את השם אורי אילן כולם מכירים. התאבדותו בשבי הסורי הפכה לאחד מהמיתוסים הגדולים בתולדות צה״ל. אילן, בן קיבוץ גן שמואל, פחד שיישבר בחקירות ויסגיר סודות, ובחר במוות. כשהחזירו את גופתו לארץ, מצאו בין אצבעות רגליו פתק שעליו חורר בסיכה את המשפט שהפך לאחד מסמלי הגבורה של ישראל: ״לא בגדתי".

זה קרה לפני 60 שנה. חמישה לוחמים יצאו להחליף סוללות במכשיר ציתות שצה"ל הטמין בתוך השטח הסורי ברמת הגולן. הם נתפסו ונשבו על ידי הסורים. יחד עם אילן נפלו בשבי עוד ארבעה לוחמים אמיצים. את השמות שלהם אף אחד לא מכיר. לשניים מהם, סגן מאיר מוזס, מפקד סיירת גולני של אותם הימים, וסמל מאיר יעקבי ז״ל, בוגר יחידת ה־101, נעשה עם חזרתם לארץ עוול שעד היום קשה להבין ולהסביר. אחרי שישבו שנה וארבעה חודשים בצינוק הסורי, השניים הואשמו והורשעו בכניעה ובבגידה במולדת, והורדו לדרגת טוראי. למרות הבושה, מוזס המשיך לשרת בצבא. יעקבי התנדב לסיירת צנחנים ונהרג בקרב המתלה במהלך מבצע סיני.



העוול הזה אומנם תוקן באופן רשמי אחרי 50 שנה, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. ב־4 בפברואר 2005, כשהוא בן 72, הוזמן מאיר מוזס למשרד הביטחון בתל אביב. שר הביטחון דאז, אהוד ברק, העניק לו ולאלמנתו של יעקבי, חנינה רשמית בשם מדינת ישראל. התובע במשפט, פרופ' יובל לוי, שעזר למוזס במסע לטיהור שמו, אמר במהלך הטקס: "הרגשתי רע מאוד עם המשפט הזה. שני המאירים, יעקבי ומוזס, היו גיבורים".


מוזס וברק במעמד קבלת החנינה

ההיתקלות

מוזס מתגורר כיום בקריית ביאליק. על הקיר בסלון ביתו, לצד אותות ההצטיינות על שירותו ארוך השנים בצה"ל, תלויות תמונות של בניו ששירתו ביחידות מובחרות. נראה שגם אחרי 60 שנה הוא עדיין חי ונושם את אותה נפילה בשבי, ואת העוול שגרמה לו מדינת ישראל לאחר שובו.

איך גויסת למשימה? למה דווקא אתה?
"הגעתי לארץ לפני קום המדינה כעולה חדש מרומניה והתגלגלתי לקיבוץ שדה נחמיה. לפני הגיוס הייתי שחיין בנבחרת ישראל, וכשהתגייסתי בתחילת שנות ה־50 דאגו שאשרת כמדריך ספורט. לאחר תקופה קצרה הלכתי לקורס קציני שריון בבה"ד 1 בפרדס חנה. ישכה שדמי, שהיה בהמשך המח"ט שלי בגולני, היה מפקד הקורס. אני התמחיתי במגמת חרמ״ש (חיל רגלים ממוכן ומשוריין). אחרי הקורס שאל אותי קצין המיון איפה אני רוצה לשרת. אמרתי לו שלא אכפת לי, אבל אני מבקש להגיע למקום שבו אוכל להמשיך ולהתאמן בשחייה. הוא אמר: 'יופי, תלך לצפון, לגולני. בצפון יש הרבה מים'. הוא צדק בזה, אבל בריכת השחייה התקנית היחידה בארץ הייתה בבת גלים. כשהגעתי לפקד על סיירת גולני, הייתי נוסע להתאמן עם ג'יפ מהיחידה".

