"כל משפחה רוצה שהבן יהיה בבית, לא משנה באיזה מצב. כמו שהוא יצא, המשפחה מבקשת להחזיר אותו. אנחנו מחכים מאוד לרגע וזה יהיה יום מאוד קשה, לכולם, למשפחה ולאנשים פה מסביב. כל יום, 24 שעות, חושבים על אורון. ימי שישי היו הימים הכי כיפיים, כשהוא היה מגיע הביתה והיינו מחכים לו. הוא חסר לכולם, זו שנה מאוד קשה וכואבת, אבל אנחנו סומכים על צה"ל ועל הממשלה שיחזירו את אורון ואת הדר הביתה. ששום היינו בטקס הממלכתי, הוא היה לא קל. כל צמרת המדינה הזכירה את אורון והדר ואמרו שיעשו הכל כדי שיחזירו את גופותיהם הביתה, ואנחנו מאוד מקווים שזה יהיה במהרה".
שאול אומר כי המשפחה מבינה שזה עלול לקחת עוד זמן רב: "אנחנו מול ארגון טרור, המשפחה יודעת שזה ייקח זמן, אבל אנחנו מאמינים שהמדינה תעשה הכל כדי שזה יקרה במהרה ובינתיים צריך להשתדל להמשיך את החיים".
בינתיים המשפחה עומדת בקשר עם גורמים בצבא ובממשלה. "כולם בקשר איתנו, קצינים בכירים, שרים וחברי כנסת", אומר שאול. "לא שכחו את זה. ואנחנו תמיד אומרים קודם כל לא לשכוח, ושנית לעשות את זה כמה שיותר מהר, בשבילנו ובשביל המשפחה של הדר. אנחנו מקווים שזה יהיה במהרה ויודעים שהדברים האלה לא קלים ולוקחים זמן כי אנחנו לא מול מדינה, אלא מול ארגון טרור אכזרי מאוד".
לדברי שאול, לא ידוע לו על שיחות שמתקיימות עם חמאס בעניין: "אין שיחות, אבל דברים תמיד נעשים מאחורי הקלעים. אני מאמין שהם עושים את העבודה. מבחינתנו, אני אומר לאשתי זהבה תמיד, אנחנו הולכים לכל מקום, לכל פגישה ולכל טקס. שלא ישכחו את אורון, ועם ישראל יודע שיש עוד שניים שנשארו מאחור״.
״בצוק איתן הצוות היה כבר בחופשת שחרור״, מספר תום רותם, חבר לצוות של גולדין מכרמיאל. ״הדר שהיה קצין היה אמור להיכנס לצוות אחר, ובגלל המבצע נשאר באוויר, אז הוא הצטרף לחפ״ק של בניה (רס״ן בניה שראל, מפקד פלס״ר גבעתי, שנהרג בתקרית יחד עם קשרו סמ״ר ליאל גדעוני - מ״ש) ומשם כבר לא חזר. אנחנו מקווים לרגע שבו הוא יחזור, אפילו שהוא לא יחזור אלינו באמת״.
פלג, קצין גם הוא, היה על גבול הרצועה באותו היום: ״הייתי צריך להיכנס יום לפני, לחבור לחוליה של בניה, ליאל וגולדין, ובגלל הפסקת האש השאירו אותי מחוץ לרצועה. אני, בתור קצין שרוצה ניסיון מבצעי, בדיוק באירוע הייתי על הגדר. בהתחלה לא הבנו בדיוק מה קרה, אבל כשהסתיים הקרב קראו לי לזהות את הגופות. ליאל היה סמל שלי, ואני הייתי היחיד שם שהיה יכול לזהות אותם״.
פלג עשה את שנדרש ממנו, אבל חברו גולדין לא היה בין המזוהים: ״באותו רגע אתה לא מתעמק בזה, לא האמנתי שהדר נחטף. פשוט רציתי לזהות ולהמשיך הלאה, וזה היה מאוד קשה. רק אחר כך אתה מעכל את זה שלא כולם חזרו״.
גם הוא מודה שבהיעדר גופה, עשוי להיוותר שביב תקווה שאולי גולדין עוד ישוב. ״עם כל האופטימיות שאפשר לשאוב, הסיכוי שהוא יצא מזה בחיים לא נשמע לי ריאלי״, אומר רותם. ״אני זוכר שבאותו יום שישי, כשהתעוררתי וראיתי הודעות מהצוות שהדר חטוף, הדבר הראשון שעבר לי בראש היה: אם הוא היה חי, לא היו מצליחים לחטוף אותו״.
החברים לצוות, יחד עם המשפחות של שאול וגולדין ז״ל, פתחו בשבועות האחרונים בקמפיין ברשתות החברתיות במטרה להעלות את המודעות לעובדה שגופות השניים עדיין בעזה, מוחזקות לפי הערכתה של ישראל בידי חמאס. הם מרגישים שעובדה זו נשכחה על ידי הציבור, בעיקר לאחר שהצבא קבע את מותם, וגולדין אף הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא.
תורג׳מן מסביר כי מאחורי הקמפיין אין אמירה שדורשת שחרור מחבלים או תשלום של מחיר כלשהו, אלא פשוט רצון להעלות את המודעות. ״אנחנו לא דורשים שום שחרור או מחירים, לא מדברים במונחים האלה״, הוא אומר. ״רק מבקשים לזכור שהם חטופים בעזה. לא באים בדרישות, אלא מבקשים זיכרון, וגם הדרגים הגבוהים צריכים זיכרון כזה״.
התרעות פיקוד העורף