אנחנו מחכים שהוא יובא לקבר ישראל, שנדע שהוא קבור כמו שצריך״, אומרת עדנה סרוסי, ארוסתו של סגן הדר גולדין ז"ל, בן 23 במותו, שנפל בקרב ברפיח ב־1 באוגוסט 2014, יום שישי השחור, במהלך צוק איתן, וגופתו עדיין נמצאת לפי הערכתה של ישראל בידי חמאס. ״אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש משהו כזה. אין סיכוי לתאר את התחושה הזאת״.



איך תרגישי כשגופתו תחזור?


״אני לא יודעת להגיד לך, לא הייתי שם, אני רק יודעת שזה הדבר הנכון שצריך לקרות. אני לא אדבר איתך על העצב כי כולם עצובים. הדר מיוחד בגלל מי שהוא. הוא חסר כאן, זה בטוח, ואני מתגעגעת מאוד, אבל לתאר את העצב זה לא מתאים. אני מתגעגעת לבן הזוג שלי, למי שחלקתי איתו כמעט כל דבר שעברתי, מי שהיה חלק בלתי נפרד ממני ומההחלטות שלי ומהצורה שאני חיה בה. זה עמוד שדרה, המקום שלי בעולם. זה מה שהכי חסר לי. אני מנסה להיות כמה שיותר קרובה לזה כי אני מאוד מרגישה אותו במקומות האלה״.



״זה כאב על כאב״, מתאר הרצל שאול, אביו של סמל ראשון אורון שאול ז״ל, לוחם גולני שנהרג באירוע הנגמ"ש בשג'אעייה ב־20 ביולי 2014, בן 21 במותו, אשר מוגדר כחלל צה״ל שמקום קבורתו לא נודע. "יתר המשפחות יש להן לאן ללכת, השבוע מתחילות האזכרות לנופלים, אבל אנחנו נשארים בבית, והבית זה לא אותו בית כמו שהיה בעבר. כולם ילכו לאזכרות בבית הקברות, אבל מבחינתנו אין מה לעשות, רק ללכת לגלעד שהוקם לזכרו או לבית הכנסת, זה לא פשוט".




הנגמ"ש שבו נהרג שאול ז"ל. צילום: חדשות ערוץ 2



וגם כשהוא ישוב, הרי הוא לא יחזור לעולם. 

"כל משפחה רוצה שהבן יהיה בבית, לא משנה באיזה מצב. כמו שהוא יצא, המשפחה מבקשת להחזיר אותו. אנחנו מחכים מאוד לרגע וזה יהיה יום מאוד קשה, לכולם, למשפחה ולאנשים פה מסביב. כל יום, 24 שעות, חושבים על אורון. ימי שישי היו הימים הכי כיפיים, כשהוא היה מגיע הביתה והיינו מחכים לו. הוא חסר לכולם, זו שנה מאוד קשה וכואבת, אבל אנחנו סומכים על צה"ל ועל הממשלה שיחזירו את אורון ואת הדר הביתה. ששום היינו בטקס הממלכתי, הוא היה לא קל. כל צמרת המדינה הזכירה את אורון והדר ואמרו שיעשו הכל כדי שיחזירו את גופותיהם הביתה, ואנחנו מאוד מקווים שזה יהיה במהרה".
שאול אומר כי המשפחה מבינה שזה עלול לקחת עוד זמן רב: "אנחנו מול ארגון טרור, המשפחה יודעת שזה ייקח זמן, אבל אנחנו מאמינים שהמדינה תעשה הכל כדי שזה יקרה במהרה ובינתיים צריך להשתדל להמשיך את החיים".
בינתיים המשפחה עומדת בקשר עם גורמים בצבא ובממשלה. "כולם בקשר איתנו, קצינים בכירים, שרים וחברי כנסת", אומר שאול. "לא שכחו את זה. ואנחנו תמיד אומרים קודם כל לא לשכוח, ושנית לעשות את זה כמה שיותר מהר, בשבילנו ובשביל המשפחה של הדר. אנחנו מקווים שזה יהיה במהרה ויודעים שהדברים האלה לא קלים ולוקחים זמן כי אנחנו לא מול מדינה, אלא מול ארגון טרור אכזרי מאוד".
לדברי שאול, לא ידוע לו על שיחות שמתקיימות עם חמאס בעניין: "אין שיחות, אבל דברים תמיד נעשים מאחורי הקלעים. אני מאמין שהם עושים את העבודה. מבחינתנו, אני אומר לאשתי זהבה תמיד, אנחנו הולכים לכל מקום, לכל פגישה ולכל טקס. שלא ישכחו את אורון, ועם ישראל יודע שיש עוד שניים שנשארו מאחור״.
רך כשרף, קשה כעץ