איך נבחרתם חמשת החיילים, שלושה מהצנחנים ושניים מגולני, לצאת למשימה?
״צה״ל היה בחיתוליו. עד אז מי שעשה את המשימות מעבר לגבול היו לוחמי יחידת ה־101 המהוללים, שהתאחדו באותה שנה עם גדוד 890 של הצנחנים. החליטו שהגיע הזמן שגם בגולני יתחילו לעשות פעולות כאלה. בשביל זה חיברו אותי, מפקד הסיירת, למאיר יעקבי, בוגר ה־101. יעקבי הכיר את השטח מפעולות קודמות. יום אחד קרא לי המח״ט שדמי, ואמר: 'יש משהו מאוד סודי, לא מדברים על זה עם אף אחד, גם לא ביחידה. אני רוצה שתיקח עוד חייל ותיסעו לאג״ם הפיקודי בנצרת. שם תקבלו הוראות'".

"לקחתי איתי את חיים צוריאל שהכרתי אותו מהאזרחות, ונפגשנו עם הצנחנים. הם הסבירו לנו לקראת מה אנחנו הולכים. הסבירו שבשטח הסורי, בין עין פית לזהורה, יש מכשיר האזנה שמחובר לקו טלפון שעובר לקוניטרה ומשם לדמשק. כל שיחה שעברה בקו הייתה פותחת את המכשיר שהיה חפור באדמה, ושולחת את השיחה לבונקר בקיבוץ דן, שם ישבו בהאזנה חבר׳ה שידעו טוב ערבית".


מאיר יעקובי ז"ל

״מפעם לפעם היו צריכים להחליף בטריות או להחליף את המכשיר כולו. לפני הפעולה שבה נפלנו בשבי, ביצענו חדירה כזאת בהצלחה. יעקבי הכיר כל סנטימטר בשטח. הוא זיהה ישר את העמוד שעליו היה המכשיר. כשחזרנו לשטח שלנו, יעקבי אמר לי: 'מוזס, מעכשיו הג׳וב שלך, ברוך שפטרנו מזה'. אני עניתי: 'רק רגע, אל תרוץ, הלכנו בלילה חשוך, עמוד טלפון יש כל 50 מטר, אם אני מפספס את העמוד, לך בלילה תחפש את העמוד הנכון. הרי חייבים לחזור עד אור ראשון'. סיפרתי את החששות שלי גם למח״ט והוא כנראה העביר הלאה. הוחלט שאבצע את הפעולה עם יעקבי עוד פעם אחת כדי שאלמד את הדרך״.

למה היה צריך לסכן חמישה לוחמים בשביל זה?
״אריק שרון כבר לא חי. היה צריך לשאול אותו״.

איך הגיע אורי אילן לפעולה?
״אורי אילן היה מדריך בקורס מ״כים, או בקורס סיירים בגולני, אני כבר לא זוכר. באחת האסיפות של היחידה הוא ביקש לדבר ואמר למח״ט שבחופשות החבר'ה מהצנחנים באים לקיבוץ ומתפארים בפעולות שהם עושים. הוא שאל את שדמי מתי גם אנחנו נשתתף בפעולה שכזאת. שדמי ענה לו שגם היום שלו יגיע, ולחש לי באוזן שבפעם הבאה אקח אותו איתי. זה היה הגורל שלו. הוא החליף את צוריאנו.

״בחודש דצמבר נקראתי למשימה. לקחתי איתי את אורי. מצאנו בגדים שאין עליהם חותמת צה״ל והצטיידנו בטומיגאנים לא ממוספרים, הכל כדי שאם נתגלה, לא יקשרו אותנו עם צה״ל. נסענו בג׳יפ לקיבוץ דן ושם נפגשנו עם שלושת לוחמי הצנחנים. יצאנו בלי שום תעודה מזהה, גם לא פנקס שבי. יעקבי, למרות שהיה רק סמל ואני הייתי סגן, מונה לפקד על הכוח״.

