה, לא משנה מה יוחלט שם, נתחייב להערכת מצב חדשה. זה מה שאני אציע. כרגע אנחנו לא עוסקים בזה. אם נקבל הוראה לעסוק, נבצע. אנחנו בקשר ושיתוף פעולה עם גורמים זרים שיודעים להתעסק עם הנושא הזה ומאומנים בתחום".
"יש שינוי דרמטי באיום הכימי, אם כי הוא לא הוסר לחלוטין. אנחנו שומרים על היכולות. כיום, האיום הוא טקטי. מאז שחתם על הוצאת הנשק הכימי, אסד הפעיל נשק כימי מעל 140 פעם. זה לא הנשק הכימי התקני הקלאסי, יותר אירועים מעורבבים שגורמים להרוגים בודדים. לכן אנחנו מסתכלים על המצב הזה בתפיסה של ניהול סיכונים מחושב. השארנו יכולות לחיילים בחזית. אין לנו את אותו מענה אולטימטיבי שהיה לנו בעבר. בכל מחוז יש היום בית חולים אחד שיודע לטפל בזה, מרמת הגילוי והזיהוי עד הטיפול. אם נראה שינוי באיום, נוכל לחדש כי אנחנו שומרים על קווי הייצור".
"מה אני לוקח מהאירוע הזה? מנהיגות כתומה, אני קורא לזה. אני מצפה מהקצינים שלי לפעול בדיוק ככה".
הוא אוהב לספר סיפורים, האלוף איזנברג. שפתו לירית, הוא מאריך בדיבור ומפליג בדמיון. מתרפק על הזכרונות. נקנח בסיפור נוסף כזה, מרגש במיוחד.
"ואז הגיע האירוע בפיליפינים, ואני נזכר שבמהלך המלחמה ההיא הפיליפינים הסכימו להוציא עשרת אלפים אשרות להצלת יהודים, ואכן סייעו לקלטת פליטים, והם היו המדינה האסיאתית היחידה שתמכה בנו בהצבעה ההיא באו"ם. וכשאני נכנס עם זה לרמטכ"ל, ואחר כך לשר הביטחון, ואחר כך לראש הממשלה, אלה הטיעונים שאני מציג, ואנחנו מוציאים משלחת לפיליפינים. ואם אתה שואל אותי אם זה היה אירוע חילוץ משמעותי, התשובה היא לא. עזרנו להם להחזיר את המערכות לפעולה ולהשיב את האמונה בעצמם. היה שם אתגר אוכלוסייתי, ולא חילוצי, אבל זו הייתה גם אמירה מוסרית ואני שמח שהיא נאמרה".
התרעות פיקוד העורף