״את הדר הכרתי בשבוע השני לגיוס״, מספר דורון תורג'מן, 24, חברו של גולדין לצוות ״מקיש״ בסיירת גבעתי. ״סיימנו את הגיבוש והתחלקנו לצוותים. הזיכרון הראשון שלי מהדר הוא שלחו אותנו לצחצח שיניים לפני השינה, אנחנו עומדים ביחד והוא עושה לי: 'תזכיר לי איך קוראים לך'. ׳תורג׳מן׳, אני עונה, והוא אומר: 'מבטיח שבפעם הבאה אזכור'״.
״הדר היה רך כשרף, קשה כעץ״, ממשיל שי פלג, חבר נוסף לצוות. ״הוא האדם הכי רך ועדין, כל הזמן עם חיוך ולא מראה עליונות עליך, תמיד היית מרגיש שאתה יותר טוב ממנו. אבל כשזה היה מגיע למצב של משהו פיזי או דברים שצריך להוציא את התחרות ממך, הוא היה רמה אחת מעל כולם. התחלנו מסלול ביחד באוגוסט 11'. גולדין היה ממש קטן בגודל, לא נראה חזק, אבל היה מאוד חזק פיזית. בהתחלה ראיתי בחור דתי קטן, מחייך כל הזמן, לא הבנתי למה, ובכלל אני מהרצליה ולא פגשתי יותר מדי דתיים. שאלנו אותו למה אתה מחייך והוא אמר 'למה לא'. זה היה המוטו שלו. היה מצחיק לראות דתי קטן כזה ששוקל 50 קילו ומחייך״.

"כל משפחה רוצה שהבן שלה יהיה בבית, לא משנה באיזה מצב". צילום: יח"צ
 
״בצוק איתן הצוות היה כבר בחופשת שחרור״, מספר תום רותם, חבר לצוות של גולדין מכרמיאל. ״הדר שהיה קצין היה אמור להיכנס לצוות אחר, ובגלל המבצע נשאר באוויר, אז הוא הצטרף לחפ״ק של בניה (רס״ן בניה שראל, מפקד פלס״ר גבעתי, שנהרג בתקרית יחד עם קשרו סמ״ר ליאל גדעוני - מ״ש) ומשם כבר לא חזר. אנחנו מקווים לרגע שבו הוא יחזור, אפילו שהוא לא יחזור אלינו באמת״.
פלג, קצין גם הוא, היה על גבול הרצועה באותו היום: ״הייתי צריך להיכנס יום לפני, לחבור לחוליה של בניה, ליאל וגולדין, ובגלל הפסקת האש השאירו אותי מחוץ לרצועה. אני, בתור קצין שרוצה ניסיון מבצעי, בדיוק באירוע הייתי על הגדר. בהתחלה לא הבנו בדיוק מה קרה, אבל כשהסתיים הקרב קראו לי לזהות את הגופות. ליאל היה סמל שלי, ואני הייתי היחיד שם שהיה יכול לזהות אותם״.
פלג עשה את שנדרש ממנו, אבל חברו גולדין לא היה בין המזוהים: ״באותו רגע אתה לא מתעמק בזה, לא האמנתי שהדר נחטף. פשוט רציתי לזהות ולהמשיך הלאה, וזה היה מאוד קשה. רק אחר כך אתה מעכל את זה שלא כולם חזרו״.
״גם חייל שנחטף ונהרג עדיין נחשב חייל חטוף, וזה משהו שהרבה אנשים לא מבינים״, אומר רותם. ״גם עם אורון זה היה אותו דבר, כאילו השתיקו את זה. הוא מת, אז הוא לא חטוף וזה מעצבן, אנשים שוכחים שלא קברנו אותו. אנחנו כצוות נלך עכשיו לאזכרה ונעמוד מול הקבר שלו, ואנחנו עמוק בפנים יודעים שהוא לא שם, שאנחנו מול קבר ריק. אני לא רואה את החזרה שלו כמשהו שישנה עולמות. זה רק יגרום לנו להרגיש יותר טוב, כי עכשיו הוא אצלם ולך תדע איך הם מתייחסים לגופה שלו ולך תדע איך הוא יחזור. אנחנו רוצים שהוא יהיה איתנו, שיהיה משהו לקבור. למרות שהוא לא חי, זה לא אותו דבר כמו שהוא יהיה בארץ שאותה הוא כל כך אהב ולמענה הוא נלחם. אם הוא כבר לא איתנו בחייו, לפחות שיהיה איתנו במותו״.