התאמנתם לקראת המשימה?
״שום דבר. זה היה ליל ירח מלא״, הוא ממשיך, ״עד היום אני לא ממש מבין למה בחרו דווקא בלילה עם ראות שכזאת. לא סיפרו לנו שלפנינו יצאה למשימה יחידה אחרת שכמעט עלתה על מארב. הם הרגישו בו וחזרו בלי לבצע את המשימה. בגלל זה הוציאו אותנו. עלינו על הגדר החיצונית של תל עזזיאת, והתחלנו לטפס לכיוון תל פאחר. פתאום צצה לפנינו דמות שצרחה 'מן הדא?'. אני עליתי לארץ רק ב־48' ואפילו לקלל בערבית עוד לא ידעתי. ירדנו במקום לפי התרגולת. מאיר ענה לסורי בערבית 'אנא עסכר - אני חייל'. הסורי השיב לו: 'אם אתה חייל, בוא ואזהה אותך'. ואז מאיר ענה לו: 'אנא שרוויש'. אחרי שנפלנו בשבי הסבירו לי ששרוויש זה ביטוי שקיים רק אצל הירדנים ולא אצל הסורים. כשהוא אמר 'אנא שרוויש', הסורים פתחו עלינו באש. עשרות חיילים סורים התקדמו אלינו תוך ירי ממקלעים ורובים מכודנים״.

מה עבר לך בראש באותם רגעים?
״תראה, הייתי צעיר, ולמשימות האלה צריך לשלוח חבר'ה צעירים שלא חושבים מה קורה עם האישה או המשפחה בבית. אני סמכתי על הצנחנים. מי אני שאתחרה בצנחנים? נשכבנו על הארץ ואמרתי בלב: איזה יופי לראות את הכדורים הנותבים מתעופפים לכיוון שלי. באותו הרגע לא חשבתי שהם גם יכולים להרוג. ג׳קי לינד, ששכב אחרון בטור, זרק רימון שלא התפוצץ. את הנצרה הכניס לכיס. בחיפוש לא מצאו את הנצרה והוא חרט איתה בצינוק את הימים שעברנו״.

השבתם אש?
״המפקד היה מאיר יעקבי, אחד הלוחמים האמיצים בצה״ל. הוא עשה הערכת מצב והבין שאם נפתח באש, תוך שניות כולנו מתים. הוא הודיע שאנחנו נכנעים וככה הציל את החיים שלנו. מאיר אמר: 'חבר'ה, תקומו, תורידו את הציוד ותרימו ידיים'. אז הבנתי שאנחנו נופלים בשבי. החיילים הסורים התנפלו עלינו ורצו לדקור אותנו עם הכידונים. קיבלנו מכות והמפקד שלהם בעט בהם וצעק עליהם לא לגעת בנו, כי הוא קיבל הוראה להעביר אותנו בחיים לדמשק. זה אחד האינדיקטורים שנפלנו על מארב מתוכנן. הם ידעו שנגיע. הם חיכו לנו על הציר שצעדנו בו״.


אורי אילן ז"ל

עינויים בצינוק

״לא היה לנו סיפור כיסוי מסודר. אף אחד לא חשב שניפול בשבי״, עונה מוזס על השאלה אם הצוות עשה הכנות לאפשרות שייתפס על ידי הסורים, ״קפוסטה, מפקד סיירת צנחנים, אמר לנו: 'תגידו שהלכתם מקיבוץ דן לשחק כדורסל בכפר סאלד'. למה שלא יאמינו לנו המטומטמים האלה? למה שלא יאמינו? כשאני מרצה כיום על המקרה, אני אומר לכולם: לא לזלזל באויב. הם לא מטומטמים״.

עשיתם ביניכם תיאום גרסאות? זה מה שאמרתם לחוקרים?
״כן. אמרנו שכולנו טוראים, ומאיר יעקבי הוא הרב טוראי שלנו. לאחר כמה דקות בשטח הגיע טנדר ולקח אותנו לקוניטרה. את יעקבי, המפקד, הושיבו בקבינה. אותנו זרקו מאחור. בקוניטרה החלו חקירות. יעקבי היה המתורגמן שלנו כי הוא היחיד שדיבר קצת ערבית״.

חטפתם?
״אורי אילן היה בלונדיני והוא היחידי שקיבל פאלקות (הלקאות) על כפות הרגליים. השמועה על הישראלים שנתפסו עשתה לה כנפיים בקרב הצבא הסורי. מדי פעם היו באים קצינים מכל הקו לראות את השדים הישראלים. היו מקימים אותנו, כי שכבנו צמוד אחד לשני כדי להת־ חמם, ונותנים לנו סטירות. ירקו עלינו והלכו. דווקא אלה ששמרו עלינו, החיילים הפשוטים, התנהגו אלינו באנו־ שיות. נתנו לנו פיתה עם חלווה. אחר כך העבירו אותנו לכלא בדמשק, שם הפרידו אותנו וכל אחד הוכנס לצינוק בגודל של שני מטרים על מטר וחצי. משם התחילו להוציא אותנו לחקירות״.

מה הם רצו להוציא מכם?
״בשביל מה באנו. הם אמרו לי שמכיוון שתפסו אותנו בלי מדים, אנחנו לא חיילים אלא מרגלים, והם יתלו אותנו״.

האמנת להם?
״כן, האמנתי״.

מה סיפרת להם?
״הם חקרו כל אחד בנפרד. לא ידעתי מה האחרים אמרו. סיפרתי את סיפור הכיסוי שהסכמנו עליו בינינו. שהלכנו לשחק כדורסל ותעינו בדרך. בהחלט סיפור מטומטם״.

איך הם הגיבו?
״אמרו לי שכולם מתו ורק אני נשארתי בחיים. התחלתי לקבל מכות. התנאים הלכו ונעשו קשים מחקירה לחקירה. הייתי מקבל אוכל מלוח בלי שתייה. הייתי על סף התייבשות. כשהוציאו אותי לבור של השירותים, היה שם קנקן מים מעופשים ומסריחים לשטוף את הישבן, והייתי שותה אותו בלי שהם שמו לב. כשזה לא שבר אותי, הוציאו מהצינוק את המזרן ואת השמיכה והעמידו אותי מול הקיר. היה אסור לי לשבת או להישען. השומרים התחלפו ביניהם ואני עמדתי ככה שעות על שעות. אחר כך מילאו את התא במים קפואים עד מעל לקרסוליים ועמדתי בהם עד שהפסקתי להרגיש את כפות הרגליים״.

מתי נשברת?
״יום אחד הוציאו אותי לחקירה. הם שיחקו את החוקר הטוב והחוקר הרע. כשהרע יצא, הטוב מיהר למזוג לי תה חם ואמר: 'תשתה מהר, לפני שהמג׳נון יחזור'. לפתע נכנס לחדר בחור שהכרתי מהבריכה בבת גלים. הוא עבד שם בתחזוקה. בחור בלונדיני עם צלקת ליד הפה. הוא הכיר אותי גם. הייתי בשוק. הוא אמר לי בעברית שממילא הסורים יודעים הכל ושאגמור עם הסיוט הזה. פה נשברתי".

"התפרקתי והודיתי שאני סגן בצה״ל ובאנו באיזה עניין של מכשיר. הבלונדי יצא מהחדר ונכנסו חוקרים אחרים. לאחר מכן הגיעו קציני או״ם שהצטרפו לאנשי המודיעין הסורי וביקשו שאראה להם איפה טמון המכשיר".

״למרות שהם אמרו שכולם כבר לא בחיים, דרשתי לפגוש את מאיר יעקבי. להפתעתי הם הביאו אותו לחדר החקירות. אני זוכר שראיתי אותו עם רגליים נפוחות. אף פעם לא ראיתי רגליים נפוחות כל כך. סיפרתי לו מה קורה והחלטנו שניקח את הסורים למכשיר. המכשיר היה ממולכד. אם היית פותח אותו בלי לסובב את הפינים של הביטחון, הוא היה אמור להתפוצץ. החלטנו שניקח את הסורים ונתאבד יחד איתם. הכניסו אותנו לתוך רכב סורי ונסענו צפונה. עצרו בין עין פית לזהורה. זה היה יום בהיר, קר, אבל צלול. עצרנו כ־40 מ' מהעמוד. על ידינו עצר הוויליס של האו״ם. הוציאו אותנו מהרכב, הורידו לנו את האזיקים מהידיים ואת הכיסוי מהעיניים והתחלנו ללכת אל עבר העמוד. נצמד אלינו מייג׳ור קנדי מהאו״ם. לחשתי לו בצרפתית שיתרחק כי המכשיר עומד להתפוצץ. הוא אכן נשאר מאחור. הגענו לעמוד ויעקבי החל לחפור באדמה״.