המנהרה שממנה נחטף גולדין ז"ל. צילום מסך אל-ג'זירה

גם הוא מודה שבהיעדר גופה, עשוי להיוותר שביב תקווה שאולי גולדין עוד ישוב. ״עם כל האופטימיות שאפשר לשאוב, הסיכוי שהוא יצא מזה בחיים לא נשמע לי ריאלי״, אומר רותם. ״אני זוכר שבאותו יום שישי, כשהתעוררתי וראיתי הודעות מהצוות שהדר חטוף, הדבר הראשון שעבר לי בראש היה: אם הוא היה חי, לא היו מצליחים לחטוף אותו״.
הזדהות, לא כעס
החברים לצוות, יחד עם המשפחות של שאול וגולדין ז״ל, פתחו בשבועות האחרונים בקמפיין ברשתות החברתיות במטרה להעלות את המודעות לעובדה שגופות השניים עדיין בעזה, מוחזקות לפי הערכתה של ישראל בידי חמאס. הם מרגישים שעובדה זו נשכחה על ידי הציבור, בעיקר לאחר שהצבא קבע את מותם, וגולדין אף הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא.
״הקמפיין הזה הוא יוזמה של החברים של הדר, שחשבו שאולי אחרי שנה העם לא כל כך זוכר, והנושא קצת נעלם מהשיח הציבורי״, אומרת סרוסי. ״לפני שנה הרגשנו שכל העם איתנו וכולם מחבקים אותנו ותומכים בנו, ופתאום חששנו לראות שלא זוכרים מספיק, אז יצאנו בקמפיין שנקרא 'לב חסר' שבו מבקשים מאנשים להעלות תמונות בפייסבוק, וכך זה יגיע לקהל רחב״.


גולדין ז"ל וארוסתו סרוסי. צילום: אלבום משפחתי
 
תורג׳מן מסביר כי מאחורי הקמפיין אין אמירה שדורשת שחרור מחבלים או תשלום של מחיר כלשהו, אלא פשוט רצון להעלות את המודעות. ״אנחנו לא דורשים שום שחרור או מחירים, לא מדברים במונחים האלה״, הוא אומר. ״רק מבקשים לזכור שהם חטופים בעזה. לא באים בדרישות, אלא מבקשים זיכרון, וגם הדרגים הגבוהים צריכים זיכרון כזה״.
״מטרת הקמפיין היא לא מחאה״, מוסיפה סרוסי. ״זה נעשה בצורה חיובית ואנשים מחייכים ושולחים תמונות. אין פה מקום של מחאה וכעס, אלא מקום של הזדהות. העובדה שאנחנו לא יוצרים מחאה עוזרת לאנשים להתחבר לזה, ובסוף מה שמחמם את הלב הוא שכן אכפת לאנשים. הקמפיין הזה הוא הדרך שהדר היה נוהג בה. דרך חיובית ושמחה״.

 ״היום מתבצעים מחוות לעזה ומהלכים מדיניים והומניטריים, וזה צריך לבוא במסגרת זו״, אומר תורג'מן. ״החזרת החטופים לא מותנית בשום קריטריון, ואנחנו לא חייבים לאף אחד שום דבר. התזכורת שלנו היא שיש כללים אנושיים, יש חוקים הומניטריים, הצד השני לפעמים שוכח אותם ויש מנהיגים שצריכים לקום ולהזכיר את זה״.