למעשה, אתם יודעים שאתם עומדים בכל שנייה להתאבד?
״נכון מאוד. יעקבי חפר, אני צמוד אליו, והסורים הקיפו אותנו, כשעל הגבעה ממול ישב גנרל סורי. יעקבי חשף את המכשיר, הסתכל עלי ואמר: 'פוצץ'. שמענו: 'פשששש', הפתיל נדלק, אבל חומר הנפץ לא התפוצץ כי הוא היה רטוב. חיכינו וחיכינו והוא לא התפוצץ. לאחר מכן החזירו אותנו לדמשק .

מתי ידעתם שאורי אילן התאבד?
״רק כשחזרנו לארץ. עד אז היינו בטוחים שהחזירו אותו לישראל. לקראת השחרור, כשהכניסו אותנו לחדר אחד, שאלנו איפה אורי? אמרו לנו שמכיוון שהוא לא מרגיש טוב, ואמא שלו הייתה חברת כנסת, הפעילו לחצים והחזירו אותו לארץ. כשחזרנו לארץ ראיתי את התמונות מהתא שלו. הוא קיפל את המזרן כדי שיוכל לעלות עליו. חתך ממנו רצועות, קשר לסורגים ותלה את עצמו. הוא טמן תשעה פתקים בבגדים. כשבאו בבוקר להביא לו תה, הם גילו אותו תלוי. הם מאוד נלחצו והזעיקו את האו׳׳ם. לוטננט ז׳רר הבלגי הגיע, ורק בנוכחותו הורידו את הגופה שלו ודי מהר החזירו אותה לישראל".

השפלה מבית

אתם חוזרים לארץ. יש צרמוניה שלמה מסביב. משפחה, וברים, תקשורת. מתי הבנת שאתה בעצם נחשב לבוגד?
״נתנו לנו יומיים חופש להיות עם המשפחות. אחר כך החלו החקירות שהיו לא פחות קשות מהחקירות בשבי. יום אחד הודיעו שהוחלט להעמיד אותנו לדין. הזהירו אותי שזה סודי ושאסור לי לדבר על זה עם אף אחד. מינו לי מהסנגוריה הצבאית עורך דין מילואימניק, שניסה כמיטב יכולתו, אבל הסבירו לי שעבירת מסירת סודות לאויב זו עבירה אבסולוטית. נתנו לי את הדוגמה של מכונית בלילה. או שהאור דולק או שלא דולק. זהו. חד־ממדי. הסנגור הסביר לי שאני חייב להודות באשמה וזה מה שעשיתי".


מאיר מוזס שב הביתה מהשבי

הרמטכ״ל משה דיין נפגש איתכם אישית אחרי שחזרתם מהשבי?
"לא".

גם יעקבי הודה?
"יעקבי היה בצנחנים והיה חבר ילדות של אריק שרון. שרון דאג למנות לו את הסנגור הכי טוב שהיה בארץ, וליווה אותו במהלך המשפט. אני הייתי לבד. שרון שאל אותי איפה המח״ט שלך? למה הוא לא כאן? לא ידעתי מה לענות לו. הוא אמר לי: 'אני שלחתי את יעקבי למשימה, ואני תומך בקבלת ההחלטות שלו ובתפקוד שלו. הוא פעל נכון'. זה לא עזר לו. יעקבי הורשע במורך לב מול פני האויב״.

המשפט שלכם פורסם בתקשורת?
״מה פתאום. אף אחד לא ידע כלום. זה היה סודי לגמרי״.

אתה יוצא מהמשפט לאחר שאתה מודה ומורשע במסי־רת סודות לאויב. בגידה. מה הרגשת?
״המום. הורידו לי את הדרגות וזה היה אקט משפיל ביותר. זה היה נורא. הרי גם אני לא בגדתי. חברים שלי, שאתמול שירתו איתי בגולני, עברו לצד השני ברחוב כדי לא לפגוש אותי. יום אחד הגעתי לבסיס של הסיירת. הרי לפני השבי הייתי המפקד שלהם. הקצין שהחליף אותי הכיר אותי. הוא הציג אותי בפני החיילים כמר מוזס. התביישתי״.

במהלך הראיון אתה רומז שעליתם על מארב מתוכנן. שהסורים חיכו לכם. על מה החשד הזה מתבסס?
״היו פה יותר מדי צירופי מקרים. אני משוכנע לגמרי שהסורים חיכו לנו. המפקד שלהם בשטח שמר עלינו וצרח על החיילים שלו שהוא קיבל פקודה להביא אותנו בחיים. זה מדבר בעד עצמו. היו עדויות של אנשי או״ם ששירתו בסוריה. יש מסמכים בארכיון צה״ל. בזמנו הייתה לי שיחה עם מאיר הר־ציון ז״ל וגם הוא טען שהיה מארב מתוכנן״.

סיפרת לי על בחור בלונדיני שנכנס לחדר החקירות בדמשק, בחור שהכרת מהבריכה בבת גלים. מי זה היה?
״לא יודע עליו פרטים״.

סיפרת עליו לחוקרים בארץ?
״ברור. הם הורו לי לשמור את זה בסוד. לא להזכיר את זה אף פעם״.

מתי החלטת שאתה נלחם על חפותך?
״כשהחזירו את אלחנן טננבאום לארץ. זה הרתיח אותי. אני נשלחתי על ידי המדינה מעבר לקווי האויב והוא נסע לעשות לביתו בעסקים מפוקפקים. זה שיגע אותי שהוא לא נשפט ואני נחשבתי לבוגד. אומנם המשכתי לשרת במילואים והחזירו לי את הדרגות, אבל ההרשעה נשארה בתוקפה כמו אות קין. יצאתי עם הבן הגדול שלי למסע לטיהור שמי. זה היה מסע ארוך ומטלטל. הגעתי עד לתובע במשפט, יובל לוי. הוא היה אמיץ מס־ פיק להתנצל על המשפט. הוא נרתם לעזור, פתח לי דלתות. אין לך מושג עד כמה זה היה קשה למצוא את התיק של המשפט שלי. זה היה משפט סודי שאף אחד לא ידע מאיפה להתחיל. בסוף השכל הישר ניצח״.

מי בעצם אשם בעוול הזה? יש מישהו ספציפי?
״משה דיין. הוא בנה את מיתוס הגבורה של אורי אילן והקריב אותנו. הנה חייל שעשה מעשה הרואי והתאבד לעומת ארבעה פחדנים, או משהו כזה. לא אסלח לו. אחרי שחזרנו מהשבי הוא קרא אליו את עורכי העיתונים ואמר להם: אל תעשו מהם גיבורים. הוא ידע שיעקבי ואני עמדנו להתפוצץ עם המכשיר כדי שהוא לא ייפול בידי הסורים, וזה לא מנע ממנו להעמיד אותנו לדין. אתה יודע איזו השפלה זו, אחרי כל מה שעברנו בשבי, לעמוד כשתולשים ממך את הדרגות? אני, שהייתי מפקד סיירת גולני, 11 שנים עשיתי מילואים בתור טוראי״.

אתה שומר על קשר עם המשפחה של אורי אילן?
״כשחזרתי לארץ הגעתי לאזכרות של אורי. הייתי עומד מחוץ לגדר בבית הקברות בקיבוץ. לא העזתי להתקרב״.

למה?
״לא יודע להסביר. לא הרגשתי בנוח. הוא חזר בארון ואני חזרתי על הרגליים. יום אחד אחיו, שמעון אילן, ניגש אלי ושאל אותי מי אני. סיפרתי לו. הוא חיבק אותי וקירב אותי למשפחה. הפכתי לבן בית אצלם״.

צילומים: ביטאון הלוחם 


גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.